על פרשת השבוע – 'כי תבוא', דברים, כו/א –כט/ח
פרשת 'כי תבוא' היא הפרשה השביעית בספר דברים. כלול בה קטע ארוך של ברכות וקללות שתבואנה על האדם והעם בהתאם להתנהלותם; לאור התוכחה הקשה והארוכה שבה, היא מכונה – "פרשת התוכחה הגדולה".
תשומת הלב שלי מופנית, עם קריאת תחילתה של הפרשה, לקשר המיוחד של האדם/העם עם אלהים – קשר של נתינה וקבלה, הכולל בקשת עזרה והיענות לה, והמלצה להודיה ושמחה. בוירטואוזיות לשונית מדהימה (בעיני…) טווה הטקסט שלפנינו את הקשר הזה באמצעות מצוות הבאת הביכורים, ומתאר את ההדגשים המתחייבים ממנו, לגבי התנהלותו הרצויה של ה'אדם'-הפרט המייצג את הכלל.
לשונו הייחודית של הטקסט הרב-רבדי כאן עמוסה בפעלים של חיבור ואחדות; הפועל המנחה (החוזר ונשנה) הוא 'ב.ו.א.' – פועל המקשר את האדם עם מי שהוא מתכוון לבוא אליו, ומכאן שגם כוונת ההתקשרות נוכחת בין הפסוקים.
לפועל 'ב.ו.א.' חוברים גם פעלים נוספים המעצבים את הציווי האלוהי בדבר הדדיות האדם עם מדרגיו הגבוהים ובדבר ההודיה והשמחה ("על מה שיש") – שגם הן שתי תחושות המקדמות היפתחות, התחברות ואחדות.
אדגים את הדברים בניתוח מייצג, צמוד-טקסט:
דברים, כו/א – וְהָיָה, כִּי-תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ – ולא כתוב, למשל, 'כי תלך אל הארץ'– משום שכאמור השורש ב.ו.א. מציין גם פעולה פיזית וגם פעולה נפשית – כוונה של חיבור (זיווג גבר-אישה, למשל, מחזיק אף הוא את כוונת החיבור של ב.ו.א. ונקרא לפיכך 'ביאה').
אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. – מערכת היחסים הרצויה – "אלוהים-אתה" ('אתה' – כפרט וכעם) מעוצבת כאן באמצעות הפועל המחבר ומקשר – נ.ת.ן. . הנתינה היא נתינתה של הארץ המובטחת לעם העברי, ומכאן, שהארץ מעוצבת בעקיפין כטריטוריה פיזית (כנראה בעלת איכויות אנרגטיות מיוחדות!) המחברת בין ה'נותן' (אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ) ל'יורש' (וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ).
(המשך) כו/ב – וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל-פְּרִי הָאֲדָמָה… – ה'נתינה' מן הפסוק הקודם (אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ) מהדהדת כאן בפועל המוסב על האדם – וְלָקַחְתָּ, וכך נשלם צמד המילים הידוע, שהוראתו מומלצת מאוד להשגת חיבור ואחדות – 'נתינה-לקיחה'. אף כי הלקיחה כאן אינה מוסבת ישירות על מושא הנתינה בפסוק הקודם – הארץ, היא בהחלט כן מתייחסת ללקיחה מפרי הארץ: מֵרֵאשִׁית כָּל-פְּרִי הָאֲדָמָה, כלומר – לקיחת הביכורים והבאתם לנותן הארץ, למקום המייצג אותו ביותר (בית המקדש): אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ— וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא; וְהָלַכְתָּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיך לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. לכן, הפועל וְלָקַחְתָּ מוסב בעצם על נתינה. ההדדיות בנתינה-קבלה שבין האל לעם, מודגשת באופן כזה במיוחד.
תיאור השילוב הרצוי של היחס-החיבור "אני (אלהים) – אתה (הפרט והכלל העברי)" מושג אם-כן במעין-תיהלוך טקסטואלי כזה: אתה בא אל הארץ – שאני נתתי לך – אתה יורש (מקבל) את הארץ – אתה נותן לי (שנתן לך את הארץ) מראשית יבולה של הארץ – אתה שם (עבורי) בטנא את פרי הארץ והולך אל המקום שבו אני בחרתי לשכן שמי בו.
המשך הטקסט קולע צמה לשונית הדוקה של שלושה רכיבים: אני – אתה –הארץ (ופריה). בתוך כך מוזכרת גם, כ'פלאשבק', היסטוריית-היחסים 'אני-אתה', ומוזכרות בה תקופת האבות, גלות מצרים ונס יציאת מצרים –
(פס' ג) וּבָאתָ אֶל-הַכּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי-בָאתִי אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ. (ד) וְלָקַח הַכּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ–לִפְנֵי מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. (ה) וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ,אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה, וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט; וַיְהִי-שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. (ו) וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים, וַיְעַנּוּנוּ; וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה. (ז) וַנִּצְעַק אֶל-יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ; וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶת-קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת-עָנְיֵנוּ וְאֶת-עֲמָלֵנוּ וְאֶת-לַחֲצֵנוּ. (ח) וַיּוֹצִאֵנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרועַ נְטוּיָה, וּבְמֹרָא גָּדֹל–וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים.
בסיום הקטע, המצוטט כאן בהמשך, מובא (ומוכפל!) שוב הפועל ב.ו.א. –בפעם הראשונה הוא מוסב על אלהים, ובשניה – על האדם-העם, בבחינת 'דומה מושך דומה':
(ט) וַיְבִיאֵנוּ אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה; וַיִּתֶּן-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. (י) וְעַתָּה, הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת-רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-נָתַתָּה לִּי יְהוָה; וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. (יא) וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב, אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ–וּלְבֵיתֶךָ: אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר, אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ.
הבאת הביכורים ל'מקום אלהים' היא אם-כן אקט פיזי הבא לסמל את תהליך השילוב והחיבור עם האל, ואת הכוונה להתאחד עימו. ההמלצה הגורפת היא לתת את יבול-הביכורים הסמלי מתוך כוונה של נתינת תודה עמוקה, בשמחה ובהודיה על כל מה שיש.
תשומת הלב שלי ניתנת כאן גם להדדיות הנדרשת בקשר 'אלהים-אדם', הדדיות הבאה כאן לידי ביטוי בנתינה כפולה של שני הצדדים: הצלה וגאולה (מגלות מצרים) ומקום לחיות בו (הארץ), למול: הודיה-בשמחה והבאה מפרי הארץ כמנחה (קבלת הארץ,"הורשתה", מתוך נתינת הודיה ל'נותן' והבאת הביכורים לאל, בנתינת הודיה ובשמחה).
מן הדברים האלה אני משליכה באהבה את 'כוונת החיבור והאחדות', כך שתשרה עלי באורחות חיי, ומבינה:
– שעלי לבקש עזרה בשעת הצורך מן המדרגים הגבוהים שלי (המכונים בפי לעתים 'אלהים') על-מנת לקבלה בחסד.
– שעלי לבוא (ב.ו.א.) מתוך כוונת אמת לדיאלוג של "קח-תן" עם 'אלהים', בצניעות אך מתוך הכרת ערך עצמי.
– שעלי להודות בליבי קודם-כל על מה שיש לי ועלי לבצע פעולה פיזית ממשית על מנת לבטא הודיה על כך שבקשותי נענו, למשל, במדיטציה של הודיה, או, במתן תרומה לשם עזרה פיזית ל'בן-אלהים' נוסף. כלומר, עלי ללמוד להתמודד עם יצר הרע המבקש 'הכל לעצמי' – ולהפריש בשמחה ממה שיש לי (לתרום), לשם הבעת הודיה ולשם רווחתו של מישהו נזקק.
– שעלי לשמוח בחלקי, כלומר, לא להתמקד בחוסר וב'אין לי' אלא להבליט ולשמוח בחיובי וב'יש' שבחיי.
ועל כל ההיסקים והלמידות האלה – תודה!
ועוד אציין: אני יכולה להבין כיצד סילוף הנאמר בפרשה, בהטייה קלה, יכול להציב את ארץ ישראל כערך עליון, לפני חיי אדם וערכי מוסר אלמנטריים, ואיני מסכימה, נחרצות, עם אידיאולוגיות ומעשים כאלה. הללו נובעים להבנתי מסילוף הכתוב, ולכן אני מתנגדת להם בכל מאודי. ההבנה שלי היא שעלינו לשאוף בכל-לב לשלום וביטחון, ולבקש תדיר דרכים לחיים של שיתוף ואחדות עם כול שכנינו.