לפניך תאומים

על העיקרון המכונן ביצירת נתן אלתרמן

(עותקי הספר אזלו אך ניתן יהיה בקרוב לקראו כ-EBook )

"לפניך תאומים" – הוצאת 'אורנים : המדרשה' (מחברת שדמות מס' 7), תשנ"ז 1997.
144  עמ'. ציור שער אחורי: דודו פלמה (ראו בהמשך).

הספר מוקדש "למייסדי קבוצת  חולדה  וותיקיה, ביניהם – אבי, יצחק צימר, ואמי, מינה (כאן בתמונה – "בגורן") – אנשי מעשה ואמונה".

*על "לפניך תאומים" –

המחקר מציע קריאה בהדגשת הרובד האמוני-הרוחני (לא הדתי!) ביצירת אלתרמן. לזיהוי העיקרון המכונן של מכלול יצירתו של אמן נודעת חשיבות רבה, שכן הוא מקל על איתורה של התכוונות (אינטנסיונאליות) עקבית, לאורה יוצר האמן במרבית עבודותיו, ובמקרהו של נתן אלתרמן – ברוב כתיבתו השירית, הסיפורית והדרמטית. מתוך זיהוי זה ניתן לקלוט את היצירה הבודדת ביתר הבנה ועושר השגה, חרף הכיסוי המכוון הנפרש לעתים על עומק משמעותה. הקריאה החדשה בשירי אלתרמן, המוצעת בספר, מראה שמתחת לרובד המובן-יחסית בשירים, מוצפן רובד אמוני-רוחני. קריאת שני השירים המופיעים בטקסט האחד היא חוויה ספרותית מרתקת, הפותחת שער חדש לחלוטין אל יצירותיו של המשורר ואל תפישת עולמו. זכות ענקית היא לי לגלות ראשונה את הרובד האמוני-רוחני, כעיקרון המכונן של שירת אלתרמן, ולפרסמו ברבים, ואני מודה על כך מאוד.

*

עוד חוזר הניגון / נתן אלתרמן

עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא
והדרך עודנה נפקחת לאורך
וענן בשמיו ואילן בגשמיו
מצפים עוד לך, עובר אורח. 

והרוח תקום ובטיסת נדנדות
יעברו הברקים מעליך
וכבשה ואיילת תהיינה עדות
שליטפת אותן והוספת לכת. 

שידיך ריקות ועירך רחוקה
ולא פעם סגדת אפיים
לחורשה ירוקה ואישה בצחוקה
וצמרת גשומת עפעפיים.

(כאשר יתרחש הדבר ויורגש ש)
עוד חוזר חיבור הנ.ג.ן נ)פש-ג)ופ-נ)שמה
שאותו זנחנו, אך אין אפשרות לזנוח אותו
ולכן זנחנו-לשווא,
והדרך, לפיכך, בחזור הניגון שבו נזכרנו (ושבעצם הוא בנו נזכר) גם היא תהיה עודנה נפקחת לנו (לא על פני האדמה, כי הדרך הזו אינה פיזית, אלא) "לאורך", כלפי מעלה,
ו"ענן" (שם למעלה, כישות פיזיקלית אך גם כמעין "ענן כבוד") – בשמים ש ל ו, "בשמיו", ו"אילן" (כישות פיזית אך גם כתרשים מיסטי-קבלי של כוחות האל) בגשמיות – "בגשמיו" – כלומר: ומופעי האל ה'אחד' הנוכח בעולם – יהיו מורגשים כמצפים לחזרתנו, אנו שהננו רק עוברי אורח על האדמה הזאת, ומהותנו הנצחית באה מעולמות ה'אחד' ושבה-חוזרת אליהם, בבוא יומה.
וכך הלאה: קריאה של ברור ונרמז, גילוי וכיסוי בלשון…

ציטוט מפתח מתוך: יעקב אורלנד / נתן היה אומר (יעקב אורלנד "מבחר כתבים" (3), עורך דן מירון, מוסד ביאליק, תשנ"ז): 

אלתרמן בתשובה לאורלנד: "מה לעשות, נולדתי לפניו תאומים".

*

תוכן העניינים של הספר:

• פתח דבר
• פרק ראשון: "שני לבות מושכים אותו לעברים שונים" – העיקרון המכונן ותשתיתו הביוגרפית
  • א. 'העיקרון המכונן'
  • ב. העיקרון המכונן ביצירת אלתרמן – איפיוני-יסוד
  • ג. שירת אלתרמן וסוגיית 'השירה הדתית'
  • ד. בין מורשת לחידוש – חניכתו של אלתרמן
• פרק שני: "לך עיני היום פקוחות כְּפִתְאֹמַיִם" – הפיצול הפנימי בשיר "איגרת" 
  • א. "תמים" ו"תאומים" – אחד ושניים בו
  • ב. זהותו האמונית של ה'אני' המומת
  • ג. הסוואת היסוד האמוני
  • ד. 'שעת-ערביים' כמושג-צופן מהופך
  • ה. עקידת ה'אח' – הרצח ופשרו
  • ו. המת-המתחייה והפונקציה השירית
  • ז. הניגון – בין יעקב לעשו
  • ח. משאלת השיבה
  • ט. אל העץ הכבד – האיחוד שבמוות
• פרק שלישי: הניגון החוזר והדרך הנפקחת – התחיותו של האני-האמוני בשיר "עוד חוזר הניגון"
  • א. הניגון המתחייה
  • ב. חזרת הניגון והדרך הנפקחת
  • ג. שמות 'אביזרים ישנים' ככלי-קיבול לשוניים-מיתיים
• פרק רביעי: "מלא כוונות כרימון" – נגלה ונסתר – היבטים של הצפנה ופיענוח
  • א. שני רבדי-הקריאה והציר הדיאלקטי
  • ב. מאמת-הסופר לאמונת-הקורא: הוראות היוצר
  • ג. טעמי ההסוואה
  • ד. "עונת הסיוד" – ההצפנה והפיענוח
  • ה. הארמז הקבלי
  • ו. השיר הזר
• פרק חמישי: "כעוף מלכותי ושנון-זדון" – העיקרון המכונן בראשיתו – בשבע יצירות-ביכורים
  • א. מאפייני השירה המטאפיסית והשירה המיסטית
  • ב. "סתיו" – הוויות מטאפיסיות של זכר ונקבה
  • ג. "חטוטרת" – "זוהמת הזהב" מול "תהומות מרגוע"
  • ד. "אני והיא וכל הדברים" – עומס המגע
  • ה. "בשטף עיר" – האלוהות כערב-כרך פצוע
  • ו. "בגן בדצמבר" – פראדוקס המשיכה והרתיעה
  • ז. "יתד" – האיחוד הטוטאלי
  • ח. "בעת שופר-לעם" – שגגת גדועי-השורש ותיקונה
  • ט. יסודות מטאפיסיים ומיסטיים ביצירות הביכורים
• פרק ששי: "תשוקתי אליך ואלי גנך" – זיקת 'אני-אלוהות' בשיר "פגישה לאין קץ"
  • א. מיגוון פניה של מלכות-שכינה
  • ב. "ב' הפכים בנושא אחד" – הדיאלקטיקה החב"דית ופיצול הנפש
  • ג. "כי סערת עלי" – תמורת התודעה
  • ד. "פתאומיות לעד" – הווייתה הפראדוקסלית של האלוהות
  • ה. "הא לך!" – הנבחר הנותן
  • ו. "שקדים וצימוקים" – משא העני-ממעש לעוללי-השכינה
  • ז. הלב הלכוד
  • ח. כנשיקה וכמטפחת – חיבורים בין 'שם' ל'פה'
  • ט. "יום אחד אפל עוד" – האיחוד הנכסף
• סוף דבר: העיקרון המכונן – הזיקה המורכבת אל המטאפיסי
• נספחים
• רשימת המקורות

*

אריאלה תורג'מן / על העיקרון המכונן בשירת אלתרמן ועל השיר "עוד חוזר הניגון" 

(כסטודנטית של ד"ר שושנה צימרמן באוני' בר אילן בשנת 1996, חשתי כי לא ניתן להבין את שירתו האניגמאטית של אלתרמן ללא הכרת "העיקרון המכונן" פרי מחקרה. על כן ראיתי לנכון לשתף את כלל המורים לספרות בדברים המובאים להלן. המאמר מבוסס ומעובד על ספרה של שושנה צימרמן "לפניך תאומים" – על העיקרון המכונן ביצירת אלתרמן, מחברת שדמות, 1997.)

העיקרון המכונן ביצירת אלתרמן

צימרמן מציגה תפישה הקובעת כי העיקרון המכונן ביצירת אלתרמן הוא הזיקה המורכבת אל האלוהות, אפיוניה וציוויה.  כמעט כל יצירה מכלל יצירותיו של אלתרמן נושאת בחובה זיקה אל המטאפיזי. זיקה זו עשויה להיות בעיקרה מחייבת או שוללת את הקשר עם האל וציוויו, אך בדרך-כלל היא מתגלמת בטקסט כזיקה מקוטבת, דהיינו כזיקה דיאלקטית, המשקפת יחס רב-ערכי של דחייה-דחיקה ושל משיכה-קבלה בעת ובעונה אחת. הצגת הזיקה אל האלוקות כעיקרון המכונן של הקורפוס האלתרמני היא מורכבת וקשה, משום שביצירת אלתרמן פועלת, בדרגות שונות של עוצמה ומודעות, מערכת רחבה ומשוכללת של כיסוי והסתרה. מערכת זו, הגורמת לטשטושו ולהסתרתו של העיקרון המכונן הכרוך במטאפיזי, היא אימננטית לעיקרון המכונן עצמו, והיא נובעת מעיקרה מן ההיבטים הבעייתיים ביחסו המורכב, הרב-ערכי, של האני-היוצר אל האלוקות. מכאן נובעת החידתיות המודגשת בכתיבתו האומנותית של אלתרמן. בשירי אלתרמן לא נמצא אזכורים מפורשים או ערכים גלויים של הדת היהודית, אבל מתחת לפני השטח ניתן למצוא זיקה עמוקה של האני-השירי אל האלוקות, ביטויים של רגשות רליגיוזיים מובהקים ותימאטיקה המיוסדת על מערכת נורמות וערכים יהודיים קלאסיים. אף ששירה זו אינה שירה דתית גלויה, זו שירה בעלת מוקד דתי מוסווה. הסוואה זו היא היוצרת את חידתיותו המפורסמת של השיר האלתרמני והיא גם המפתח להבנתו.

חניכתו של אלתרמן – בין מורשת לחידוש

הבהרת מרכזיות הזיקה אל המטאפיזי ביצירת אלתרמן טעונה הקדמה קצרה ביחס לטיב מגעיו של אלתרמן עם העולם הדתי. אלתרמן ניסה ואף הצליח, לפרוש מעטה כבד של ערפל על הביוגרפיה שלו. פרקי חייו הראשונים של אלתרמן, כפי שהתפרסמו ע"י הביוגרף שלו מנחם דורמן, מגלים את מה שהוצנע והוסווה. בספרו של דורמן "נתן אלתרמן – פרקי ביוגרפיה" נמצא כי שורשיו הרוחניים של בית אלתרמן נעוצים היו ב"חסידות החב"דית ובמוקדי התחייה הלאומית" גם יחד.

גם ילדותו וראשית בגרותו של נתן אלתרמן עמדו בסימן שני העולמות. הסב, אבי-אביו של המשורר, היה "יהודי ירא וחרד חסיד חב"די" ובביתו, שהיה "ספוג האור הגנוז שביהדות", נתחנך יצחק אלתרמן האב. הסב מצד אימו של נתן אלתרמן, ר' נתן שניאור ליבוביץ', היה רב חב"די ונצר למשפחת רבנים, ועל שמו נקרא המשורר. נראה שסב זה היה שאר-בשרו של ר' ברוך דובער ליבוביץ', מצאצאי ר' שניאור זלמן מלאדי. הוא נשא את סבתו של המשורר בצעירותה, וכשנפטר גידלה האלמנה את שני יתומיה: בלקה (אימו של נתן אלתרמן) ואחיה שלמה זלמן (לימים אריאל). האם בלקה, הציונית המשכילה, למדה רפואת שיניים בבגרותה, ובביתה, לאחר נישואיה, התגוררה אימה, הסבתא, כל השנים. כך נוצר מצב בו הסבתא גידלה את נכדיה בהיעדר בתה הסטודנטית והרופאה מהבית. לפי דברי דורמן, היא זו שעיצבה את ילדותו של הנכד נתן-נונקה אולי לא פחות מאימו-הורתו.

נתן אלתרמן ספג אפוא בילדותו המוקדמת ובנערותו לא רק מרוח התחייה הלאומית ציונית אלא גם באופן ישיר ומובהק מן העולם הדתי האורתודוקסי, העולם הקבלי חב"די האדוק.

גם לימודי בית הספר של הילד נתן אלתרמן עמדו בסימן המיזוג היהודי לאומי, בגימנסיה "מגן דוד", מיסודה של "אגודת ישראל" בקישינב, שבה למד מגיל עשר. נמצא אפוא כי עד לעלייתו לארץ, בגיל הנעורים, למד אלתרמן הצעיר לימודי יהדות אינטנסיביים. מבית ספר דתי לאומי זה מגיע אלתרמן בן החמש-עשרה באביב תרפ"ה אל גימנסיה הרצליה שבתל אביב. בספרו של דורמן, בפרק הביוגרפי הנוגע להגעתו והשתלבותו של אלתרמן הנער בארץ, מוזכרים קשיי קליטתו החברתיים, הלימודיים והלשוניים, וכן בעיות השינוי הדרסטי הכרוך במעבר בגיל זה מבית ספר דתי "גלותי" אל בית ספר חילוני ארץ ישראלי. בפרק הביוגרפיה הנדון מתואר, כספק פואמה ספק פזמון, שיר שכתב אלתרמן – הנער בתל אביב ואפילו ממסירתו בפראפרזה בלבד, ע"י דורמן, ניתן לחוש את החיצוי הפנימי העז בלב הכותב. בלשונו של דורמן, מעצב אלתרמן, בן החמש עשרה בשירו, בחור תל אביבי ש"שני ליבות לו" ו"שני ליבות מושכים אותו לעברים שונים". מדימוי זה עולה שאלת הגישור בין "שני הליבות", בין ארץ ישראל לבין גולה, בין הכאן לשם, בין הדביקות לעולם הדתי-לאומי-ציוני לבין ההיקלטות בעולם חילוני-לאומי-ציוני הפורק עול שמיים. זהו גם שיקוף של שאלת הזהות האישית הניצבת במרכזה של תקופה רבת השפעה זו בחיי אלתרמן. נראה כי בתקופה זו של גיל הנעורים וגיבוש ה"אני" הלכה והתפתחה מורכבותה-קיטובה של הזיקה לאלוקות.

מורכבות זו לצד השאיפה להתקבל כאדם וכאמן, גרמה במדורג להקמת מערכת הסוואה ענפה, שמנעה מן העולם הפנימי שבו להיחשף בשיריו. שני רבדיו של הטקסט האלתרמני, הנגלה והנסתר, נוכחים בו מכוח מורכבותו של העיקרון המכונן ביצירות, ומנוכחותם הכפולה בטקסט של שני החלקים במכלול ה"אני היוצר": החלק הרוחני-אמוני והחלק הארצי-הריאלי.

לקורא את שירי אלתרמן ברוח זו יסתבר, כי על פי רוב טמון הרובד הנסתר בתוך הטקסט באופן שניתן לאתר אותו ואת היגדו, ולעומת זאת, מוזנח לעתים מעשה השיר במפלס הגלוי, מה שגורם לאי בהירותו ואף לאניגמאטיות כמעט מוחלטת, בשירים מסוימים.

לעיתים, בגלל הדחף העז לעסוק ברובד הנסתר, התאפשר ליוצר לגלם בשיר שכבת משמעות נוספת, ריאלית, דלה ובלתי מקושרת, ולפיכך גם מוזרה וחידתית. עם זאת יש להדגיש כי הרובד הנגלה איננו, בשום פנים ואופן , רק רובד של הסוואה גרידא, ובוודאי שאינו בא רק להתל בקורא. כפי שכבר הוסבר לעיל, הוא אימננטי ליצירת השיר, ומהווה חלק בלתי נפרד מהבנתו המקיפה.  אלתרמן עצמו היה כמובן מודע לחידתיות שהנביעה הרובד המטאפיזי בשיריו, ולפיכך רמז לקוראיו במסתו "על הבלתי מובן בשירה" ( 1933), לשפוט את השיר הבלתי מובן מתוך מה שהוא מעורר בהם ( "אמונה" ), בכוח גרעינו האותנטי ( "אמת" ).

עוד חוזר הניגון / נתן אלתרמן 

עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא
והדרך עודנה נפקחת לאורך
וענן בשמיו ואילן בגשמיו
מצפים עוד לך עובר אורח

והרוח תקום ובטיסת נדנדות
יעברו הברקים מעליך
וכבשה ואיילת תהיינה עדות
שליטפת אותן והוספת לכת – – –

– – – שידיך ריקות ועירך רחוקה
ולא פעם סגדת אפיים
לחורשה ירוקה ואשה בצחוקה
וצמרת גשומת עפעפיים.

שיר הפתיחה של " כוכבים בחוץ ", הוא שיר נטול כותרת ששמו כשם פתיחתו " עוד חוזר הניגון ", והוא אחד משיריו הידועים של אלתרמן. ביקורת אלתרמן נטתה לפרש את השיר בהדגישה בו את ההלך הנפעם מיפי תבל, או את ההיגד הארספואטי כעומדים במרכזו. ואולם לתפיסות אלו אין אחיזה שלימה בטקסט למעט המילה "ניגון" המתבארת לפי הפרשנות הארספואטית כשירה. אין אף רמז אחד בשיר לעולם של האמן-משורר, להיבטים הכרוכים באמנות, או לתחומים כלשהם המתייחסים לארספואטיקה של הדובר בשיר.

בית א': בראשית השיר מצויה בעיה, מצב פרדוקסאלי, רצון לזנוח כשהאובייקט הנזנח חוזר. המאמץ של הזניחה נעשה לשווא. לפי גישתה של צימרמן, יש לזהות את ה"ניגון" כניגון שחר ילדותו של אלתרמן ש"נזנח". הניגון הוא שם קוד, צופן, לחלק האמוני במכלול ה"אני הכותב", לקשר לאלוקות. לאורך השיר יש קול פנימי שמדבר אל עצמו. ה"אני" מעיד על עצמו בעקיפין בשעה שהוא פונה אל עצמו כנוכח. הניסיון לגלגל ממך והלאה את ניגון שחר ילדותך, הניסיון לברוח מן התפישה שבה גדלת, הוא ניסיון שלא עלה יפה. בגדת בניגון שלך והוא חוזר אליך. " עוד חוזר הנִגּוּן שזָנַחְתָּ לשוא " – ניגון של אדם שהיה בעולם מוצק של אמונה, הניגון הזה אינו מרפה. אמנם נזנח הניגון ונחסמה הדרך אליו, אך הכורח לעוררו ולהחיותו קיים כל העת והוא מתעמת תדיר עם הצורך להינתק ממנו. זניחת היסוד "הניגוני" בעבר, מתבררת כאן כזניחת שווא. שובו של הניגון, הגורם לאיחודו המיוחל של האני המפוצל, מעניק תחושת שייכות לעולם שמסביב, שמרכיביו אכן "מצפים עוד לך…". בניגוד לציון "הזניחה" של הניגון, מועברת תחושת השמחה על אי הצלחתה ("לשווא"). אפקט זה נובע מן היחס האמביוולנטי אל ה"ניגון", דהיינו, אל היסוד האמוני שהודחק, שהתחיותו מאפשרת את "פקיחתה של הדרך".

עם התחיותו של היסוד האמוני, חוזרת ונפקחת הדרך הנכונה שהיא אורח חיים, כאן ועכשיו, המתכוון גם אל רגע המוות בעתיד הלא-ידוע. הדרך הראויה, כמו הניגון, מעוצבת כדרך עולה "לאורך", גבוה-גבוה אל האלוקות. עם חזרתו של הניגון האמוני, "נפקחת" הדרך ומרכיבי הנוף שבדרך מזוהים כקשורים לתחום המטאפיזי. הביטוי "ענן בשמיו" מתקשר לא רק לגובה השמימי אלא גם לכך שענן הוא משכנו של הא-ל, "הנה אנוכי בא אליך בעב הענן" ( שמות, י"ט, ט' ). האילן הוא מושג ידוע בקבלה המתייחס לאילן הספירות, דהיינו למערכת האלוקית. נקודת המרכז של המערכת, ספירת התפארת, קרויה אף היא "אילן". עמידתו של ה"אילן בגשמיו" היא אפוא הדגשת האילן הארצי ב"גשמיותו", לשם אזכור עקיף, על דרך הניגוד, של האילן האלוקי. בצירוף "עובר אורח" נרמזת תפיסת האדם כעובר אורח בדרך החיים של העולם הזה, כשבסיום מסע הדרך יש איחוד מיוחל עם האלוקות.

בית ב': הרוח מתייחס לתחום האלוקי על-פי הביטוי "רוח אלוקים" בפתח ספר בראשית ובפסוקי מקרא רבים. הניצוץ האלוקי קם כשהניגון חוזר. הברק הוא שם צופן להארה. הברק עובר מעל ראשו של עובר האורח ומושך אותו אל האלוקות. הברקים העוברים מלמעלה מציירים בשיר את קו התנופה של הנדנדה כלפי השמים. 'כבשה' מתקשרת לשכינה, היא כנסת ישראל, וגם 'איילת' הוא כינויה של מלכות-שכינה, שניתן לה כבר במדרשי חז"ל ובספר הזוהר. התגלות הא-ל להוויית האני בחטף אור, כברקים, והעוררות הדתית המיוחדת להתגלמות האלוקות בפיזיות הארעית של העולם, מעניקות לדרך החיים של עובר האורח איכות מיוחדת במינה, ומניעות אותו להעניק ליטוף, נגיעה, תשומת לב – לנוכחות המטפיזי הגלומה בעולם. דבר זה יעמוד לזכותו כ"עדות" בבוא היום המיוחל בו יתבצע האיחוד, היום שבו יעבור מן העולם. ביום דין זה תהיינה עדות, ליחס החם לאלוקות, נציגות האל עצמן: "וכבשה ואיילת תהיינה עדות". גם אם הייתה זניחה הרי 'ליטוף' היסוד המטפיזי והמשך ההליכה בדרך, "והוספת לכת", הם החשובים.

בית ג': גם אם היו הידיים "ריקות ממעש", וגם אם עיר המולדת האלוקית, המסתמלת כשכינה, נדחקה, הרי "הליטוף המטפיזי" והמשך ההליכה הם המכריעים. למרות ההתרחקות מנתיב הדת, קיימת עוררות אמונית פנימית כ'סגידת אפיים' למייצגי המטפיזי : החורשה – הקשורה במערכת הנטיעות האלוקית, וצבעה כצבע ספירת הבינה (שכינה עילאה) – ירוק. האישה בצחוקה – היא השכינה הנקבה (האישה) האלוקית, והצחוק מבטא את שמחת האיחוד עימה. ולבסוף, הצמרת – היא ראש האילן הקבלי במהופך. אילן הקבלה שורשיו נעוצים באין סוף, וראשו, הצמרת, הוא בספירה העליונה, העשירית, מלכות – שכינה. הצירוף "צמרת גשומת עפעפיים" מבטא בכי, בניגוד לצחוק בשורה הקודמת, לשם עיצוב מערבולת הרגשות הגואה. אותה עוררות פנימית היא שתעמוד לו בבוא יומו כעדות מזכה ביום הדין.

*

עֶרֶב קַיִץ לִכְאוֹרָה –  105 שנים להולדת נתן אלתרמן

זֶה עֶרֶב קַיִץ לִכְאוֹרָה, זֶה לִכְאוֹרָה
רַק עֶרֶב קַיִץ טוֹב, יָדוּעַ וְיָשֵָן,
שֶׁבָּא לְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים, לֹא לְמוֹרָא
וְלֹא לְרַחַשׁ חֲשָׁדוֹת וּדְבַר אָשָׁם,
שֶׁבָּא עִם רֵיחַ תַּבְשִׁילִים וְעִם מְנוֹרָה
אֲשֶׁר תָּאִיר עַד אִם נָנוּחַ וְנִישַׁן.

"אך בחוצות בערב חם, / בערב חם השט כצחוק וכלחישה, / רצים על שתים השמים והים / והשקיעה שנפרדה מן העולם / והדגלים והשפה החדשה / האנשים והנשים, יינם, לחמם." (מתוך: שיר משמר)

במועד זה, ציון מאה וחמש השנים להולדת אלתרמן, וגם במועדים אחרים, אני מאחלת לכולנו לגלות את האמירה הפנימית של שירי אלתרמן ולברר "במה היא רלוונטית לי – כאן ועכשיו". "שיר משמר" שבכאן, למשל, הוא בין השאר שיר על געגועי הנשמה ל'ביתה', לעולמות שמהם היא באה. שיר על הרצון העז של הנשמה הנכספת אל הרוחני, לצאת מעולם החומר ושעל כן עליה להיזהר מן הפיתויים להמית לשם יציאה כזו את האיש/האישה, ה'גופנפש'-הבית-החיים של הנשמה בהתגלמותה בבשר. בעקבות זאת, זהו, לקריאתי, שיר פיתוי-מתחנן לנשמה הנוטה לעזוב את גופה, להישאר ולהתענג על החיובי והטוב, ולכן מעוצבים בשיר גם דבש העולם ומראותיו.

מורשתו הפואטית של אלתרמן הינה לדעתי כפולה, ולכן כל שיריו הם 'כפולים' ומחזיקים שני רבדים: "הייה חילוני בנפשך, וער, רוחנית, בנשמתך", כלומר, הייה חילוני ער-רוחנית.

נראה לי מאוד שכדאי וראוי ללמוד מורשת זו ולבחון את התאמתה האישית לכל אחד מאיתנו. זאת על-מנת לנסות ולפתור, באמצעות 'אחדות הניגודים', את הקרע הקשה והמאיים בתוך רבים מאיתנו, בין התשוקה לרוח לבין ההתכחשות לה, קרע המתגבר בארץ את הקרע בין חילונים לדתיים.

אלתרמן, ברובד הנסתר של השירים, כתב את עצמו-המשתוקק-לרוח, כאשר הרובד הנגלה בשיריו אוהב את הזרימה החופשית ואת נוכחותם הפשוטה, ה"כביכול-חילונית", של כול הנמצאים בעולם – "האנשים והנשים, יינם, לחמם". בכך איחד את הניגודים בשירתו, ואחז בפיתרון הרוחני הממצע: רוחניות "חילונית". לכן היה ממייסדי תנועת ארץ ישראל השלימה, לצד היותו אושיה תרבותית-חילונית מס' 1 בארץ ישראל, הנאבקת על התנרמלות ועל התנערות מרוח הדתיות המנוונת, כלומר, מן הדתיות דלת-הרוחניות..

וחשוב בעיניי להדגיש: הפיתרון של אלתרמן, החבוי בשיריו, לבעיית ההתרחקות מן הרוחניות האמונית לצד ההימשכות אליה, קרע ששיסע אותו-עצמו כמו גם את החברה הישראלית בת הזמן החדש, אינו כרוך רק בידיעת נכסי היהדות, אלא בתשומת הלב לרוח, על-מנת לעורר את הנפש ואת הנשמה להבנת העולם הזה כ"עֶרֶב קַיִץ לִכְאוֹרָה", ובכדי להיזכר באור האמת של המימדים הרוחניים מהם באה רוח האדם לעולם.

שיר משמר בביצועה של אחינועם ניני עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית – ראו כאן

*

לשיעור בן שלושה פרקים על-אודות העיקרון המכונן של שירת אלתרמן ראו:

_

לחלק השלישי של השיעור על שירת אלתרמן לחצו כאן – קישור ליוטיוב

*

תודה שוש על השיעורים המפעימים על שירת אלתרמן! הקריאה החדשה בשיריו המדהימים של נתן אלתרמן, עושה איתם לדעתי חסד רב, ונדמה כאילו הם 'מתעוררים לחיים' ומבשמים את העולם ביופיים. המפגש בין כתיבתו לבין פרשנותך, מרגיש לי כריקוד שמימי, המוציא לאור את המסר הממתין להתגלותו ולהפצתו.
כפי שלמדנו, כל טקסט של נתן אלתרמן, מחזיק בתוכו שני רבדים, האחד נגלה והשני נסתר. בכתיבתו הווירטואוזית, שופעת הרגש, כותב אלתרמן לשכינה ומזכיר לנשמתנו, את היותה ואת הקשר שלה לעליונים.
כחילונית, אני מוצאת במודעות הרוחנית דרך חיים נכונה וראויה, דרך אמונית (שאינה דתית), כפי שנתן אלתרמן מציע בשיריו לקוראיו, דרך חילונית רוחנית, דרך של חיבור עם האחדות האלוהית, ישירות, ללא תיווך של רבנים, ללא תיווך של חוקים ומצוות. וכולי תקווה שהמסר של יוצר 'ענק' ואהוב זה, יגע בלבבות רבים ויעיר אינספור נשמות אל מהותן … והלוואי וירבה האור בתוכנו ומסביבנו … / איילת פ'

*

שיעור של שוש צימרמן על שירו של אלתרמן "איתך, בלעדיך" – ראו נא בארבעה פרקים המובאים בארבעה סרטוני שמע   קישור ליוטיוב

*

בין אלתרמן לאלוהים – תכנית טלוויזיה של רשות השידור, ששודרה במוצאי יום העצמאות תשע"ה בערוץ הראשון, בהנחיית מוריה קור לפיד, בהשתתפות שוש צימרמן – צפו בקישור זה

שוש על הסרטון: צפיתי בתכנית בה השתתפתי בערוץ הראשון, בהנחיית מוריה קור לפיד, על אלתרמן ואלוהים. עיקר דבריי נחתך והוצא, כפי הנראה עקב אילוצי עריכה, וארשום אותו כאן –
"צוואתו" הרוחנית של אלתרמן, הטמונה ברובד הנסתר של יצירותיו אומרת: אל נא נשפוך את התינוק עם המים. בואו נשמור כעם הרוח, "העם-השליח", על רוחניות ואמוניות, גם אם אין אנו אוחזים בדתיות קונבנציונאלית.
כמה מדהים שמסר זה מופיע בכל יצירותיו של נ"א.
מסר זה כולל גם, בין השאר, צביון של "נבואה": אני המשורר הנני  ש ל י ח (מטעם האלוהות): "אלוהי ציווני שאת לעולליך…".

 

לדף הפייסבוק על שירת נתן אלתרמן ברוח העיקרון המכונן "לפניך תאומים", לחצו על קישור זה

*

הערות עקרוניות לכמה משירי אלתרמן ופזמוניו, כפי שפורסמו ברשומות קצרות בדף הפייסבוק המוקדש לשירת אלתרמן בפרספקטיבת "לפניך תאומים":

אוריאנה  /  שולמית  /  לבדך /  שדרות בגשם  /  שיר על דבר פניך /  לילה, לילה

*

אוריאנה מאת נתן אלתרמן 

ברוח "לפניך תאומים" – העיקרון המכונן המציע קריאה חדשה בשירי אלתרמן וברבים מפזמוניו,
נוכל לקרוא בשיר-פזמון ידוע, המובא כאן להלן – אוריאנה. במקום החלק הראשון של השם, "אורי", נקרא צירופים כמו "אור האלוהות שלי", או "אור האמונה שלי". לפי זה נקרא "אורי-אנה" = אורי (אור האלוהות או אור האמונה שלי) אנה פנה?

*

שולמית מאת נתן אלתרמן

ושוב, בהתאם לעיקרון המכונן "לפניך תאומים" – 
נוכל לעיין כאן בפזמון משל אלתרמן בשם שולמית,
ובמקום "שולמית" -להציב את "מלכות-שכינה", או 
"אור האלוהות", או "אור האמונה" –

שולמית
מילים: נתן אלתרמן
לחן: משה וילנסקי
[ עם הערות פה ושם שלי, שצ, בסוגריים ]

על לבדך מאת נתן אלתרמן

לבדך

שוקייך תהילה ללוטשי המתכת,
מרוץ גזרתך מפונק ומהיר,
בך מסתכלים כוכבי הלכת,
לך נוהמים דובי הציר.
שדות שחוורו ועצים נושאי שובל
עמדו באורך הלבן,
הלילה, סחרחר מיונים על השובך
מדליק לך עצי דובדבן.
.
(מתוך "כוכבים בחוץ", ע' 27)

מי היא הנמענת בשיר ומהו בעצם אומר? חוקרי שירת אלתרמן כותבים: זהו שיר התפעלות מאישה-אהובה סודית, במסווה שיר פליאה ללילה וללבנה.

הפירוש לשיר המתפרש לנו להלן הוא אולי מפתיע מאוד:

להבנתי, הנמענת היא ה'לבנה' (הירח) – שם קוד קבלי לשכינה. לפיכך, הנמענת היא הישות המטאפיסית – השכינה, האלוהות הנקבית הידועה, הנוכחת אינספור פעמים בתורה שבעל פה, בסידור התפילה ובספרות הקבלה, על ענפיה השונים, ובכלל – בארון הספרים היהודי. היות שקצר כאן המצע מהשתרע, אציין לתיקוף הפירוש הזה מספר נקודות עיקריות העולות מן השיר:

*       איזכור "שוקיים" בהקשר לשכינה ידוע מאוד בספרות הקבלית: ""נצח והוד תרין שוקין" – בספר הזוה"ר,כלומר, שתי הספירות באילן הקבלה, המזהי"רות כאילו לוטשו על-ידי "לוטשי המתכת", הממרטים ומבהיקים אותה בברק מיוחד, הן 'ספירת נצח' מימין ו'ספירת הוד' משמאל.שתי הספירות יוצרות משולש שווה-שוקיים (כינויין – 'שוקיים', בא להן מדימוי אילן הקבלה לגוף אדם) – בחיבורן ההדדי ובחיבורן עם ספירת מלכות-שכינה.

*       "תהילה" הוא אחד משמותיה של ספירת מלכות המזוהה כאמור עם השכינה (וגם כינויה של 'שכינה עילאה', היא ספירת בינה).

*       "גיזרתה" של הלבנה אכן 'רצה' ומשתנה מהר לאורך החודש – "מפונקת" כביכול כשהיא במילואה, "בהריונה", והולכת ונחסרת עד למילואה הבא.

*       שורות שלוש וארבע מביעות הערצה שבהסתכלות וב'נהימה'. 'כוכבים' הוא כינוי קבלי לנשמות ו'כוכב' כינוי לאם הנשמות – בינה, היא 'שכינה עילאה'. "כוכבי הלכת" לקוחים כמובן מן ה'זירה' השמימית של ה'לבנה', מייצגת השכינה בשיר, וכן גם איזכור 'דובי הציר' –  שעם רמיזתם ל'דובי הקוטב' הלבנים" (קוטב משני קוטבי הציר של כדור הארץ; הצבע הלבן של דובי הקוטב, המובלע כאן, חשוב – כפי שנראה בהתבוננות בבית השני), הם מאזכרים גם את מבנה הכוכבים המכונה 'הדובה הגדולה' ואת ציר סיבובה של הלבנה, כציר סיבובו של כל גוף אסטרונומי.

*       הבית השני מוסיף על מדגיש את אור לובנה של ה'לבנה'-השכינה בציור השירי שבע (!!) פעמים: חוורו, שובל (של שמלת הכלה בדרך-כלל), אורך הלבן,יונים, מדליק (אור) ו(פריחתם הלבנה של עצי) הדובדבן. אפקט האור הלבן מתגבר על רקע המלה 'לילה'. המלה 'שדה' אף היא כינוי קבלי של 'מלכות'-שכינה, "חקל תפוחין קדישין" (שדה תפוחים קדושים). "עץ" (הדעת, או ה'פרי') גם הוא כינויה של 'מלכות'.

*       המושג 'אור' כידוע, מסיבות רבות (ובראשן הפסוקים הפותחים את התנ"ך), הוא מושג נרדף למהות האלוהית ולספירות באילן הקבלה. זהו גם כינויה של ספירת מלכות – שכינה. כינויה הספציפי של 'מלכות' הוא "אור הלבנה" (ב'מגיד מישרים'). כינוי זה חבוי-גלוי בצירוף 'אורך הלבן'.

*       בסוגריים: מוצא חן בעיני שאני יכולה לראות את האנשת הלילה (הסחרחר, המדליק) כביטוי של האני (הכותב) – "הסחרחר" לנוכח פגישתו, המסנוורת בלובנה, עם הלבנה-השכינה, כמו ה'סחרחר' המוסב על האני-השר ב"תשוקתי אליך ואלי גנך / ואלי גופי סחרחר, אובד ידיים", בשיר "פגישה לאין קץ" (שיר נוסף של אלתרמן הפונה בעומקיו אל השכינה, ולהראיית פנייה זו הקדשתי פרק שלם בספרי).

*       "לילה" (ו"ליל"… שלום לך, עמק יזרעאל…) הוא כינוי מובהק בספרות הקבלית למלכות-שכינה, במיוחד ב'זוהר'.

*       ועוד בסוגריים: האם מקרה הוא (ולא כוונת מכוון…) ששיר בן שמונה שורות מחזיק רבים כל-כך מכינויי מלכות-שכינה?  (אם תמצאו שיר כזה של עוד משורר, אנא יידעו אותי… (:  )

*      שם השיר – "לבדך" מאזכר את שירו המפורסם של ביאליק "לבדי", ובו מעוצבת הדיאדה של המשורר הצעיר עם השכינה – בגלוי. בשיר זה אומרת השכינה ("המצטטת" את האני-השר): ""כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם פָּרְחוּ לָהֶם, וָאִוָּתֵר לְבַדִּי, לְבַדִּי…". ניתן לראות בשירו של אלתרמן מעין "נאום תשובה" שלו לשירו של ביאליק… מעין: "הנה 'לבדי' שונה, צחור ומלא יופי, של השכינה". וזהו להבנתי חלק נכבד של אמירתו.

אמירת השיר היא אם-כן אמירה של האני-השר לאלוהות. זוהי אמירה של 'תהילה', מעין "לא פעם סגדת אפיים" (כלשון הצירוף הידוע מתוך 'עוד חוזר הניגון'), מעין 'שבועת אמונים' של התפעמות וכינון קשר של "ואני / אקוד לה" – מחוץ (אני מדגישה – מחוץ!) למסגרת הדתית.

נ.ב. מדוע מצניע אלתרמן את פנייתו לאלוהות ומקודד אותה בקוד כה ייחודי וכיצד הוא בכלל מכיר את השפה הקבלית – על כך ראו נא בפירוט: בספרי "לפניך תאומים: על העיקרון המכונן ביצירת אלתרמן".

*

על  'שדרות בגשם' מאת נתן אלתרמן 

קריאה חדשה ברוח אלתר&מן: 'אלתר' – האחר, 'מן' – איש; מדרש השם: האיש האחר (ה"תאום" הנסתר). קריאה זו שלי מסתפקת בהערות קצרות לשורות השיר, והיא ראשונית בלבד – עד שאמצא את הפנאי לכתיבת מאמר 'מלומד'.

שדרות בגשם

בָּאוֹר וּבַגֶּשֶׁם הָעִיר מְסֹרֶקֶת.
הַיָּפָה בֶּאֱמֶת – הִיא תָּמִיד בַּיְּשָׁנִית.
אֵלֵךְ נָא הַיּוֹם, עִם בִּתִּי הַצּוֹחֶקֶת,
בֵּין כָּל הַדְּבָרִים שֶׁנּוֹלְדוּ שֵׁנִית.

הִנֵּה הַזְּגוּגִית – שְׁמָהּ צָלוּל מִשְּׁמוֹתֵינוּ
וּמִי בְּקִפָּאוֹן הִרְהוּרָהּ יַעֲבֹר?
עַל קַו מִפְתָּנָהּ, כְּעַל סַף נִשְׁמָתֵנוּ,
הָרַעַשׁ נִפְרָד מִן הָאוֹר.

הִנֵּה הַבַּרְזֶל, הָאֱלִיל וְהָעֶבֶד,
נַפַּח הַיָּמִים הַנּוֹשֵׂא בְּעֻלָּם.
הִנֵּה, בַּת שֶׁלִּי, אֲחוֹתֵנוּ הָאֶבֶן,
הַזּוֹ שֶׁאֵינֶנָּהּ בּוֹכָה לְעוֹלָם.

גָּבְהוּ בְּיָמֵינוּ הָאֵשׁ וְהַמַּיִם.
אֲנַחְנוּ עוֹבְרִים בִּשְׁעָרִים וּמַרְאוֹת,
נִדְמֶה – גַּם הַלַּיְלָה הוּא נְהַר הַיּוֹמַיִם,
אֲשֶׁר עַל חוֹפָיו אֲרָצוֹת מוּאָרוֹת.

נִדְמֶה – גַּם אֲנַחְנוּ הַבֹּקֶר נַגִּיעַ
אֶל בַּיִת אַחְרוֹן בַּנָּתִיב הָרָחָב
וְשָׁם עוֹד נִצָּב לְבָדָד הָרָקִיעַ
וְיֶלֶד מַשְׁלִיך כַּדּוּרוֹ לְרַגְלָיו.

בְּאוֹר וּמָטָר הַשְּׂדֵרָה מְסֹרֶקֶת.
דַּבְּרִי, יְרֻקָּה, רַעֲשִׁי!
רְאֵה, אֲלֹהַי, עִם בִּתִּי הַצּוֹחֶקֶת
אֲנִי מְטַיֵּל בִּרְחוֹבְךָ הָרָאשִׁי.

עִירִי הַפְּרוּמָה שִׂמְלָתָהּ מְרַכֶּסֶת.
חִיּוּךְ הַבַּרְזֶל וְהָאֶבֶן עוֹד שָׁט.
הַלָּלוּ אֵינָם שׁוֹכְחִים אֶת הַחֶסֶד
שֶׁל מִלַּת אַהֲבָה אַחַת.

 

(הערות לשורות השיר ומעין-סיכום התיזה)

באור ובגשם העיר מסורקת, אור – "ויאמר אלהים: יהי אור ויהי אור". אור המקושר לעליונים ולתדר העליון בגשמי: הנשמה, ואור האל בגשמיות, במציאות. עיר=קרתא=שכינה (מופיעה כך בזוהר – אינספור פעמים), ולכן זו גם מטאפורה לעיר הפנימית – הנשמה, שהיא 'שבב' של השכינה… היופי והסדר ("מסורקת") בעולם החיצוני פוגש את העיר הפנימית.
היפה באמת – היא תמיד ביישנית. הביישנית היא 'הנסתרת', המטא-פיסית.

אלך נא היום, עם בתי הצוחקת 'בתי' היא נשמתי-שבי… אך גם 'בת' שהיא שכינה (זוהר, ח"ב, ק, למשל). לפי קבלת הזוהר הנשמה-שבגוף היא 'בתה' של השכינה… ה'בת הצוחקת' היא המהות הפנימית הנפתחת אל מהותה-שלה, אל מקורה – אל האלוהות. היא זו המאפשרת חיבור 'אני-הנני-אלוהות': גופנפש-נשמה-מקורה. הפגישה הזאת היא ב'מוד' של לצחק= להיפגש בטוב ובנעים.

בין כל הדברים שנולדו שנית. ראיית-נשמה היא ראיה-הכרה אנושית דרך עיני הנשמה שבגוף (מעין "הארה"). במצב זה מתחוללת 'הזרה' – הדברים כולם נראים חדשים – כאילו "נולדו שנית". הערה: השיר נכתב הרבה לפני שבתו של המשורר נולדה…

הנה הזגוגית – שמה צלול משמותינו 
ומי בקיפאון הרהורה יעבור? השיחה כעת היא עם 'הבת' – הנשמה-שבגוף. הנפש מציגה ומבארת לנשמה את ראיית הדברים בפיסי. הזגוגית נותנת צליל מיוחד, צלול, כשמקישים עליה. אנחנו, בני האדם, עונים בקול 'עבה' יותר,פחות צלול, כשקוראים בשמותינו… ועם זאת יש בזגוגית אטימות, ב"הרהור" שלה, הקפוא בזכוכיותה… וזו מעין גדר, או מחיצה, הנרמזת כאן לציון ההבדל, הגבול, בין פנים וחוץ…

על קו מפתנה, כעל סף נשמתנו, 
הרעש נפרד מן האור. על מפתן המחיצה הזאת, כמו ב'ראיית נשמה' – המתרחשת בשיר ונבנית בו – בעת ובעונה אחת, רואים אור בכל מיני גוונים ("הארה") אך אין שומעים כל רעש… אסביר זאת בדימוי החיים לסרט קולנוע שפתאום נפסק בו הפסקול: החיים (הרעש) חולפים, והאור – אור הנשמה בכל מימדיה, לא עוצר במוות (במפתן), מכיוון שהוא נצחי. 

הנה הברזל, האליל והעבד, 
נפח הימים הנושא בעולם.  "רחובות ברזל ריקים וארוכים" מסמלים את העיסוק הגשמי בעולם הגשמי. מברזל זה עוצבו אלילים (ובעיקר הם עוצבו מברונזה…), אך הברזל היה גם מעין-עבד נרצע-נרקע לכל הנפחים ומוצריהם, והוא שהצעיד את ההיסטוריה האנושית קדימה, כלומר, "נשא בעול" כל הימים… היות ש'ברזל' הוא כינוי לשכינה בספר הזוהר, 'ברזל' מרמז כאן לנוכחות המטאפיסי בפיסי!

הנה, בת שלי, אחותנו האבן, 
הזו שאיננה בוכה לעולם.  גם 'אבן' הוא כינוי למלכות-שכינה, ולכן היא גם 'אחות' (כינוי זוהרי לשכינה). היות שיש לה "לב של אבן" היא "איננה בוכה לעולם"… השילוש החבוי כאן הוא: שכינה-מלכות / בתה מלכות-הנשמה שבגוף / האבן-מלכות. שלושתן "אחיות" בסדר יורד של עוצמת ה'אור'.

גבהו בימינו האש והמים. 
אנחנו עוברים בשערים ומראות.  האש – צד שמאל באילן הקבלה – צד הגבורה. המים – צד ימין באילן הקבלה – צד החסד. הקו המרכזי, המאזן, נקרא בין היתר – 'שדרה' – וזו מהות השיר: הליכה רוחנית במטאפיסי, בשדרה האלוהית, כאשר הגוף בגשמיות: "שדרות בגשם". בגשמיות היומיום יש "שערים ומראות" רבים, ב'ימינו' – הימים הייחודיים שלנו, שבאמצעותם, באמצעות ייחודם, אתה יכול לבוא בדרך "הנפקחת לאורך" – אל ה"שמיים" – הכתובת המוסכמת של 'היסוד המטאפיסי'.

נדמה – גם הלילה הוא נהר היומיים, 
אשר על חופיו ארצות מוארות.  בראיית נשמה של 'התגלות', 'הארה', שני העולמות – הגשמי והמטא-גשמי, מוחזקים בו-זמנית בהכרת האדם החווה חוויה כה-עוצמתית זו. הלילה (משמותיה של 'מלכות'-שכינה) הוא לכן מעין זרימה פנימית (ו"ציון זמן" חיצוני), ובה ולצידה שני הימים (ה"יומיים"): האנושי החד-פעמי, החולף, הגשמי והמטא-אנושי, הרב-פעמי,הנצחי, הרוחני – כשתי ארצות שונות שיש להן נהר זמן אחד…

נדמה – גם אנחנו הבוקר נגיע 
אל בית אחרון בנתיב הרחב, ההליכה המוארת מדומה 'עד בוקר' (השחר, איילת השחר – משמותיה של'מלכות'-שכינה!), אל 'הבית' של הנשמה המתגעגעת למקורה, ולכן הוא 'הבית האחרון' ב'הליכה לקראת'… השדרה, אם כן היא הנתיב האמצעי בשלושת נתיבי אילן הקבלה , הנתיב הרחב, הפתוח, המאוזן, כאשר האיזון (ההליכה בנתיב זה) הוא התנאי להליכה ה"רואה", 'הנפקחת לאורך', כלומר, תנאי להארה ולחיבור עם המקור העליון.

ושם עוד ניצב לבדד הרקיע 
וילד משליך כדורו לרגליו.  ההגעה למקור, לבראשיתיות, מעלה את תמונת הילד, הנשמה-הילדה כביכול, שגלגול הכדור שלה – כדימוי לעצמה המתגלגלת אל הגוף הפיסי במורד ה"שדרה", מלמעלה למטה "בנתיב הרחב", מתבצע לרגלי הרקיע ( – שמיים, אלוהות ה'אינסוף' אך גם ה'התחלה').

באור ומטר השדרה מסורקת. 
דברי, ירוקה, רעשי רעשי.  'דבר' היא מלכות-שכינה (זוהר, פרשת נח, יח; וכן עפ"י : "היה דבר ה' אלי"). 'רעש' – היא מלכות ("רעש צרוף עשר ו'מלכות' היא עשירית לעשר הספירות", פרדס רימונים, שער כג). 'ירוקה' היא השדרה בגשמיות אך זהו גם כינוייה של ספירת 'תפארת', הספירה במעלה הציר המרכזי של אילן הקבלה (זוהר, פ' נח/קב). שורות ה'מסגרת' של השיר חוזרות כאן כבהתחלה, והפעם האני-השר פונה ישירות אל האלוהות כמבקש עימה שיח. מילת מטר מתכתבת עם תנועת הירידה של הכדור ("משליך כדורו לרגליו") –תנועת ה'מלמעלה למטה'. כנגדה – בקומפוזיציה של הנגדה, באה לסיום תנועה כלפי מעלה, "מלמטה-למעלה", ושילוב שתיהן – בפנייה:

ראה, אלוהי, עם בתי הצוחקת 
אני מטייל ברחובך הראשי. "אלוהי" היא ההוויה האינסופית שבראש "השדרה" (ספירת 'יסוד'), שהיא כאמור קו האמצע באילן הקבלה – וכאן מועצם המדרגהגבוה ונוצר יחד שילוש שלם, כהדהוד לשילוש הקודם: אני-הנני (גופי ובו: "בתי–נשמתי-שבב השכינה") המצחק עם 'הבת' הגדולה –השכינה עצמה, ושתיהן – לנוכח "אלוהי…". והכל אחד.

עירי הפרומה שמלתה מרכסת – העיר השכינה והעיר- בת השכינה נחשפו לרגע להיות 'אחת' כאשר החולף-הגופנפש והנצחי – שתיהן מתאחדות לרגע של אור. 

חיוך הברזל והאבן עוד שט – עוד זיכרון גילוי הנצחי בחולף קיים כ'חיוך' של פגישה.

הללו אינם שוכחים את החסד

של מילת אהבה אחת. סיום השיר ב'אחת' (לא אחר חצות (-: ) ואמירתו, בונים (לשונית) ומעצבים

את הימצאות הנצחי-האלוהי בנמצאי העולם: בי-בתוכי, כאדם ("בתי"), בברזל ובאבן. "הכול – אחד".

בזכות העיצוב הזה זהו שיר אהבה לשכינה ("קרתא") כאשר האהבה לאלוהות, ולו רק בצמצום ביטוייה, מקבלת בשיר מעמד של נצחיות (הרכיבים המטאפיסיים הנחבאים קונטקסטואלית ב'ברזל' וב'אבן' – "אינם שוכחים").

השיר הוא שיר הלל להתגלות הרוח בחומר – ה'עיר'-קרתא הרוחנית מוקרנת ומשוקפת בעיר ה'שדרות שבגשם' – הגשמית.

זהו שיר ענק, לדעתי, המתאר ומבצע בו-זמנית, באמצעים שיריים מדהימים ביופיים ובמקוריותם –"הארה" וחיבור של האני-הנני עם האלוהות.

על שירו של אלתרמן "שיר על דבר פניך" – סרטון ומילות השיר

שיר על דבר פניך / נתן אלתרמן

באין רואה אותך, רעי, פניך מתחילים לגווע
לבלי הציל,
לבלי עצור,
שלוחי סנטר כדוב הקוטב,
הם גוועים.
אתה משכיב אותם על כר,
או צף אתם לאורך כותל,
או מציגם בלב חלון גבוה,
אל מול אוויר הכוכבים.

משקט וזגוגית שבירים לילות סיון.
הרחוב כמו משקפת כחלחלה פקוח.
על פני העיר תלוי ירח מאובן-
עולם שאין בו צליל ואין בו רוח.

עוד דומית חצות ניצבת בכיכר,
שוקטת בסחרחורת מגדליה.
היכון והיכנע למגעה הקר,
אין המולה, רעי, שלא תידום אליה.

פניך רעדו ומתו בחלון,
כמו למול מולדת משתכחת,
כי מסכה סהורה של רוחק בחלום,
של דרך ערירית, גם עליהם הונחה.

ובעוד באישוניך תימהונות בוהים
והיראה בקצות הפה כואבת,
הוארת עד אימה בצלם אלוהים,
בצלם עולמותיו חיוורי האבן.

מתוך "כוכבים בחוץ", הקיבוץ המאוחד, תשנ"ה-1995, עמ' 34-35

על השיר "לילה לילה" והעיקרון המכונן של שירת אלתרמן

*

מאמרים על שירת אלתרמן, המומלצים לקריאה ברשת:

על השיר הנ"ל "שדרות בגשם" ראו-נא (על אחריותכם…) את מאמרו של יואב אהרוני באתר אלתרמן

יוסף גלובינסקי על "ירח" לאלתרמן – כותב ברשומה זו (ובעוד שתי רשומות) מתוך תפישה דומה ל"לפניך תאומים", עם שונות מסוימת… ראו כאן

אלתרמן כשמרן / צור ארליך, אתר הוצאת שלם, תכלת 27, אביב התשס"ז / 2007