'כבוד' בהורות מושכלת

 

כבוד, אמת ואיזון – אלו הדברים שראוי שיהיו רווחים בין בני המשפחה, מעבר לאהבה; אלו הדברים שלאורם נכון לדעתי לגדל ילדים.

אכן, זה עשוי להיות מאוד מאתגר לכבד תינוק באמת, מכול הלב; מאתגר להתייחס אליו ביראת כבוד כי הוא כאילו שלוחה שלך, כאם, ואם את לא מכבדת את עצמך באמת, אינך יכולה לכבד אותו. בעצם מה יש לכבד בו? אפשר לאהוב אותו מאוד, לשמוח איתו בנחת או בלחץ, אבל מעבר לכל זה, מדוע ההיבט העיקרי אמור להיות של כבוד?

משום שמדובר בנשמת אלהים.

הורים רבים לא מתייחסים בכבוד לילדים שלהם, למרות שהם אוהבים אותם ודואגים להם. זו עלולה להיות תוצאת התערבות מאוד עדינה ובלתי-מושגת כמעט של גוף הכאב, שעסוק תמיד במשחקי-כוח. אולי זה נראה לך שאת לא משחקת משחקי-כוח עם התינוק שלך, אבל בעצם בעורף התודעה זה כן מבקש להתממש, ולכן, זה בהחלט קיים.

למשל, להעלות תמונה עם תחפושת לתינוק בן פחות משנה בפייסבוק – עלול להיות חוסר כבוד. מה הוא בובה? איפה זכות הבחירה שלו? זה אכן משעשע וזה קשור למה יגידו ומה יחשבו עליי, וכמה לייקים יתנו.

ילד שגדל בלי יראת כבוד כלפיו, כלומר, שלא מפנים יחס של כבוד כלפיו, לא מכבדים אותו באמת, כל חייו יחוש צורך "לעבוד, כדי להשיג כבוד". ההיפך מכבוד זה ביטול עצמי. אם-הילד אמורה להתנהל עימו באופן שיכבד את עצמו; כשהיא מכבדת אותו היא מלמדת אותו לכבד את עצמו ולא לבטל את עצמו בסתר לבו, כלפי נמצאי העולם.

איך צריך לכבד את הילד? זהו דבר בסיסי, אבל לא מדובר ב'איך' אלא במהות העמוקה שלך כהורה, שמולידה את התנהלותך. מדובר על מתן ערך לתינוקך במחשבה שלך – כיצור אלוהי באמת; ועם כל זאת, מדובר על מתן כבוד עם שימת גבולות: "לא תעשה 'מה בראש שלך' רק משום שאני מכבדת אותך".

כשהאימא היא "המבינה", "היודעת מה טוב בשביל הילד שלה ומה נכון לה לבחור במקומו"- מה הילד לומד? שהוא לא יודע… הוא לומד לא לסמוך על עצמו ולכן לא לכבד את עצמו, ומכאן גם לא לכבד באמת את העולם.

המשוואה העגומה היא כזאת: אם אתה לא ממש מכבד את עצמך אתה לא מכבד באמת את בני הבית, את כל הנמצאים מסביבך, את העולם ואת מה שמעבר לו.

'לכבד לעומק' פירושו להפנים, במה שמעבר לשכל, שהכול אחד, שבכולנו ניצוץ אלוהי, להבין ש'הכל שווים' לא רק ברמת הנפש, אלא גם ובעיקר ברמת הנשמה.

נשמה של תינוק לומדת המון, מכל דבר, מכל תנועה שלה או סביבה. כשאימא אומרת לפעוט לא לקטוף פרח, רק להסתכל ולהריח, היא מלמדת אותו לכבד את הפרח. זה נקרא ללמד לכבד את העולם. ואם יש הרבה פרחים הוא אולי כן יכול לקטוף. הוא זה שאמור להחליט בגיל ארבע-חמש, משום שחשוב לאמן אותו להבנה שבחירות נערכות מתוך שיקול דעת.

המסר בחניכה כזו לנשמת הילד ולנשמת האימא הוא שיש חוקים. יש בנו נשמה שקולטת, ובילדות זהו הזמן ללמד את הנשמה חוקים; לא את הילד, ולא לחכות עד שהילד יגדל… צריך להתייחס אל התינוק כאל נשמה לומדת. הנשמה עוברת מהתגשמותה הקודמת בגוף-חומר מעין-מחיקון, ומתחילה ללמוד מחדש בגוף התינוק שנולד. היא לומדת מצוין בדיוק מהגילאים האלה, למעשה, היא לומדת מהרגע שהיא יוצאת בגוף לאוויר העולם.

בגיל הצעיר-מאוד מה שצריך תינוק זה ביטחון, והחוקים נותנים המון ביטחון. לכן, סדר יום קבוע מאפשר לימוד רחב ורב-גיוון. החוקים מאפשרים את ההבנה ש"ככה זה", וזה מאוד חשוב כבסיס ל'המראה' אל חיים של קסם ובעיקר שמחה.

מה זה 'הורה'? המלה באה כמובן מלשון הוראה. נכון שההורה מלמד את מה שיש לו ומה שהוא יודע, כלומר – מי שהוא. אך מעבר לזה, תשומת לב להיבטים כגון כבוד, אמת ואיזון, היא מאוד משמעותית.

אפשר ללמד את הנשמה של הילד שהיא קנה-המידה למה שנעשה בעולמה ובגוף שלה. רווחתה ושמחתה הן העיקר. למשל, ברוח זו נגיד לילד/ה: זה הגוף שלך, את/ה מחליט/ה עליו, אל תיתן/י לאף אחד לגעת בו /  להשתמש בו.

מצד שני, אם "אני קנה המידה של הדברים", ההתרחבות של ההכרה, התודעה, עלולה להיות לא-סוציאלית. התשובה לכך היא: "אני קנה המידה של הדברים בנוגע לעצמי, אבל כאשר אני בהתנהלות שכוללת שותפות עם עוד אנשים (במשפחה, בגנון, במגרש המשחקים) – אני מכבד את החוקים שמסדירים בכיף התנהלות משותפת. אני מתנהל נכון באירוח, למשל, ונותן לאורח הצעיר מצעצועיי, אני ממתין שהילדה שלפני תסיים את ה'גלישה' שלה במגלשה, אני מוריד את הכלים שלי משולחן האוכל ועוד. ללמד לחשוב על הצרכים של האדם שממול, זו הקניית התנהלות מתחשבת ומכבדת לנשמה.

הנכון הוא להורה ללמד את הנשמה מתוך מחשבה כגון, 'אני מספק את החניכה', הבנה ש"הילד לא שלי, אלא עובר דרכי, והוא בטח לא יהיה כרוך בי אחרי גיל מסוים, לכשיתבגר". העיקרון הוא לא לראות בילד שלוחה שלי, לא להחיל עליו בכפיה את הרצון שלי (ולא את הפחדים שלי!), אלא לגדלו מתוך אהבה ואחריות מלאה לטובתו. כל אלה פירושם: לכבד אותו.

אם אני כאם קיבלתי חינוך בגישה מאוד מסוימת, שכיום, כאישה בוגרת, אני רואה שהוא לא מתאים, אז אני יכולה לבחור, לרצוני, לבצע היפוך (איפכא מסתברא)  ממה שהוריתי עד כה כהורה, ו'לשבור' לכיוון יותר נכון. לא להחמיר עם עצמי, לא לחוות בכלל רגש אשמה, ובטח לא ייאוש, הרי אנחנו כל הזמן במצב של למידה!

המפתח הוא לכבד את עצמי, וזה אולי משהו שלא לימדו אותי לעשות. כשאני מכבדת את עצמי אני מכבדת את כל האנשים מסביב. לכבד את עצמי פירוש הדבר להאמין באור שלי כנשמה, להאמין באור שלי כשבב אלוהי ולאפשר לאור הזה לצאת; להזמין את האור לחיים שלי ולהזרים אותו; וזה גם מתן כבוד לאלוהים – "לאהבה וליראה (יראת כבוד) את ה' אלוהיך", כאשר המלה 'אלהים' יכולה להתפרש כמקור כל הכוחות (גם אנשים) הפועלים ביקום, וככוחות האלה עצמם.