מקום הרגש בחניכת ילדים – היבט רוחני

מדוע חשוב כל-כך לטפח רגש והבעת רגש אצל ילדים? מדוע ילדים נוטים לדבר יותר ויותר, כשהם הולכים וגדלים, לא מן הרגש אלא מן השכל? תשובה: כי הם לומדים מן המבוגרים – שמגדלים אותם באהבה, אך ללא הבנת חשיבותו הרבה של הרגש; ויש לו, לרגש, חשיבות מכרעת בהיות האדם 'יותר'.

מבחינה נפשית ורוחנית חיוני מאוד לטפח את הרגש, וזאת בעיקר על-ידי התעניינות ברגשותיו של הפעוט והילד, בבחינת "אם אימא ואבא מתעניינים במה שאני מרגיש, סימן שזה חשוב". התעניינות כזאת פותחת גם אימון ותירגול של הבעה רגשית. אדם שניתן לו בילדותו כר נרחב לבטא את רגשותיו, עשוי להיות בעל אינטואיציות חזקות וקשר נשמה-נפש זורם, שבדרך-כלל אינו מודע לאדם. אינטואיציה טובה, חיבור שכזה, לא יסולאו בפז. הפתיחות לרמה הרוחנית, במידה ידועה או בלתי-ידועה אך מובהקת, עושה את החיים ל'הרבה יותר'.

חמשת הרגשות העיקריים, שנכון לתפישתנו להרגיל את הפעוט והילד לבטאם באופן מובהק, הם: אהבה, פחד, כעס, צער, קנאה. ככל שהאדם בצעירותו לומד להדחיקם ("זה לא יפה!"), כך מזומנים לו חיים "סגורים" יותר, "שטוחים" ובלתי-מעניינים. בהיעדר רגש עשיר ומשמעותי בעולמו הפנימי של האדם, או בהיעדר יכולת לבטאו, ולכן גם – להתמודד איתו או להכילו – מוזמן השכל, באופן אוטומטי כמעט, למלא את החלל ולנהל את פעולות ה'חוץ' ופעולות ה'פנים'בחיי היומיום.

אכן, הנשמה זקוקה לשכל-שבנפש; הנשמה מקרינה את הנפש, שהיא חלק ממנה, על-מנת לחיות בגוף בבטחה ולשרוד בעולם החומר. אבל ה"שכל" שבנפש, ה'מיינד', עלול להפוך ל"כשל", שכן ככל שהנשמה מתייראת מן העולם בהעדר גשר-הרגש אליו, היא נצמדת יותר לתובנות השכל, ומכך יוצא שהאדם מכווץ, חסום לרגש, ו"חרש" לידע מסוג שונה, ידע-הלב.
לכן, אנו מתבקשים לשחרר ולהרפות ולתת לשכל את המידה ואת הסייג שאנו בוחרים לתת לו. כשהשכל משתלט עלינו ("מה היה- – – ומה יהיה- – -"), הוא מדכא את הרגש. כשה"רגש" מדוכא אין "גשר" – כלומר, אין זרימה חופשית בין ה'אני' (היומיומי) ל'הנני' (האני הגבוה). יותר ויותר הנשמה 'מאבדת' עניין בעולם שמסביב, מתכנסת בעצמה, 'מנמנמת', שוכחת את עצמה, ובכך מאפשרת לשכל שבנפש לנהל את חיי האדם. אכן, זה המצב אצל אנשים רבים כל-כך: השכל המפותח-מדי תופס מקום רב – על חשבון הרגש.
עודף שכל ומיעוט רגש חוסמים לא רק את התקשורת הפנימית, כי אם גם את התקשורת עם העולם.
כשאנחנו רוצים ליצור יותר אושר, שמחה, נינוחות – מתגלה לעתים ההתנגדות האמיתית, שנמצאת דווקא בתוכנו – השכל, וקשה לעתים להרגיע אותו, אפילו לכמה דקות, שירפה מן השליטה ויניח לנו 'לזרום', להתפעל מיפי העולם, לאהוב את עצמנו, להגשים חלום.

*
מה כן אפשר לעשות? – לחבק את השכל, להרגיע אותו, לומר לו "הכול בסדר", ולהסביר לו: אתה הממשק המגשר ביני לבין העולם, חוליית ההתמצאות שלי במציאות היומיום שלי, אך יש עוד מימדים מעבר למציאות, ואנא – אל תפריע לי מלהתכוונן אליהם.
כניצוצות נשמה אנו יכולים להציע לשכל קבלה והודיה על הקשר הזה עם המציאות, ולהסביר לו שישנם רגעים של רוחניות בהם אנו מבקשים לדלג מעבר לו. 
הסינכרון המאזן של השכל עם הרגש הוא הדבר הנכון לעשותו. וחשוב לא לאפשר לרגש או לשכל לשלוט לבדם, אלא לקיים איזון ושיווי-משקל ביניהם.

למקבץ שירי ילדים מספרי-ילדים אהובים, מעצימי רגש, ראו-נא כאן

על קריטריונים להערכת 'ממשק רגשי מאוזן' ראו-נא כאן