גידול ילדים ללא צעקות

כאשר אנחנו מבחינים במבנים זעירים אנרגטיים שנמצאים בנו כמבני חשיבה – נתייחס לזה כאל דימוי, אבל זו בהחלט יכולה גם להיות מציאות – מבני החשיבה האלה, נגיד, נמצאים בכל מיני הקשרים. למשל, בעניין גידול ילדים – המבנים האלה מאוכלסים ב"ראוי לצעוק על הילד", לפי קיומים קודמים, ואולי גם התנהלות של ההורים, או אחד מהם, כשהייתי קטן.

כדי לרוקן את המבנים האלה יש להביא כמה היבטים 'לקדמת הבמה', כלומר, לחשוב עליהם ולהתנהל לאורם.

ההיבט האחד הוא ההיבט של המודעות – אנו מודעים לזה שילד שצועקים עליו גדל כחסר בטחון וכבעל חוש שהתעוות במקצת כשמדובר על צדק ואמת. היות שאנחנו לא רוצים לתת את זה לילדים שלנו אנחנו נמנעים כמה שיותר מלצעוק, ועכשיו אנחנו במודעות לזה ואנחנו פשוט לא צועקים על הילדים. לא מדכאים אותם.

ההיבט השני הוא של עקביות – אנחנו דבקים לגמרי בהקשר הזה של הבנת הקושי לילד, אנחנו גם זוכרים שזה קושי בשבילנו, כי אנחנו מזדהמים בהיבטים של הפרדה, כשאנחנו מאבדים אפילו שליטה על עצמנו וצועקים, אם לא צורחים…

ההיבט של העקביות חשוב, כי גם אם במשך שבוע ימים לא נצעק, אבל אחרי שבוע כן נצעק – זה משמעותי. אנחנו מדפיסים לילד את ההדפסה ב'מבנה' שלו: גידול ילדים = צעקות. גם את זה אנחנו לא רוצים: שהוא יהיה אבא או אמא שלא ראויים עד הסוף, במובן הזה – של צרחנים.

ההיבט השלישי – הוא נקודה מאוד מעניינת – קשורה בלהציג למבנה, אחרי שרוקנו אותו, באמצעות מודעות, עשייה הפוכה. למשל, כשבא לנו לצעוק לאור ההרגל – ואף פעם לא נאשים את עצמנו, כי הרגל הרבה פעמים הוא לא ממש שלנו, אלא בא מגלגולים קודמים וגם לא בטובתנו (מרצוננו) נרכש כשהיינו פעוטים חסרי מגן בפני ההשפעה של ההורים – כשבא לנו לצעוק נוכל ללחוש, לחישה שקטה ומתונה, ואנחנו יכולים להגיד את אותם דברים שאמרנו פעם בצעקות – על-ידי אמירה מלחשת. אפשר גם להוסיף ללחש חיוך, שזה עושה את ההבדל לאיך שנראינו כשצעקנו, לבין איך שאנחנו רוצים להיראות. לעשות העברה מהפרדה לאחדות.

שלושת הרכיבים האלה – אפשר להעתיק אותם לכל תקשורת בין בני אדם, כאשר (סגנונות תקשורת עם) ילדים מהווים דוגמה שכיחה מאוד לתקשורת בצעקות, ומכך שנשפר – אנחנו נצא נשכרים כולנו.

לפי הידע שאני מכירה – אחרי ארבעים יום של דבקות במטרה ועקביות מתוך מודעות, ועשיית ההיבט ההפוך, נגיד – לחישות, המצב משתנה עד כדי כך במבנה, שהוא כבר לא חשוף לרגרסיה ולחזרה לתכנים של המבנים הקודמים. ארבעים יום של שינוי – לא רק בגלל שמשה רבנו היה על הר סיני ארבעים יום, או "ותשקוט הארץ ארבעים שנה" וכדומה – בעצם המספר 'ארבעים' הוא מספר שיכול להביא תמורה והמשך והתמדה, כלומר, המשך של אותה תמורה. זה מה שאני יודעת…

המקור של הצעקות, למשל על ילדים, הוא פרי החניכה (שלנו, כפי שאמרתי בהתחלה), של החיים האלה – כאן ועכשיו, וגם הנשמה מביאה את האיכלוס ("צעקות") של המבנים התת-אטומים האלה, מקיומים קודמים; אבל בעיקרון מדובר על התפרקות של גוף הכאב, ולפעמים ההתפרקות הזאת מאוד חשובה כי היא מעלה על פני השטח את הדברים שאיתם עלינו להתמודד ו(אותם עלינו) לנקות. היא מעלה תוקפנות סמויה (מאוד לא רצויה!). ולכן יש תחושה של 'נועם' אפילו, בזמן שאנחנו צועקים על הילדים. – – –

התחושה היא של 'טוב' – לא רק בגלל שאני הבוס כאן, זה המעטה החיצוני (להבנת הסיבה לתחושת ה'טוב'). הגרעין הפנימי הוא שאני מעלה ופורקת תוקפנות. ולכן יש תחושה של חוויה חיובית. פשוט פריקה של תוקפנות על הילד. ונכון מה שאת אומרת – בהמשך, ככל שאנחנו מתקדמים בחקר העצמי ובמודעות, אנחנו מבינים שזה רע וזה מזיק לילדים, ובהחלט ראוי להימנע מהדברים הללו!

תוספת מבארת: מבני המחשבה הנזכרים בפתיחת הדברים הם "דפוסי מחשבה" המופיעים במעין-דיסק נשמתי כאנרגיות שהנשמה מביאה מקיומים שונים. תקופת הילדות יכולה לתקף אותם או למעט בהם וכו'. תיקון הנשמה פירושו שאנרגיות שלולות אור פינו את מקומן לאנרגיות של אור האהבה.