על פרשת השבוע – 'וירא', בראשית יח/א –כב/כד
בראשית, פרק יח/ פסוק א) וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא; וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם. ב) וַיִּשָּׂא עֵינָיו, וַיַּרְא, וְהִנֵּה שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו; וַיַּרְא, וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל, וַיִּשְׁתַּחו אָרְצָה. ג) וַיֹּאמַר: אֲדֹנָי, אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ–אַל-נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ. ד) יֻקַּח-נָא מְעַט-מַיִם, וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם; וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ. ה) וְאֶקְחה פַת-לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם, אַחַר תַּעֲבֹרוּ–כִּי-עַל-כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל-עַבְדְּכֶם; וַיֹּאמְרוּ, כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ. ו) וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה, אֶל-שָׂרָה; וַיֹּאמֶר, מַהֲרִי שְׁלשׁ סְאִים קֶמַח סלֶת–לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת. ז) וְאֶל-הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם; וַיִּקַּח בֶּן-בָּקָר רַךְ וָטוֹב, וַיִּתֵּן אֶל-הַנַּעַר, וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ. ח) וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב, וּבֶן-הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם; וְהוּא-עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ, וַיֹּאכֵלוּ. ט) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו, אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה בָאֹהֶל. י) וַיֹּאמֶר,שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה, וְהִנֵּה-בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ; וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל, וְהוּא אַחֲרָיו. יא) וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים, בָּאִים בַּיָּמִים; חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים. יב) וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר: אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה-לִּי עֶדְנָה, וַאדֹנִי זָקֵן. יג) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָהָם: לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר, הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד–וַאֲנִי זָקַנְתִּי. יד) הֲיִפָּלֵא מֵיְהוָה דָּבָר; לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ, כָּעֵת חַיָּה–וּלְשָׂרָה בֵן. טו) ותְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי, כִּי יָרֵאָה; וַיֹּאמֶר לֹא, כִּי צָחָקְתְּ. טז) וַיָּקֻמוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים, וַיַּשְׁקִפוּ עַל-פְּנֵי סְדֹם; וְאַבְרָהָם–הֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם. יז) וַיהוָה אָמָר: הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם, אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה. יח) וְאַבְרָהָם–הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם; וְנִבְרְכוּ-בוֹ–כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. יט) כִּי יְדַעְתִּיו, לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה, לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט–לְמַעַן הָבִיא יְהוָה עַל-אַבְרָהָם, אֵת אֲשֶׁר-דִּבֶּר עָלָיו.
מסע החיים ומשא האמונה
אדם יושב פתח ביתו
שבע הרהורים ומעש,
בקרבו צעקה וראשו שח מחשוב.
אבל כשהאות המגיע אליו
נשמע לו, מאותת ורומז ואומר,
הוא קם אליו לברכו, להיענות לו
בנתינה,
במעשה של הדרת-כבוד וחיבה,
מעבר להגיון, מעבר לחישובי השכל,
במקום-לא-מקום
של אהבה ואומן.
אשתו מאחוריו שוחקת לאמונתו
אך הוא נרעש לשמוע
את קולו הפנימי
המבטיח –
ולכן הוא דבק באהבה
ומאמין.
הסכמתו לקבל
ואמונתו שיקבל
מביאים אותו אל
השיעור הגדול הבא,
אל העקדה-כביכול,
אל תחילת הנפילה שיד נעלמה עוצרת,
עקדה
שאינה אלא פרק נוסף
של שיעור-ניסיון נוסף
במסע החיים,
במשא האמונה.
ההסכמה לקבל
והאמונה שאכן נקבל –
מעצבות דרך הן
לכולנו,
מעצבות ברית עולם
עם אני-הנני.
לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה
על ההפטרה לפרשת השבוע 'וירא' – מלכים ב', ד/א – ד/כג
מלכים ב', ד/ח וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל-שׁוּנֵם, וְשָׁם אִשָּׁה גְדוֹלָה, וַתַּחֲזֶק-בּוֹ לֶאֱכָל-לָחֶם; וַיְהִי מִדֵּי עָבְרוֹ, יָסֻר שָׁמָּה לֶאֱכָל-לָחֶם. ט וַתֹּאמֶר אֶל-אִישָׁהּ, הִנֵּה-נָא יָדַעְתִּי, כִּי אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא–עֹבֵר עָלֵינוּ תָּמִיד. י נַעֲשֶׂה-נָּא עֲלִיַּת-קִיר קְטַנָּה, וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה; וְהָיָה בְּבֹאוֹ אֵלֵינוּ, יָסוּר שָׁמָּה. יא וַיְהִי הַיּוֹם, וַיָּבֹא שָׁמָּה; וַיָּסַר אֶל-הָעֲלִיָּה, וַיִּשְׁכַּב-שָׁמָּה. יב וַיֹּאמֶר אֶל-גֵּיחֲזִי נַעֲרוֹ, קְרָא לַשּׁוּנַמִּית הַזֹּאת; וַיִּקְרָא-לָהּ–וַתַּעֲמֹד לְפָנָיו. יג וַיֹּאמֶר לוֹ, אֱמָר-נָא אֵלֶיהָ הִנֵּה חָרַדְתְּ אֵלֵינוּ אֶת-כָּל-הַחֲרָדָה הַזֹּאת, מֶה לַעֲשׂוֹת לָךְ, הֲיֵשׁ לְדַבֶּר-לָךְ אֶל-הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל-שַׂר הַצָּבָא; וַתֹּאמֶר, בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת. יד וַיֹּאמֶר, וּמֶה לַעֲשׂוֹת לָהּ; וַיֹּאמֶר גֵּיחֲזִי, אֲבָל בֵּן אֵין-לָהּ–וְאִישָׁהּ זָקֵן. טו וַיֹּאמֶר, קְרָא-לָהּ; וַיִּקְרָא-לָהּ–וַתַּעֲמֹד בַּפָּתַח. טז וַיֹּאמֶר, לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה, אתי (אַתְּ) חֹבֶקֶת בֵּן; וַתֹּאמֶר, אַל-אֲדֹנִי אִישׁ הָאֱלֹהִים–אַל-תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶךָ. יז וַתַּהַר הָאִשָּׁה, וַתֵּלֶד בֵּן, לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה, אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֵלֶיהָ.
בהפטרה לפרשת השבוע 'וירא' מסופר על הנס המופלא שאלישע מחולל, הוא הנס המאפשר פרי בטן ל"אִשָּׁה גְדוֹלָה" משונם, שהייתה חשוכת ילדים. לא מסופר כאן על אישה גדולה פיזית אלא על אישה נשואת-פנים, שגדולתה נעוצה במידת נתינתה (לאלישע): "וַיְהִי מִדֵּי עָבְרוֹ, יָסֻר שָׁמָּה לֶאֱכָל-לָחֶם".
נדיבותה של 'האישה משונם' אינה מסתיימת בהצעתה-הזמנתה לאלישע להיכנס ולסעוד, מדי עוברו ליד ביתה, אלא גם מתפתחת להכנת אכסניה קבועה עבורו: "וַתֹּאמֶר אֶל-אִישָׁהּ, הִנֵּה-נָא יָדַעְתִּי, כִּי אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא –עֹבֵר עָלֵינוּ תָּמִיד. נַעֲשֶׂה-נָּא עֲלִיַּת-קִיר קְטַנָּה, וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה; וְהָיָה בְּבֹאוֹ אֵלֵינוּ, יָסוּר שָׁמָּה".
רצונו של אלישע לגמול לאישה כגמולה, מביאו לברר אם יש לה צורך בהתערבותו לטובתה בעניין כלשהו: " הֲיֵשׁ לְדַבֶּר-לָךְ אֶל-הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל-שַׂר הַצָּבָא?". נערו, המלווה אותו תדיר, גיחזי, מאיר את עיניו בסוגיית-חסר חשובה לאין-ערוך: " וַיֹּאמֶר גֵּיחֲזִי, אֲבָל בֵּן אֵין-לָהּ–וְאִישָׁהּ זָקֵן". כך יכול אלישע לגמול לשונמית כגמולה, ובעומדה לפניו הוא מכריז הכרזה-משנה-מציאות: "לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה (בעוד שנה), אתי (אַתְּ) חֹבֶקֶת בֵּן ". וכך היה…
ההקבלה של אירוע זה עם ביקור שלושת המלאכים אצל אברהם ושרה, המובא בספר בראשית, והכרזתם על הבן שיוולד להם, מאפשרת להבין מדוע נבחרו פסוקים אלה ללוות כהפטרה את פרשת השבוע 'וירא', שבה סיפור-התשובה לשאלה הידועה – "למה צחקה שרה…":
פתיחת פרשת השבוע "וירא" – בראשית, יח,א וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה, בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא; וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל, כְּחֹם הַיּוֹם. ב וַיִּשָּׂא עֵינָיו, וַיַּרְא, וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, נִצָּבִים עָלָיו; וַיַּרְא, וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל, וַיִּשְׁתַּחוּ, אָרְצָה. – – – ט וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו, אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה בָאֹהֶל. י וַיֹּאמֶר, שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה, וְהִנֵּה-בֵן, לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ; וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל, וְהוּא אַחֲרָיו.
החזרה לפסוקי ההפטרה מעלה שאלת מפתח: איך יוסבר ויבואר נס ההיריון ולידת בן לשונמית, שחולל אלישע, וכיצד ניתן לבאר זאת על-פי הכלים שהמודעות הרוחנית מעמידה לרשותנו כיום (ולא על-פי אמונה דתית המקובלת במורשת ישראל)? זאת מבלי לדון בשלב זה בנס מדהים אחר: החייאת אותו ילד לאחר שנפטר, על-ידי אלישע, המובא בהמשך הפרק.
הבנת נס ההיריון ולידת בנה של האישה השונמית, שאיפשר אלישע, מעוגנת, לפי עקרונות המודעות הרוחנית, בתחום הבנת נסים רבים המוזכרים בתנ"ך, וכן בביאור הנסים שעשה אלישע לפני המעשה שלפנינו ולאחריו.
עלילת הדברים כאן ניתנת לביאור כזה: אלישע הוא תלמידו וממשיך דרכו הייחודית של אליהו הנביא. כאדם רם-רגש ורם-רוח, המכונה "אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ", יכולתו להעביר את רצונו-בקשתו לשדה הפוטנציאליות הטהורה היא גבוהה מאוד. תובנת אלישע היא, כנראה, שיש להעניק לאישה המיטיבה עמו כגמולה, משום שמעשיה הנדיבים ראויים לנדיבות ולחמלה כלפיה "מן השמיים". ניתן לשער כי האישה השונמית הייתה חשוכת-ילדים משום שנשמתה הייתה אמורה להגיע למצב של תיקון בתחומים של ערך עצמי (לא יהירות ולא שפלות-רוח), אמונה ונתינה, וכי אלישע הסיק ממעשיה שאכן תיקנה את תפישותיה, ושהווייתה הפנימית בשלה לכדי התגברות על שיבושיה, ולכן יכול היה לבקש עליה חמלה ותפנית.
וחשוב להדגיש כי אלישע הוא האדם שמבקש את הנס ומכריז עליו, ואילו 'המאפשר הגדול' נענה לבקשה ומוציאה לפועל.