על פרשת השבוע 'מסעי', במדבר, לג/א -לו/יג
- במדבר, לג/נ וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל-יַרְדֵּן יְרֵחוֹ, לֵאמר: נא דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: כִּי אַתֶּם עבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן אֶל-אֶרֶץ כְּנָעַן נב וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת-כָּל-ישְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם, וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל-מַשְׂכִּיֹּתָם וְאֵת כָּל-צַלְמֵי מַסֵּכתָם תְּאַבֵּדוּ, וְאֵת כָּל-בָּמוֹתָם תַּשְׁמִידוּ. נג וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ, וִישַׁבְתֶּם-בָּהּ: כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ. נד וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת-הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם, לָרַב תַּרְבּוּ אֶת-נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט אֶת-נַחֲלָתוֹ, אֶל אֲשֶׁר יֵצֵא לוֹ שָׁמָּה הַגּוֹרָל, לוֹ יִהְיֶה: לְמַטּוֹת אֲבתֵיכֶם תִּתְנֶחָלוּ. נה וְאִם-לא תוֹרִישׁוּ אֶת-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם–וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם, לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם; וְצָרְרוּ אֶתְכֶם עַל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם ישְׁבִים בָּהּ. נו וְהָיָה, כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם– אֶעֱשֶׂה לָכֶם.
כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ
ציווי ההורשה המוחלטת
הוא כסיפור יום-יום של עבודת האור,
שבו שומה עלי
לאבד את יצרי הרוע של העבודה הזרה, האחרת –
אטימות הלב, שפלותו, תכשיטי גאוותו, מסכותיו ובמותיו –
וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל-מַשְׂכִּיּותָם וְאֵת כָּל-צַלְמֵי מַסֵּכתָם תְּאַבֵּדוּ,
וְאֵת כָּל-בָּמוֹתָם תַּשְׁמִידוּ.
הארץ המובטחת, ארצו של אלוהים, היא
ארץ אמת האהבה,
ארץ פנימית שיש לכבוש ולהרחיב ולהתנחל בה,
הכול לפי הנטייה האישית, הכישרון והרצון,
ולפי זרימת החיים, הגורל –
וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת-הָאָרֶץ בְּגוֹרָל —
לָרַב תַּרְבּוּ אֶת-נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט…
ההקפדה על מעשי יום-יום של
הורשת הכוח האחר והאבדתו – חמורה היא,
לבל יפעל הכוח הזר, גוף הכאב – לפי 'דומה מושך דומה',
לבל ישלוף את קוציו
ולבל יביא צרורות של רוע
עַל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם ישְׁבִים בָּהּ,
וימגנט חלילה 'מן השמיים' שלילת איזון וקושי:
ואז – כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם–אֶעֱשֶׂה לָכֶם.
כל-זאת מכיוון ש'שלי היא הארץ הזאת ולי היא':
כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אותָהּ,
ארץ האהבה והאיזון במרחב האישי,
כארצם הפנימית של כל איש ואישה,
וארץ המרחב הפתוח –
לבחירת כולנו
כאחד.