הורות רוחנית

ההורות הרוחנית מתפכחת ממספר תפישות שגויות, כמו ההתפכחות מההבנה השגויה לגבי הזדקקות האדם (והילד), באופן רגעי או תמידי – למישהו או למשהו, משום שבו (או ב'זה') תלוי סיפוקו ושלמותו. ההבנה היא שתחושות של אושר, אהבה, חמלה ושפע – הם הרגשה-פנימית ופריזמת התייחסות-לעולם, והם בהחלט לא נוצרים בנו כתוצאה מתלות במישהו, או ממילוי תנאים מסוימים של הזדקקות. להפך: דברים רבים, שאנו שמחים בהם, נובעים ונוצרים מאושר, אהבה וחמלה, המורגשים בנו דווקא כשאנו חווים אוטונומיות ועצמאות.

המקור-הגדול של כולנו הוא תודעת-על (the higher self) הפועלת תדיר במכלול האנרגיה של כל הקיים; המתבגר-בוגר המאוזן, ה"ער ויודע", הוא בדרך-כלל כזה עקב פרי החניכה הרוחנית של הוריו, והוא עשוי לומר: "אני הנני שלוחה של המקור-הגדול, ולכן – כשותפו, אני הנני הפועל-היוצר-הבורא לגבי חיי ולגבי סביבתי הקרובה, ונראה שאף הרחוקה; וכך גם כל 'אני' אחר סביבי. לכן ראוי לי להתייחס בכבוד, אהבה וחמלה לעצמי ולכל אדם".
לשם עיצוב תפישת חיים כזו חשוב לאמן כל ילד, מגיל רך, בעצמאות ואי-תלות מובהקת, באוטונומיות ובכבוד לעצמו ולזולתו.

רוב ההורים רוצים לגדל את ילדיהם להצלחה בחיים. האם ההצלחה הזאת מבוטאת רק בהקשר של אדם טוב ואחראי', בעל כושר טוב להתפרנסות? מנקודת מבט רוחנית להצליח בחיים פירושו להיות אדם "ער", מאוזן ואוטונומי, זורם באינטואיציה גבוהה – בסינכרון לב ושכל, מסוגל בביטחון לקבל ולתת אהבה, ומאומן לחוות אושר ושמחה.
להיות אדם אוטונומי פירושו להיות עצמאי, לקבל החלטות קטנות וגדולות בלי להיות תלוי בתפישות הוריו, "שפוט" של מותגים, של הבלי התקשורת ולחצי החברה ("מה חושבים עלי?"). זהו אדם המפתח ומצמיח את יכולותיו ומקרין אל העולם את האור הייחודי לו, כאשר בחירותיו באות מתוך רצון ל'אחדות' ודחייה של 'הפרדה' בכול.

איך מגיעים לכך? גם על-ידי מתן כבוד לילד, על-ידי מתן תשומת-לב המעודדת הבעת רגשות, ועל-ידי קשב סבלני מאוד, אוהב ורגוע, בלי לוותר על 'הצבת גבולות' ותוך עידוד לפעילות עצמאית יוצרת בתוכם.