ינקות

ינקות בפרספקטיבה רוחנית

נקודות למחשבה לאם לאחר לידה ובתקופת הינקות – רק אם ממש מתאים לך – קחי בכייף. (הרשומה מבוססת על הקלטות מפגישות אישיות. תודה למתמללות!)

* דקות ספורות לאחר הלידה נמ"ר (נכון, מתאים וראוי) לדבר אל התינוק ולהודות לו על בחירתו ובואו אליכם; הנשמה שלו שואבת עידוד עמוק מכך שזוכרים אותה, מכירים בקיומה ופונים אליה. בחזרתכם מבית היולדות כדאי לשדר לתינוק מסר (בקול רם או בקול הלב) ש'הכול בסדר'. רצוי לזכור – כאשר האם מעבירה מידע למישהו שנמצא אף הוא ליד התינוק, שאולי משהו לא בסדר אצל התינוק, נגיד במערכת העיכול שלו, קורה שנשמת הרך הנולד, שהיא צעירה מאוד ולא-מבינה, קולטת את הויבראציה הזאת וחושבת שאכן משהו אצלה לא בסדר, ואז, לעיתים, היא מאמצת את הרעיון הזה, בשגגה, כאמת לאמיתה. ולכן קורה, "למרבה הפלא" (בדוגמה שלנו), שאכן תתרחש בהמשך אי-תקינות קלה במערכת העיכול.

* דיכאון / דיכדוך אחרי לידה נובע פעמים רבות, מהיזכרות של הנשמה בקטעים קשים שלה כאימא בקיומים קודמים. סיבה אחרת נעוצה בילדה הפנימית של האם, שלא קיבלה את המינימום הדרוש להתפתחות. גם הימצאותה של אנרגיה זרה באם יוצרת תופעה זו. מעבר לבלבלת הורמונים, נוצר מצב כזה גם מהימצאות האם לבדה בבית. חיוני שהאבא יזכור "להיות עם האימא", בפיסי, ובעיקר בתמיכה נפשית.

* הירדמות עצמאית: נמ"ר למסור לתינוק/ת מסר עקרוני – "אני סומכת עליך שתוכל להירדם לבד" – שהוא מאוד משמעותי.  זה בדיוק ההיפך מגישה של שליטה שאומרת, "אני יודעת הכי טוב מה נכון לבן שלי", מה שיכול להתפתח לאימא חודרנית ושתלטנית. מסר-האם הטוב במיוחד אומר: "אני לא יודעת מה טוב בשבילך. אני מנסה". המסר הלא-טוב: 'אני לא סומכת עליך', שאולי האמהות שלנו העבירו לנו. כמה שפחות הילד תלוי באחרים זה יותר טוב לו, וכבר מגיל צעיר. איך? אחרי שיש שובע ממגע אוהב ולאחר ההנקה, אפשר להשכיב את התינוק ולהעביר את המסר שאני סומכת עליו שיירדם בכייף. ילדים נרדמים בלי בעיה אם ההורים מאמינים שהם יירדמו בלי בעיה. כל זאת בזכות שמיניה אנרגטית מובהקת שנוצרת כבר בהיריון בין נשמה 'חונכת' לנשמה 'חניכה'. מה שהאמא 'מחזיקה במחשבותיה-רגשותיה הוא הדבר החשוב בגידול ילדים – זוהי 'בריאת המציאות' שלנו עם שותפינו-לדרך, ילדינו.

* שינה של לילה שלם – מגיל מסוים ואילך יש לתינוק יכולת להירדם ללא עזרה וגם "למשוך לילה" בלי להתעורר. בעצם ציפיות ההורים הן המקשות על ההירדמות והן המעירות את התינוק. אם האימא לא מצפה זה עשוי להיות אחרת. אם היא מצפה שהתינוק יקום עוד שעתיים-שלוש, התינוק קם. זוהי תקשורת של נשמה מול נשמה. אפשר לתקן 'בעיות' (תלוי בגיל!) על-ידי דיבור לנשמה: "בוא תאכל כעת הרבה וטוב, ביניקה האחרונה לפני חצות, ואז תמשוך עד חמש-שש". להגיד הדבר ברגש ובהטעמה, אפשר בקול. סיסמה טובה לעניין: "בלילה אנחנו ישנים". השיטה האמריקאית שאומרת לא לקום לתינוק, למרות שהוא בוכה, לילה אחרי לילה – היא פסולה לדעתי כי היא פשוט 'אילוף'.

* יש פיתוי גדול להפריש 'מיצי שליטה' במשך גידול הילדים. ציפיות מהילדים, שנובעות תת-הכרתית ממקום שמבקש לשלוט במציאות שלהם, באות לידי ביטוי בהתנהגותם כבר בינקות; הם מסתכלים על ההורה ובודקים מה ישמח אותו ומה לא. מבלי משים נוצרת כך התנהלות של ילד שמקורה אינו "מבפנים" אלא "מבחוץ", וחבל.

* הרעיון הוא לדבר עם התינוק, לקשקש איתו הרבה, יש פה חניכה לנשמה שלא זוכרת מיהי, שמנמנמת תדיר. מומלץ תמיד לדבר עם הנשמה. כשאני מדברת לתינוק, זה ברור שאני מדברת לנשמה, ושאני יודעת וזוכרת שהיא קיימת. מגיל צעיר מאוד אני חונכת את הנשמה לפיכך – להיות ערה וקשובה למציאות.

* השתרשות הנשמה בגוף: לנשמה יש קושי בראשית הדרך לעבור ממצב של ריחוף למצב של קינון בתוך הגוף. יש נשמות רבות שחוו בגלגול מסוים יציאה מהגוף, אפילו לרגע, כתוצאה מטראומה, ויש להן את היכולת לצאת מהגוף או להיאטם בתוך עצמן ולא ליצור קשר עם התודעה של הנפש. מה שקורה כאשר יש תנועה של הגוף – הנשמה בדרך-כלל חווה חוויה חיובית. זו הסיבה שאנשים במצבים לא- נעימים נפשית אוהבים לנסוע, לנוע, לרוץ. כל תנועה בגוף יוצרת עוררות של הנשמה, קטנה או גדולה. מה שמעיר אותה זה סוגים שונים של אדרנלין. הילד שמתנועע באינטנסיביות רבה מעיד על נשמה מתעוררת ונוכחת.

* ככל שהאם נותנת פחות מקום להיבטי גוף הכאב שלה (קשייה עם עצמה), כך הדבר יתפוש פחות מקום בחיי הילדים שלה. השמינייה האנרגטית המקשרת בין האם לתינוקה פועלת כך שכשהאימא מרפאה את עצמה, בהיבט כזה או אחר, היא גם תורמת בכך ריפוי והתחזקות לילד, ולהיפך.

סדר יום לתינוק: השלד של סדר היום של הרך שנולד מתארגן לפי מועדי השינה וההתעוררות ליניקה, ויש וריאציות קטנות רבות על הנושא המרכזי הזה. מה שבטוח הוא שסדר יום קבוע, צומח לאט, הוא מאוד חשוב. כדאי לא רק לזרום עם התינוק אלא גם לווסת את פעילותו הבסיסית. רצוי שיורגש שיש יד מכוונת, לא 'בניגוד' אלא 'עם'. החשיבות נובעת מכך שסדר יום קבוע הוא הכנה לגבולות בעולם, כי הנשמה יודעת שהיא צריכה ללכת לישון בשעה כזו וכזו, לקום בשעה זו וזו, להתרחץ, לשחק, ועוד ועוד. כשסדר היום מוקפד גם אין בעיה ללכת לישון. לנשמה מאוד חשוב סדר יום קבוע, כי יש לו פונקציה מאזנת בתוך כל בליל הגירויים של העולם שאליהם נולדה. בעצם הנשמה היא המתרגלת העיקרית לעולם ולא רק התינוק-בגופו; לכן התינוק מרבה בשינה, כדי לאפשר לה התרגלות לחומר במיגוון דרכים.

סדר יום מוקפד מהווה ברכה גדולה לכל החיים. נראה שהרצף הנכון ב"טקס הערב" (לפחות עד גיל חצי שנה, מועד המעבר לאוכל מוצק): אמבטיה-הנקה-שינה.

רצוי שגם הטיולים יהיו בשעות קבועות וחשוב לזכור כי הימצאות עם אנשים רבים באותו חלל, משבשת ומעייפת את הקטנטנים. רצוי לשים לב שהיציאה המועדפת מהבית היא בין השעות 9-12 (השעות היותר אנרגטיות) ולא דווקא אחר-הצהרים. מאוד מאתגר לנשמה לצאת מהבית מבחינת ריבוי הגירויים שמסביבה. להיות בקניון, למשל, פירושו "סטרס" לא קטן עבור הנשמה. זה כמו לקחת גור כלבים שיתרוצץ בקניון, ואף יותר גרוע. התינוק אולי ישן בעגלה אבל הנשמה ערה. כשלוקחים את התינוק בעגלה הנשמות שמסתובבות שם מציצות פנימה, הנשמה לא רואה אותן בעיניים של התינוק, זו היא הערה. חוויה לא נעימה שלא כדאי לחשוף אליה אפילו ילד בן שנה. הנשמה צריכה סביבה מאוד בטוחה וקבועה. וזה ההיפך ממה שצריכה אימא בגיל ממוצע, למשל. יכול להיות שזה מאוד ישעמם את האימא אבל זה חיוני ביותר לא להתנחל בקניון הסמוך. אין ספק שגם 'הילדה הפנימית' של אימא רוצה לקבל /לקנות מתנות, אבל יכול להיות שאפשר לעשות זאת בשעתיים עם הרבה יותר כייף, כשמשאירים את התינוק לסבתא/סבא. נסיעות כייף להורים יכולות לשבש חודשים ארוכים אחר-כך, לא רק מבחינת סדר היום אלא מבחינת הגירויים, כי, כמודגש, הנשמה היא שמקבלת את הגירויים ולא התינוק עצמו. מה שהנשמה צריכה לו בתחילת הדרך זה משהו מאוד מובנה ורגוע. בגלל זה אומרים על ילדי חורף שהם יותר רגועים גם כשהם בני 4-5, כי בחורף האימא לא הוציאה אותם כל הזמן מהבית. מה שאפשר לעשות לטובת רווחת האם זה להזמין הרבה חברים הביתה וכך לווסת את הרצון לנסוע ולצאת. טיולים בטבע נאים וטובים הם בגיל 2.5-4 וגם אז עליהם להיות מאוד ממוקדים ומחוברים ליכולת ההכלה של ילד בגיל זה.

יש אימהות שגורסות שכל עוד התינוק עליהן במנשא אז הכל בסדר – זה לא נכון ויש פה הרבה גאווה מוסתרת, כאילו 'אני הבית של התינוק'. גם אם התינוק במנשא והאימא מזמינה בנחת קפה בבית הקפה, הנשמה חשופה לכל-כך הרבה "רעש" (גם אם שורר שם שקט מסוים), וזה מוליד חוסר קשב, חוסר שקט וחוסר ריכוז. אם חשוב לצאת לבית קפה, עדיף ביום קבוע ובשעה קבועה.

החודשים הראשונים (6-9) בחיי התינוק הם הקובעים ביותר, כי בחודשים אלו נחרטים בעוצמה רשמים במוח הראשוני, ומה שנחרט שם קשה לסלק. מובן שגם אין גישה לשם אחרי זמן-מה, כי הדברים הולכים ומצופים בכל-מיני שכבות של רשמי-קליטה, ככול שהתינוק מתפתח.

הנשמה נפתחת טוב יותר בבוקר ללמידת העולם שמסביב, בהסתובבות ובטיול. יציאה מהבית: עדיף בהתחלה רק פעם ביום ולא פעמיים… כמובן שאפשר פעמיים בגיל מתקדם יותר.  

אצל הורים צעירים רבים נוצרת בתת ההכרה החוויה שתינוק טוב הוא תינוק ישן, וברור למה, אבל שעות הבוקר, 8 עד 12, אלו שעות מאוד קובעות לתינוק דווקא כאשר הוא ישן. התינוק ישן הרבה משום שהנשמה מתרגלת לאט-לאט להיות בכלוב-הגוף, כשהתינוק ישן הוא לומד הרבה מאוד בשינה באמצעות הסתובבות הנשמה באזור ובביקוריה במקום-לא-מקום שאותו עזבה זה-עתה.

התינוק לא אמור להיות תלוי בהורים בהירדמותו. כלומר, רצוי שיהיה כמה שפחות תלוי, כי הוא הרי תלוי כמעט ב100% בהם, ולכן רצוי לא לחזק זאת יותר. למשל, רצוי לאפשר לתינוק להירדם בלי קפיצות על כדור פילאטיס מתנפח בשבוע-שבועיים הראשונים. אבא שמשתעמם לשבת בשקט עם התינוק יקפוץ איתו בימים הראשונים ואז יתלונן בהמשך שהתינוק אוהב לקפוץ לפני השינה. כאשר האימא אומרת שהתינוק שלה לא יכול להירדם בלי תנועה – חשוב שתסתכל על עצמה בעבר, ותראה איך בעבר היא זו שהתחילה בתנועות קפיצה מוגזמות להרדימו… וזה ברור. הרגל כזה הוא בומרנג בעייתי כי עכשיו אתם כל הזמן 'עבדים' של התנועה-לתוך-שינה שלו, המתבקשת על-ידו מתוך ההרגל שהוקנה לו מבלי משים.

בשינה המאוד-עמוקה יש הרבה פעמים של טיפוח הנשמה ברמות הגבוהות יותר. הטיפוח מתבצע על-ידי המדריך הרוחני, לפעמים, בסיור של הסביבה. "מוות בעריסה", שלא נדע, נגרם מחוסר מיומנות של הנשמה להוציא את "האחוזים הדרושים" לה לסיור ולחזור בזמן. היא גם מתעייפת מאוד בסיורים האלו, לכן השינה היא מרכיב מאוד חשוב בהתפתחות.

יש דברים מעייפים בסדר יום של תינוק כמו מקלחת ויניקה. יכול להיות שצריך לווסת את הפעילויות המעייפות שלא תרדופנה זו את זו אלא להפריד אותן. כמו עיסוי בין המקלחת ליניקה, בעת ההתלבשות. אפשר בגילאים האלו להקדים את האמבטיה לצהריים ולאפשר בכך שנת צהרים עמוקה.

כדאי לשקול האם ומתי נכון להסתמך על הדפוסים של התינוק ולזרום איתם. אם את מסתכלת על הדפוסים שלו וזורמת איתם אינך משיגה סדר יום קבוע, אלא בלתי-קבוע. חשוב לזכור: סדר יום קבוע מקנה ביטחון בסיסי. כמובן – טובתו של התינוק היא בעיקר זו העומדת לנגד עינינו, והגיל משמעותי כאן מאוד.

כדאי לוותר על נסיעות בילוי בערב עד גיל חצי שנה לפחות. רצוי להיות כמה שיותר דבקים בתנאים שהם אכילה ושינה בשעה היעודה. למשל להקדים סעודות משפחתיות ל18:30 כדי לישון ב19:30-20:00.

אפשר לצאת אחר-הצהריים לסיבוב בעגלה כשהפספוס ישן, ואם הוא מאמץ מנהג של הירדמות בעגלה לאורך ימים, לא רצוי להחשיב את זמן היציאה מהבית כ'טיול', אלא כ'זמן שינה'.

זוהי השקעה מאוד טובה ומאוד משתלמת: לוותר על הרצונות של ההורים כשהילד צעיר מאוד ומגיל מאוחר יותר שלו לקטוף את פירות ההרגלים הנכונים, כמו ללכת לישון בשעה קבועה ולהירדם בלא צורך בעזרה.

העיקרון המנחה פה הוא עיקרון של גמישות בתוך מסגרת – כדאי להסתכל על הדבר כעל אידיאל, והרי אידיאל לא משיגים. לכן הגמישות כה חשובה, אך גם המסגרת המעניקה יציבות ובסיס להיפתחות זורמת של התינוק אל העולם. תפקיד ההורה הוא תפקיד 'הנשמה החונכת' – ללמד את העולם ולגשר בין העולם ונמצאיו לבין הילד ולתפקד כחונך, מורה ("הורה") ומאמן.  

יחסי ההורים: רצוי מאוד לא לדבר בין בני זוג בטון של אנרגיית הפרדה ליד התינוק. בגילאי הינקות יש עדיין אלסטיות בהיתקבעות הלא-רצויה של אנרגיית ההפרדה, כך שגם אם הייתה ספיגה שלה אין מה לדאוג, אך רצוי "להתחבק" ו"להסתחבק" על-ידו הרבה ובכייף, כי זה יכול לנטרל אנרגיה של הפרדה (גם כזו שהייתה ונספגה בעבר).

בלידתו, הצ'אקרות של התינוק, האחראיות על חישת האנרגיה, כמעט סגורות לגמרי, והמדריך הרוחני שלו מאומן לערוך התאמה, שיווי צורה אנרגטי, של אנרגיית התינוק עם אנרגיית ההורים. ההגנה הטבעית הניתנת לתינוק היא בעיקר בכך שהצ'אקרות שלו נפתחות מאוד לאט ובהדרגה. לכן, גם אם יש אנרגיה מאוד קשה בבית זה לא מגיע לתינוק ממש; יש חותם אבל הוא עדין. ככל שהמרפס נסגר כך הצ'אקרות נפתחות. הצ'אקרות לא לגמרי סגורות אבל ללא ספק יותר סגורות מפתוחות.

כאשר ההורים מתכסחים ביניהם בחודשיים-שלושה הראשונים אחרי הלידה, זה אמנם ממש לא מומלץ, אבל זה גם לא קריטי כי יש כאילו אטימה, לא מוחלטת אבל בהחלט מווסתת, של ההשפעה הזאת על התינוק. זו תקופה של רגישויות רבות מצד ההורים, גם בגלל השינוי המובהק ששניהם עוברים. יש חשיבות ענקית לכך שהאנרגיה בין ההורים תהיה של נתינה הדדית, כבוד הדדי ושמחה. בשום פנים לא ראוי להניק/להאכיל במצב של הפרדתיות, כעס או תיסכול עמוק.

מה שהכי מעייף, 'מותח' וגורם לבכי אצל התינוק והפעוט, הוא אימא או אבא מתוחים, עייפים או נרגנים ומתלוננים, שמביאים את מצבם הנפשי לידי ביטוי מובהק בסביבת התינוק. עקב הקשר האנרגטי ההדוק בין אנרגיית הפעוט/ה לאנרגיית הוריו – רצוי לשמור על תדר גבוה, בוגר, ככל האפשר.

כדאי מאוד להורה, מגיל צעיר, להוסיף מדי יום כמה דקות ארוכות של "שיחה" עם הרך הנולד. כביכול לתת לו סוג של קשב עמוק. הקשר בין ההורה לילדו ילך ויתחזק מכך מאוד, וזוהי מטרה שאין ערוך לחשיבות השגתה.

על אחיזה מומלצת שמרגיעה תינוק בוכה עד גיל שלושה חודשים, ראו נא כאן

על 8 חששות נפוצים של הורים טריים ודרכים להתמודדות, ראו נא כאן