על פרשת השבוע – 'חיי שרה', בראשית, כג/א-כה/יח
בראשית, כד/א וְאַבְרָהָם זָקֵן, בָּא בַּיָּמִים; וַיהוָה בֵּרַךְ אֶת-אַבְרָהָם בַּכּל. ב וַיּאמֶר אַבְרָהָם אֶל-עַבְדּוֹ, זְקַן בֵּיתוֹ, הַמּשֵׁל בְּכָל-אֲשֶׁר-לוֹ: שִׂים-נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי. ג וְאַשְׁבִּיעֲךָ–בַּיהוָה אֱלהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלהֵי הָאָרֶץ: אֲשֶׁר לא-תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ. ד כִּי אֶל-אַרְצִי וְאֶל-מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי, לְיִצְחָק. ה וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָעֶבֶד, אוּלַי לא-תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרַי אֶל-הָאָרֶץ הַזּאת; הֶהָשֵׁב אָשִׁיב אֶת-בִּנְךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-יָצָאתָ מִשָּׁם? ו וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-תָּשִׁיב אֶת-בְּנִי שָׁמָּה. ז יְהוָה אֱלהֵי הַשָּׁמַיִם, אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי, וַאֲשֶׁר דִּבֶּר-לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע-לִי לֵאמר, לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזּאת–הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם. ח וְאִם-לא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ–וְנִקִּיתָ מִשְּׁבֻעָתִי זֹאת; רַק אֶת-בְּנִי לֹא תָשֵׁב שָׁמָּה. ט וַיָּשֶׂם הָעֶבֶד אֶת-יָדוֹ תַּחַת יֶרֶךְ אַבְרָהָם אֲדנָיו וַיִּשָּׁבַע לוֹ עַל-הַדָּבָר הַזֶּה.
פרשת השבוע "חיי שרה" אינה עוסקת, כידוע, בדמותה של שרה, כי אם במותה ובקבורתה במערת המכפלה. עיקר המסופר בפרשה: מציאת אישה לבנו של אברהם, יצחק. לפי הכתוב המובא כאן בפתיחה, משביע אברהם את אליעזר, "עַבְדּוֹ, זְקַן בֵּיתוֹ, הַמּשֵׁל בְּכָל-אֲשֶׁר-לוֹ", לא לאפשר ליצחק נישואים עם "אִשָּׁה…מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ", אלא ללכת אל ארם נהריים, "אֶל-אַרְצִי וְאֶל-מוֹלַדְתִּי", כלשונו של אברהם, על-מנת לקחת משם "אִשָּׁה לִבְנִי, לְיִצְחָק". הסיבה להעדפת בת ארם נהריים על בת הכנעני (העדפה שאינה הוראת אלוהים) אינה מבוארת בפרשה כלל, וגם פרשני המקרא הנחשבים אינם מציעים לה הסבר, ולכן ניסיתי להבינה מתוכי.
להבנתי, ניתן לשער שאברהם מכיר בתדר האנרגטי הספציפי לכל אדם, ובכך שיש תדר ייחודי קבוצתי משותף לבני אותו מקום, לרבות בני ארם נהריים, ארץ-מוצאו. לפי הבנה זו נראה כי אברהם מבקש להתנהל לפי העיקרון 'מצא מין את מינו' – בעניין זיווגו של בנו, וכי התואם האנרגטי-הלוקאלי בין החתן לכלה, כלומר, בין בנו-ממשיכו לבין האישה שיתחתן עימה, הוא בעל ערך מובהק.
בעניין בחירת האישה דווקא מארם נהריים שואל העבד-השליח את אברהם שאלה עקרונית: "וַיּאמֶר אֵלָיו הָעֶבֶד, אוּלַי לא-תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרַי אֶל-הָאָרֶץ הַזּאת; הֶהָשֵׁב אָשִׁיב אֶת-בִּנְךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-יָצָאתָ מִשָּׁם?". בתשובה לשאלה זו אומר אברהם שתי אמירות משמעותיות: א. אלוהים יראה לך, באמצעות מלאכו, את הדרך לאישה המיועדת – "הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם", ולכן אין מצב שהיא לא תסכים לבוא; ב. במקרה של סירוב האישה להגיע לכנען על-מנת להינשא ליצחק, בשום פנים אל לו ליצחק בנו לחזור לארם נהריים: " וְאִם-לא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ–וְנִקִּיתָ מִשְּׁבֻעָתִי זאת; רַק אֶת-בְּנִי לא תָשֵׁב שָׁמָּה".
האם חבויה סתירה בין א' לב'? לכאורה, כן, מפני שאם אלוהים, לפי אמונת אברהם, הוא שידריך את העבד-השליח אל האישה הראויה, כיצד יתכן בכלל שהיא תסרב? סתירה-לכאורה זאת מראה את טיב אמונתו של אברהם ואת הבנתו לגבי חוקי עולמנו, והיא באה לאלפנו בינה-אמונה במרומז ובדרכי עקיפין של סיפור מקראי עשוי היטב.
מבחינת האמונה – אברהם מאמין-יודע שהזיווג יימצא בדיוק כפי ש'חוזי הנשמה' של יצחק ושל זוגתו המיועדת מורים, וכי ההוצאה-לפועל של החוזים האלה, כלומר, הפגישה בין הגבר לאישה – מנוהלת על-פי "אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ". עם זאת, וביחד עם איתנות אמונתו, מבין אברהם את חוק הבחירה החופשית, לפיו עלולה האישה המיועדת לסרב למממש את פרק-החוזה-הנשמתי של נישואיה עם המיועד לה. חוק הבחירה החופשית נהיר כבר לאברהם בסיפור התנסותו האישית בפרשת 'עקידת יצחק'. בסיפור העקידה מדגים אברהם, העומד בהצלחה בנסיון-האמונה שלו, את ההבנה שרצונו של האל אמור להיות נר לרגליו של האדם השומע אותו, והוא מבין שהבחירה החופשית שלו ראוי לה שתעלה בקנה אחד עם הוראת האל.
ואכן, הן העבד, אליעזר, והן האישה המיועדת ליצחק, רבקה, מדגימים בהתנהלותם, בהמשך הסיפור, היבטי אמונה עקרוניים אלה של מימוש חוזה הנשמה על-פי פיקוח עליון, ושל חוק הבחירה החופשית, העצמאית.
הכתוב, המבקש מאיתנו, בעקיפין, להאמין בליווי האלוהי לשם מימוש המתוכנן ב'חוזה הנשמה', ולהבין במסגרתו (!!) את הבחירה החופשית של כל אדם, ממשיך ומדגים את הדברים על-פי המסופר בהמשך הפרשה: אליעזר מאפשר להשגחה העליונה להמציא לו את האישה המיועדת ליצחק, לפי 'עקרון הסימנים', כלומר, לפי עקרון ה-"אם יתרחש א' מסוים שאני קובע, סימן 'משמיים' הוא שעלי לעשות ב' -" – "וַיּאמַר [אליעזר]–יְהוָה אֱלהֵי אֲדנִי אַבְרָהָם, הַקְרֵה-נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה-חֶסֶד עִם אֲדנִי אַבְרָהָם. הִנֵּה אָנכִי נִצָּב עַל-עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר, יֹצְאֹת לִשְׁאב מָיִם. וְהָיָה, הַנַּעֲרָ(ה), אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי-נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה, וְאָמְרָה שְׁתֵה, וְגַם-גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה–אֹתָהּ הֹכַחְתָּ [יעדת] לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק, וּבָהּ אֵדַע, כִּי-עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם-אֲדנִי. וַיְהִי, הוּא טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר, וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת… וְכַדָּהּ עַל-שִׁכְמָהּ. וְהַנַּעֲרָ טבַת מַרְאֶה מְאד–בְּתוּלָה, וְאִישׁ לא יְדָעָהּ; וַתֵּרֶד הָעַיְנָה, וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ וַתָּעַל. וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ, וַיּאמֶר, הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט-מַיִם מִכַּדֵּךְ. וַתֹּאמֶר (לו, בדיוק על-פי בקשת ההכוונה שביקש מאלוהים), שְׁתֵה אֲדֹנִי; וַתְּמַהֵר, וַתּרֶד כַּדָּהּ עַל-יָדָהּ–וַתַּשְׁקֵהוּ. וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתּאמֶר, גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב, עַד אִם-כִּלּו לִשְׁתֹּת. וַתְּמַהֵר, וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל-הַשּׁקת, וַתָּרָץ עוֹד אֶל-הַבְּאֵר לִשְׁאב, וַתִּשְׁאַב לְכָל-גְּמַלָּיו.
התפעמותו של אליעזר העבד-השליח מהצלחת יוזמת-הסימנים שלו, שקיבלה שיתוף-פעולה מובהק מטעם ההשגחה העליונה, באה בהמשך לידי ביטוי ייחודי: "וַיִּקֹּד הָאִישׁ, וַיִּשְׁתַּחוּ לַיהוָה. וַיּאמֶר, בָּרוּךְ יְהוָה אֱלהֵי אֲדני אַבְרָהָם אֲשֶׁר לא-עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ מֵעִם אֲדנִי (אברהם); אָנכִי בַּדֶּרֶךְ נָחַנִי יְהוָה, בֵּית אֲחֵי אֲדנִי".
לעניות דעתי, חותרת המגמה הנסתרת של המספר לשכנע את הקורא בדבר האמונה ש"מה שאמור לקרות, קורה" – ובכך מוסברת החזרה הארוכה (ואולי גם המייגעת…) של סיפור אליעזר לבני משפחת-רבקה על התנהלותו שהביאה למציאת רבקה (פרק כד, פס' לג-מט; לחזרה זו לא מצאתי הסבר, אלא תמיהות בלבד, בכתבי מפרשי התנ"ך המסורתיים). עם סיום ציטוט דברי-אליעזר, מחזק הכתוב את התרשמות הקורא (המיוחלת) בדבר ההשגחה האלוהית המתכננת והמבצעת, באמצעות תגובת השומעים לסיפור פגישת אליעזר ורבקה: "וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיּאמְרוּ, מֵיְהוָה יָצָא הַדָּבָר; לא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ רַע אוֹ-טוֹב. הִנֵּה-רִבְקָה לְפָנֶיךָ, קַח וָלֵךְ; וּתְהִי אִשָּׁה לְבֶן-אֲדנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה".
ומנגד – מקרה רבקה, מדגים לקורא את הבחירה החופשית כפי שהיא אמורה להתבצע במסגרת התכנון האלוהי: לאחר הסכמת המשפחה להליכתה כנענה, לשם זיווג עם יצחק, מודגש שרבקה נקראת לומר בפה מלא את בחירתה-שלה: "וַיֹּאמְרוּ, נִקְרָא לַנַּעֲרָ(ה) וְנִשְׁאֲלָה אֶת-פִּיהָ. וַיִּקְרְאוּ לְרִבְקָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ, הֲתֵלְכִי עִם-הָאִישׁ הַזֶּה; וַתֹּאמֶר, אֵלֵךְ. וַיְשַׁלְּחוּ אֶת-רִבְקָה…".
ואם הגעתם בקריאתכם עד הלום (לא פשוט…) וודאי ברור לכם מסר הפרשה על-פי תפישתי: יש תכנון אלוהי לגבי צומתי חיים חשובים (כגון נישואין) ואף עזרה עליונה מובהקת במימושם, אך במסגרת התכנון קיים תמיד טווח בחירה חופשית לאדם. והיא תהילתו…
וכלשון הניסוח הידוע לעיקרון זה: "הַכֹּל צָפוּי וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה, וּבְטוּב הָעוֹלָם נִדּוֹן. וְהַכֹּל לְפִי רֹב הַמַּעֲשֶׂה" (אבות, ג/טו).
אכן, סוף טוב – הכל טוב, וסימן הבחירה הטובה – בתוצאתה: האהבה – "וַיִּקַּח אֶת-רִבְקָה וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה, וַיֶּאֱהָבֶהָ".
אֲנִי וּבְנִי שְׁלֹמֹה –
על ההפטרה ל'חיי שרה' – מלכים א, פרק א, פס' א-לא.
א וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן, בָּא בַּיָּמִים; וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים וְלֹא יִחַם לוֹ. ב וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו, יְבַקְשׁוּ לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ נַעֲרָה בְתוּלָה, וְעָמְדָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וּתְהִי-לוֹ סֹכֶנֶת; וְשָׁכְבָה בְחֵיקֶךָ, וְחַם לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ. ג וַיְבַקְשׁוּ נַעֲרָה יָפָה בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל; וַיִּמְצְאוּ אֶת-אֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית, וַיָּבִאוּ אֹתָהּ לַמֶּלֶךְ. ד וְהַנַּעֲרָה יָפָה עַד-מְאֹד; וַתְּהִי לַמֶּלֶךְ סֹכֶנֶת וַתְּשָׁרְתֵהוּ, וְהַמֶּלֶךְ לֹא יְדָעָהּ. ה וַאֲדֹנִיָּה בֶן-חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר, אֲנִי אֶמְלֹךְ; וַיַּעַשׂ לוֹ רֶכֶב וּפָרָשִׁים, וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו. ו וְלֹא-עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר, מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ; וְגַם-הוּא טוֹב-תֹּאַר מְאֹד, וְאֹתוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם. ז וַיִּהְיוּ דְבָרָיו–עִם יוֹאָב בֶּן-צְרוּיָה וְעִם אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן; וַיַּעְזְרוּ אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה. ח וְצָדוֹק הַכֹּהֵן וּבְנָיָהוּ בֶן-יְהוֹיָדָע וְנָתָן הַנָּבִיא, וְשִׁמְעִי וְרֵעִי, וְהַגִּבּוֹרִים אֲשֶׁר לְדָוִד–לֹא הָיוּ עִם -אֲדֹנִיָּהוּ. ט וַיִּזְבַּח אֲדֹנִיָּהוּ צֹאן וּבָקָר וּמְרִיא עִם אֶבֶן הַזֹּחֶלֶת אֲשֶׁר-אֵצֶל עֵין רֹגֵל; וַיִּקְרָא אֶת-כָּל-אֶחָיו בְּנֵי הַמֶּלֶךְ, וּלְכָל-אַנְשֵׁי יְהוּדָה עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ. י וְאֶת-נָתָן הַנָּבִיא וּבְנָיָהוּ וְאֶת -הַגִּבּוֹרִים, וְאֶת-שְׁלֹמֹה אָחִיו–לֹא קָרָא. יא וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל-בַּת-שֶׁבַע אֵם-שְׁלֹמֹה לֵאמֹר, הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ כִּי מָלַךְ אֲדֹנִיָּהוּ בֶן-חַגִּית; וַאֲדֹנֵינוּ דָוִד לֹא יָדָע. יב וְעַתָּה, לְכִי אִיעָצֵךְ נָא עֵצָה וּמַלְּטִי אֶת-נַפְשֵׁךְ וְאֶת-נֶפֶשׁ בְּנֵךְ, שְׁלֹמֹה. יג לְכִי וּבֹאִי אֶל-הַמֶּלֶךְ דָּוִד, וְאָמַרְתְּ אֵלָיו, הֲלֹא-אַתָּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲמָתְךָ לֵאמֹר, כִּי-שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרַי, וְהוּא יֵשֵׁב עַל-כִּסְאִי; וּמַדּוּעַ מָלַךְ אֲדֹנִיָּהוּ. יד הִנֵּה, עוֹדָךְ מְדַבֶּרֶת שָׁם–עִם-הַמֶּלֶךְ; וַאֲנִי אָבוֹא אַחֲרַיִךְ, וּמִלֵּאתִי אֶת-דְּבָרָיִךְ. טו וַתָּבֹא בַת-שֶׁבַע אֶל-הַמֶּלֶךְ הַחַדְרָה, וְהַמֶּלֶךְ זָקֵן מְאֹד; וַאֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית מְשָׁרַת אֶת-הַמֶּלֶךְ. טז וַתִּקֹּד בַּת-שֶׁבַע וַתִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ; וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, מַה-לָּךְ. יז וַתֹּאמֶר לוֹ, אֲדֹנִי אַתָּה נִשְׁבַּעְתָּ בַּיהוָה אֱלֹהֶיךָ לַאֲמָתֶךָ, כִּי-שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרָי וְהוּא יֵשֵׁב עַל-כִּסְאִי. יח וְעַתָּה, הִנֵּה אֲדֹנִיָּה מָלָךְ וְעַתָּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, לֹא יָדָעְתָּ. יט וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא-וְצֹאן לָרֹב, וַיִּקְרָא לְכָל-בְּנֵי הַמֶּלֶךְ, וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן וּלְיֹאָב שַׂר הַצָּבָא; וְלִשְׁלֹמֹה עַבְדְּךָ לֹא קָרָא. כ וְאַתָּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, עֵינֵי כָל-יִשְׂרָאֵל עָלֶיךָ: לְהַגִּיד לָהֶם–מִי יֵשֵׁב עַל-כִּסֵּא אֲדֹנִי-הַמֶּלֶךְ אַחֲרָיו. כא וְהָיָה, כִּשְׁכַב אֲדֹנִי-הַמֶּלֶךְ עִם-אֲבֹתָיו וְהָיִיתִי, אֲנִי וּבְנִי שְׁלֹמֹה–חַטָּאִים. כב וְהִנֵּה עוֹדֶנָּה מְדַבֶּרֶת עִם-הַמֶּלֶךְ וְנָתָן הַנָּבִיא בָּא. כג וַיַּגִּידוּ לַמֶּלֶךְ לֵאמֹר, הִנֵּה נָתָן הַנָּבִיא; וַיָּבֹא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ,וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ עַל-אַפָּיו אָרְצָה. כד וַיֹּאמֶר נָתָן, אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, אַתָּה אָמַרְתָּ אֲדֹנִיָּהוּ יִמְלֹךְ אַחֲרָי; וְהוּא יֵשֵׁב עַל-כִּסְאִי. כה כִּי יָרַד הַיּוֹם, וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא-וְצֹאן לָרֹב, וַיִּקְרָא לְכָל-בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּלְשָׂרֵי הַצָּבָא וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן, וְהִנָּם אֹכְלִים וְשֹׁתִים לְפָנָיו; וַיֹּאמְרוּ, יְחִי הַמֶּלֶךְ אֲדֹנִיָּהוּ. כו וְלִי אֲנִי-עַבְדֶּךָ וּלְצָדֹק הַכֹּהֵן וְלִבְנָיָהוּ בֶן-יְהוֹיָדָע, וְלִשְׁלֹמֹה עַבְדְּךָ–לֹא קָרָא. כז אִם מֵאֵת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ נִהְיָה הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא הוֹדַעְתָּ אֶת-עבדיך(עַבְדְּךָ) מִי יֵשֵׁב עַל-כִּסֵּא אֲדֹנִי-הַמֶּלֶךְ אַחֲרָיו. כח וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיֹּאמֶר, קִרְאוּ-לִי לְבַת-שָׁבַע; וַתָּבֹא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וַתַּעֲמֹד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. כט וַיִּשָּׁבַע הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמַר: חַי-יְהוָה, אֲשֶׁר-פָּדָה אֶת-נַפְשִׁי מִכָּל-צָרָה. ל כִּי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָךְ בַּיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר, כִּי-שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרַי, וְהוּא יֵשֵׁב עַל-כִּסְאִי תַּחְתָּי: כִּי כֵּן אֶעֱשֶׂה הַיּוֹם הַזֶּה. לא וַתִּקֹּד בַּת-שֶׁבַע אַפַּיִם אֶרֶץ, וַתִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ, וַתֹּאמֶר–יְחִי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ דָּוִד לְעֹלָם.
מאז שקראתי לראשונה את תיאור דוד המלך, הרואה את בת-שבע רוחצת ולוקחה לו לאישה, תהיתי כיצד ולמה אירע המקרה הזה, שבוודאי גרם לדוד בעיה מוסרית קשה – משום ששלח את בעלה של בת-שבע להוביל את צבאו לכישלון, שגרם למותו. תהיתי גם כיצד ידע דוד לעשות את מעשיו כך, שמעבר לעובדה שבת-שבע נמצאה נאה ויפה לו, הוא נשאה לאישה, וכן כיצד ידע, לאחר זמן, שאכן עליו לקיים את שבועתו ולהמליך תחתיו את בנם, שלמה, ולא התנער משבועה זו.
היום ברור לי לחלוטין, גם בעיקר מתוך חוויה אישית עמוקה, שהזיווג דוד עם בת-שבע היה חשוב מאוד, עקב התוספת האנרגטית העוצמתית לאין שיעור שקיבל דוד מחיתון זה, כלומר, משמיניה אנרגטית זוגית זו (רמז: 'בת-שבע' הוא אחד מכינויי השכינה).
ועוד למדתי משהו חשוב מאוד על כוחה של אהבה כשהיא באה ממקום גבוה מאוד…
כך נעשה לי ברור ששלמה, פרי הזיווג הייחודי של המלך דוד עם בת-שבע, הוא האדם שנכון, ראוי ומתאים לרשת את אביו, למלוך על ישראל ולבנות את בית המקדש.
כל השתלשלות הדברים לפני הכתוב בהפטרה ואחרי הכתוב, מתאימה לתובנה זו. "מעם אלהים היה הדבר" ולא ייפלא איפוא שנתן הנביא שקד על ביצועו.
צר לי על אותם 'חכמים' המטילים דופי בדוד ומתקלסים בדמותו בגלל עוונו, כמוצאים שלל רב.
חוויה אישית לעתים 'מיישבת' את הקושיה המבקשת פתרון, ואין לי אלא לומר עליה תודה רבה מעומק הלב…
לאור הערות והשאלות שקיבלתי, עם פרסומה הראשון של הרשומה, אני מוסיפה –
על הקשר בין ההפטרה לבין הפרשה 'חיי שרה' – הקשר נראה מרתק: כאן וכאן מוזכרות שתי נשים יפהפיות שנבחרו (על ידי אברהם בעבור בנו ועל-ידי דוד לעצמו) לשם נישואין, כלומר, לחיים משותפים וליצירת המשך השושלת. המשך השושלת עומד במרכז העניין המשותף של שני הסיפורים: דאגת אברהם להמשך השושלת ודאגת בת-שבע להמשך המלוכה – על ידי שלמה, בנה. כאן וכאן תכנית הנשמה היא הקובעת.
ומנקודת ההסתכלות של המו"ר (מודעות רוחנית) אוסיף ואכתוב:
כאן וכאן מביאים הנישואים להעצמת תדר רבת משמעות, ליצירת שמיניה אנרגטית עם נשמה (נשמת האישה הנבחרת) ששורש מוצאה גבוה לאין שיעור.
אישה רמת-תדר כזאת, אישה כרבקה וכבת-שבע (ונזכיר בהקשר זה למשל גם את האישה הכושית – אשתו השנייה של משה), מאפשרת הגבהת תדר משמעותית של בעלה, וכן תמיכה יומיומית בתדר זה; בהווייתה הזוגית עם בעלה, האישה הנבחרת מייצגת כביכול קשר של אהבה ומחויבות בין שורש נשמתה הרם לבין נשמת הגבר הנבחר להנהיג את עמו, כמורה רוחני או כמלך. זהו בעצם ביטוי ארצי לברית בין האל (שכינת ישראל) לבין אברהם וצאצאיו אחריו.
חשיבות האישה כאן היא ברורה למביני סוד ההעצמה האנרגטית על-ידי חיתון והולדה. האישה הנבחרת מאצילה את האנרגיה הייחודית שלה ליורש, ממשיך השושלת הרוחנית-אנרגטית, כמו יעקב בן יצחק וכמו שלמה בן דוד, ובכך היא מעבירה בעקיפין את ברכת השורש הרוחני הרם שלה ואת הקשר-המחויבות של שורש זה להמשך הדרך הקולקטיבית. על כן האישה הייחודית, בת-שבע, רבקה ועוד, היא הראויה ללדת ולגדל את היורש העתידי, כלומר, לבוא עם הנשמה הצעירה במגע של תגבור אנרגטי וחניכה מעצימה בשנות הילדות שלו.