החניכה ל'יותר'

ניתן ורצוי ללמד את הילד מגיל צעיר יחסית (אולם אך ורק מתוך אהבה וקשב!) – חתירה מתמדת ל'יותר'. לכל אדם בכל גיל יש נטייה טבעית ל'יותר'. זוהי תכונה המוטבעת בניצוץ הנשמה, לשם השגת התפתחות וצמיחה מתמדת.

כהורים, לחנך ל'יותר' פירושו להעניק גירויים יומיומיים להתפתחות באופן שלו ונינוח, תוך עידוד רגשות נעימים של הילד, ועל-ידי הצבת אתגרים מידתיים בפניו.

ההזמנה ל'יותר' יכולה להתבטא ולהועיל באין-ספור תחומים, ביניהם: יותר תשוקה ללמוד ולדעת, יותר יכולת ריכוז והתמקדות, יותר רצון להרמוניה פנימית וסביבתית, יותר יוזמה לפעול, יותר כושר לתת, לאהוב ולהשפיע, יותר ביטוי עצמי.

הסרגל שרצוי להעניק לילד לגבי כל בחירה שלו ב'יותר', הוא סרגל-ה"אחדות לעומת הפרדה": מה ש'אחדות' – אהבה, נתינה, הודיה, זהירות, יושרה ועוד – ראוי;  מה ש'הפרדה' – פעולות הנובעות מפחד, לקיחה לעצמי, אי-התחשבות, גניבת-דעת ועוד – לא ראוי.

לדוגמה: ילד-תלמיד עלול לשגות ולחשוב ש'יותר' פירושו ציון גבוה ואז להעתיק בבחינה. אבל הרי לפי הסרגל, יושר הוא אחדות, ולכן העתקה היא הפרדה. מדוע השקר הוא הפרדה? כי כשילד סוטה מדרך הישר ומשקר, הוא מפריד חלק ממנו (המשקר) מן החלק הישר והמצפוני שבו. באופן כזה נוצרת הפרדה פנימית בין חלקים שונים שלו. הפרדה נוספת המצויה במעשה ההעתקה היא המעילה באמון שנותן המורה בילד, כלומר זוהי הפרדה גם ביחס לסביבה (כביכול, אני ה'עבריין' מול אתה ה'משטרה').

נקודה ידועה נוספת, שההורה המודע-רוחנית מכיר ומחנך את ילדו לאורה, היא הבנת החוק האוניברסאלי 'דומה מושך דומה' ("מצא מין את מינו"), וחניכה לפיה כל הפרדה שהילד מבצע ממגנטת הפרדה (קושי ותיסכול) אל עולמו, החיצוני והפנימי, ולהיפך.

מריבות בין אחים, למשל, ניתן להפחית מאוד בהסבר נעים וקליט (המותאם לגיל) על מצב ה'ביחד' (אחדות) הרצוי, ומצב ה'לחוד' (הפרדה) שאינו רצוי. ילדים בכל הגילים עשויים להגיב בחיוב רב על ההזמנה להתנהלות של 'יותר' – יותר הרמוניה, שמחה ואהבה בבית המשפחה, על-ידי חניכה להתנהלות מכילה, אחראית, נותנת, מביעה תודה ומתחשבת בזולת.

*

כאמור: הסרגל שרצוי להעניק לילד, לגבי כל בחירה שלו, קטנה כגדולה, הוא סרגל-ה"אחדות לעומת הפרדה": מה ש'אחדות' ראוי, מה ש'הפרדה' לא-ראוי. 

ניתן להקנות לילדים סרגל כזה דרך דוגמה אישית בוגרת, שאינה בוחרת בהתנהלות של הפרדה אלא דבקה בהתנהלות של אחדות. לדוגמה: במקום משפטי האשמה, איומים, אזהרות אימה ו'נבואות זעם' ("אתה עלול לשבור את הראש!") – רצוי לתת תיאור אובייקטיבי קצר של המצב הלא-רצוי.
במקום הטפות מוסר ארכניות ו"הנחתות" של "עשו כך וכך!" – רצוי הסבר קצר ומתן מידע הנוגע לבעייה.
במקום אמירות בעלות גוון של ציניות ולעג ("אם אתה תמזוג את המיץ כל השולחן יהיה רטוב!") – אמירות מתונות מתוך כבוד ורצון לגרום לשיתוף פעולה ולמתן עזרה ("בוא נעשה את זה ביחד").
במקום תיאור ה'סבל' שנגרם מהתנהגותו של הילד ("אתה מעצבן אותי נורא, עוד רגע אחטוף כאב ראש נורא!") – רצוי שהמבוגר יביע את רגשותיו באופן מתון ובהיר ("אני נבוכה/מתוסכלת ממה שאתה עושה").
החוק האוניברסאלי, הידוע כ'חוק הקארמה', אומר שבחירות של אחדות לגבי עצמי וזולתי יאפשרו לי-עצמי חיי אחדות ונועם.

נראה כי ילדים ומבוגרים באופן טבעי מכירים בחשיבות בחירות-האחדות שלהם, ורק כדאי לקבל ולתת תזכורות בעניין זה מדי פעם.