על פרשת השבוע 'ויקרא' – ויקרא, א/א – ה/כו

ויקרא, פרק א/א וַיִּקְרָא אֶל-משֶׁה; וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו, מֵאהֶל מוֹעֵד לֵאמר.  ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהוָה–מִן-הַבְּהֵמָה, מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצּאן תַּקְרִיבוּ אֶת-קָרְבַּנְכֶם.  ג אִם-עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן-הַבָּקָר, זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ; אֶל-פֶּתַח אהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אותוֹ, לִרְצונוֹ, לִפְנֵי יְהוָה.

רשומה א'

תוכנו של ספר ויקרא נסוב בעיקרו על עבודת-אלהים של בני ישראל, על דיני טומאה וטהרה, וכן על דיני ה'עבודה' בבית המקדש. בפרשת 'ויקרא' (ויקרא, א-ה) נמצא ציווים לגבי הקרבת קורבנות-היחיד, הן לגבי מי שחטא בזדון והן לגבי מי שחטא בשגגה, וכן קורבנות של מנחה ונדבה.

שאלות רבות נשאלו לגבי טעמיה וסיבותיה של הקרבת הקורבנות, המאופיינת לדעת רבים בבעייתיות יתירה עקב שחיטתם של בעלי חיים, ועקב 'דיוקן' האל המצטייר כתמוה, בעצם ציוויו על הקורבנות –  וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו (אל משה) מֵאהֶל מוֹעֵד לֵאמר:  דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהוָה… מספר רב של פרשנויות הועלו לגבי ציוויי האל להקרבת קורבנות, וכל מפרש הביא את טעמיו ונימוקיו ל'עבודה' זו, הנתפשת כעבודת קודש חשובה ביותר.

ניתן לסכם את הסיבות להקרבת הקורבנות, שהועלו גם על-ידי דורות של גדולי מפרשי-התורה, בהיבטים הבאים:

* הדרת הקרבת קורבנות-אדם שהייתה נוהגת בעולם הקדמון, על-ידי המרתה בהקרבת בעלי-חיים; * מיקוד האדם מישראל ביחסיו עם האל האחד וביטוי לקבלתו את 'עול מלכות שמים'; * צורך של האדם (בתקופת המקרא) לרצות את האל, שאולי כועס עליו (בגלל מעשה שעשה) והעלאת קורבן 'כפרה' בעבורו, כדי 'שאנצל בעצמי מידיו והקורבן ימות במקומי". *צורך ורצון לשמח את אלהים בהצגת סטטוס אישי, אמוני וכלכלי, גבוה, לשתפו כבעל-ברית באורח-החיים היומיומי ולהבטיח 'רצון טוב' מצידו לגבי תחומים כשפע ושגשוג, הגנה ומילוי משאלות.

לתחושתי, מתחת לפני השטח, נוכל למצוא משמעות חשובה נוספת, כפולת-סיבה. לפי הבנתי, נכון וראוי לו לאדם לחיות חיים של נתינה, שהיא מתגברת מובהקת של תחושת אחדות, חמלה ואהבה, והציווי האלוהי לגבי הקרבת הקורבנות, ובעיקר לגבי אלו המכונים 'קורבנות מנחה' – מאפשרת נתינה כזאת.

מאידך, אדם שחטא (בכוונה או בשגגה) נושא איתו, על-פי-רוב, מכוח המצפון הצפון בו, משא (לעיתים כבד) של אשמה, והערכתו את עצמו פוחתת עד כדי כך שאין הוא מסוגל, נפשית, לנתינה אמיתית, נטולת-פניות. משא אשמתו וידיעתה מקרין שליליות על התנהלותו היומיומית ועל הנמצאים סביבו.  

על-מנת לאפשר לאדם החוטא ברב או במעט ('חוטא' לדעתו-הוא, קודם-כל) – לקטוע את דרך פעולתו השלילית, או להתנער מן המעשה השלילי החד-פעמי שעשה, ולהמשיך את דרכו בחייו באופן חיובי, והיות שהתנאי העיקרי לחיוב בחיים הוא אימון האדם בעצמו תוך הקלה משמעותית בתחושת האשמה שלו – ניתנת לו, בצו התבונה העליונה על הקרבת קורבן 'חטאת' –  הזדמנות לחרטה ולכפרה.

טקס הקרבת הקורבן גם מאפשר לחוטא 'התנקות אנרגטית' מן האנרגיה השלילית שהפיק בעת מעשה החטא, ויש בכך משום חשיבות רבה לבריאות גופנפש ורוח, לשם המשך נאות במסע החיים, למרות מה שעשה.

על כך נאמר, לשם עידוד החוטא השב מחטאו: "במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד" (תלמוד בבלי, ברכות לד/ב; 'בעלי תשובה' –  משורש  ש.ו.ב.-  כבביטוי 'אני חוזר בי', תוך חרטה כנה ומלאה).

נביאי ישראל, מנהיגי-רוח ואנשי-רוח, בכל מקום וזמן, סייגו את הקרבת הקורבנות ואת בקשות הסליחה והכפרה בסייג של תנאי, לפיו כנות כוונתו ומעשיו של ה'חוזר בו' וטיפוח לב ישר וטהור, הם המפתח להשלת השליליות ולהצלחת הניקוי הפנימי והתמורה המבוקשת.

הזדמנות לנתינה והזדמנות לחרטה-כפרה המאפשרת נתינה-של-אמת, הן אם-כן שתי סוגיות חשובות, סמויות מן העין, שני צדדים של מטבע 'החיים הטובים-יותר', והן נוספות כאן, להבנתי, למכלול טעמי הקרבת הקורבנות בימי קדם.

שתי ההזדמנויות הללו פתוחות לגבינו גם היום, אף-כי בשינוי הנובע מן ההבדל שבין אורח החיים שלנו לבין אורחות חיי בני-ישראל המקראיים: יש ביכולתנו לתת, ככל שנרצה, נתינה בהתנדבות, נטולת-פניות, "נקייה", ויש באפשרותנו להתחרט על מעשה קשה, להתפלל לחסד הסליחה, וכך להתנקות משליליות הדבר שאותו ברצוננו למחוק. הבנת המעשה המשובש והחרטה על עשייתו, עשויות לעזור לאדם לפתוח, באמצעות ה'עבודה שבלב', דף חדש, נקי של קבלה ואהבה – 'לעצמי', ובכך גם 'לזולתי'.

*

בתגובה לתגובה: 

אינני מומחית ב'הקרבת קרבנות', ואני יכולה רק לשער שהסיבות שמנינו לפעולה כזאת לעיל, נכונות לכל תקופה בעת העתיקה ולכל תרבות ומקום, שכן "סדנא דארעא חד הוא".

ההבנה שלי היא שהאדם, בימי קדם, מאפשר לעצמו 'דרכי מילוט' מן 'המעשה המביש' (מינוח מעולם הטרגדיה היוונית) או מן המעגל הסגור של מעשיו השליליים (שלולי האור – להגדרת-מצפונו-שלו קודם-כל) – באמצעות הקרבת קורבנות. אין חולק על כך שתחושת אשמה עצמית  (על 'מעשים שעשיתי, או שאני עושה, ושלא ייעשו') מזיקה לאדם ולסביבתו:

האדם כשלעצמו לא מפתח את הפוטנציאלים שלו משום שהוא מוטרד בנפשו על-ידי 'רכבת שדים' של עליות וירידות, כי הוא (המאשים שבו) מעניש את עצמו (הנאשם במעשים השליליים הפועל מתוכו). עונש כזה מתבצע באמצעות 'חבלן פנימי', או גורם 'מנזק' פנימי עוצמתי, לעתים בלי-מודעותו לכך.

גם ה'סביבה' של האדם אינה מקבלת ממנו את המיטב שבו, ואת תיסכוליו, הנובעים מן הקונפליקט הפנימי שלו (בין אני-הנאשם לבין אני-המאשים), הוא עלול 'להוציא' עליה. בכך הוא מפסיד את ההזדמנות החשובה לתת לה מעומקיו, במלאות וללא סייג.

שלום פנימי ונתינה שלימה (ולא חצויה), שה"חוטא" משיג על-ידי הקרבת קורבן כאקט סמלי של סיום ה'רע', של חרטת אמת והתנערות מהעשייה השלילית, או פתרונות מודרניים יותר, כתפילה, בקשת עזרה, וכן וויתור על מה שהיה בעבר "שייך לו" – עוזרים לאדם לחזור בו, באם אכן כוונתו 'לחזור' רצינית, ובכך להימנע ממעשיו הבלתי-ראויים בעיני עצמו וזולתו.

אחדות פנימית ונתינה שלימה נראים לי כמפתחות לאושר. הפועל א.ש.ר. (אושר) רומז לכך שהוא, האדם, מאושר משום שהוא, במהותו הגבוהה, מאושר (ע"י V) והאישור ניתן על-ידו-עצמו-לעצמו. כך קורה שהכשל הבסיסי, כלומר הפיצול הפנימי בין אני-מאשים לאני-נאשם, 'מאולף' ומצטמצם עד שהוא נמוג, ושוב 'חוזר הניגון… / …והדרך עודנה נפקחת לאורך'. 

 

רשומה ב'