במדבר

 

על פרשת 'במדבר' – במדבר, א/א – ד/כ

אתרי במדבר

במדבר, פרק א/נד  וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-משֶׁה–כֵּן עָשׂוּ.

 

כְּכל אֲשֶׁר צִוָּה

 

במדבר,

בארץ לא-ארץ,

במעבר המפרך

מעם עבדים

לעם

האחד –

עשו בני ישראל

ככל אשר ציווה האל את משה,

וכך היו

לעם אחד,

שלם.

 

במדבר, בארץ-לא-ארץ,

בקבלה שלימה,

באהבה,

עשיתי ככל אשר ציווה

בי קול לבי, 

והייתי

לאדם

אחד,

שלם.

 

ההתפתחות הרוחנית האישית, של כל אחד מאיתנו, זרועה אבני ארץ-לא-ארץ, רגעי-עבד ורגעי-חוסר. משה שבי שומע את קול הלב והאור ומבקש לפעול; העבד-לשעבר שבי, עבד הדעות הקדומות, כ'מה יגידו', עבד ההרגלים הישנים, ההפרדתיים – מבקש גם הוא לפעול דרכי ולהגשים את עצמו בי. שניהם, משה והעבד – הינם אחד: האחד המפוצל שבי, שרק איחודו המובהק והברור, איחוד 'אחדות הניגודים', יביא עמו אליי את הקבלה והשלמות, ואת השלום הפנימי וה'חיצוני' – בי ומסביבי. זו ההליכה 'במדבר', וזה שכרה – בהוויית הרוח הגבוהה של ה'ארץ המובטחת'.

והכול בידינו, והכול – אחד.

על תהליך המעבר 'מעבד למשה' ראו נא גם כאן

ראש-לב

וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  קַח אֶת-הַלְוִיִּם, תַּחַת כָּל-בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-בֶּהֱמַת הַלְוִיִּם, תַּחַת בְּהֶמְתָּם; וְהָיוּ-לִי הַלְוִיִּם, אֲנִי יְהוָה. 

פרשת במדבר עוסקת הרבה בענייני ארגון השבטים יוצאי-מצרים ההולכים במדבר, במפקד האוכלוסין, בסטטיסטיקה ובהיבטים טכניים שונים. בעיני מרתק קטע לא-גדול אך מסקרן: אלוהים מצווה על התפקדות הלויים ומורה על שירותם של בני שבט לוי בקודש, בניגוד להוראתו הקודמת, המורה על שירות-בקודש של מי שנולדו ראשונים למשפחותיהם – הבכורים:  וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת-הַלְוִיִּם, מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, תַּחַת כָּל-בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם, מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְהָיוּ לִי, הַלְוִיִּם.  כִּי לִי כָּל-בְּכוֹר–בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל-בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה:  לִי יִהְיוּ, אֲנִי יְהוָה.

כידוע, הבנים הבכורים נועדו מלכתחילה להיות מובילי עבודת ה' בישראל, אך הם אכזבו כאשר השתתפו בחטא עגל הזהב. לעומת זאת שבט לוי נבדל משאר אחיו משום שלא נתן ידו לחטא העגל, וכמסופר בספר שמות: וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת-הָעָם, כִּי פָרֻעַ הוּא:  כִּי-פְרָעֹה אַהֲרֹן, לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם.   וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה, בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה, וַיֹּאמֶר, מִי לַיהוָה אֵלָי; וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל-בְּנֵי לֵוִי.

שבט לוי הוא אם-כן השבט היחיד שנענה לקריאתו הדרמטית של משה – מִי לַיהוָה אֵלָי, ולפיכך הוא נבחר על-ידי האל לשרת בקודש. מאז שקראתי לראשונה את הפרשה,  ב'ימי ביה"ס היסודי' העליזים, הרגשתי שבשם השבט המיוחד הזה ראוי לקרוא את האות וא"ו כבי"ת: לתחושתי – זהו שבט "לבי" (כלומר, לוי) – שבט הפועל מתוך רגשות הלב: אהבה, חמלה ורצון לשרת. לאור החשבת הרגשות – ביטויי האמונה והדבקות ב'אחד' בשעת מבחן מעידים על כך – מתמנים הלויים להיות 'משרתים בקודש', שכן עבודת הקודש מצריכה אנרגיה גבוהה, ולכן – זוקקת אדם מאוזן. האיזון מתבטא בין השאר, ואולי בעיקר, בסעיף "ראש-לב". ואכן, זוהי תהילתו של שבט לוי-לבי, וכן גם של כל מביאי האיזון הזה באשר הם – בכל שבט ושבט ובכל אומה ואומה, מאז ועד היום.

 

 

לבחירתכם - שתפו נא