על פרשת השבוע – 'מקץ', בראשית מא/א–מד/יז
א. אִישׁ כַּחֲלֹמוֹ פָּתָר
בראשית, מא/א וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעה חולם, וְהִנֵּה עומֵד עַל-הַיְאור. ב וְהִנֵּה מִן-הַיְאור עולות שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה, וּבְרִיאות בָּשָׂר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ. ג וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עולוֹת אַחֲרֵיהֶן מִן-הַיְאור, רָעוֹת מַרְאֶה וְדַקּוֹת בָּשָׂר; וַתַּעֲמודְנָה אֵצֶל הַפָּרוֹת עַל-שְׂפַת הַיְאור. ד וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת רָעוֹת הַמַּרְאֶה וְדַקֹּת הַבָּשָׂר אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת יְפֹת הַמַּרְאֶה וְהַבְּרִיאות; וַיִּיקַץ פַּרְעה. ה וַיִּישָׁן, וַיַּחֲלֹם שֵׁנִית; וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלוֹת בְּקָנֶה אֶחָד–בְּרִיאוֹת וְטֹבוֹת. ו וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים דַּקּוֹת וּשְׁדוּפות קָדִים–צֹמְחוֹת אַחֲרֵיהֶן. ז וַתִּבְלַעְנָה הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקּוֹת אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַבְּרִיאוֹת וְהַמְּלֵאוֹת; וַיִּיקַץ פַּרְעֹה, וְהִנֵּה חֲלוֹם. ח וַיְהִי בַבֹּקֶר, וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ, וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא אֶת-כָּל-חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם, וְאֶת-כָּל-חֲכָמֶיהָ; וַיְסַפֵּר פַּרְעֹה לָהֶם אֶת-חֲלומוֹ, וְאֵין-פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה. ט וַיְדַבֵּר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת-פַּרְעֹה לֵאמֹר: אֶת-חֲטָאַי אֲנִי מַזְכִּיר הַיּוֹם. י פַּרְעֹה קָצַף עַל-עֲבָדָיו וַיִּתֵּן אֹתִי בְּמִשְׁמַר, בֵּית שַׂר הַטַּבָּחִים–אֹתִי וְאֵת שַׂר הָאֹפִים. יא וַנַּחַלְמָה חֲלוֹם בְּלַיְלָה אֶחָד אֲנִי וָהוּא: אִישׁ כְּפִתְרוֹן חֲלֹמוֹ חָלָמְנוּ. יב וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי, עֶבֶד לְשַׂר הַטַּבָּחִים, וַנְּסַפֶּר-לוֹ, וַיִּפְתָּר-לָנוּ אֶת-חֲלֹמֹתֵינוּ: אִישׁ כַּחֲלֹמוֹ פָּתָר. יג וַיְהִי כַּאֲשֶׁר פָּתַר-לָנוּ, כֵּן הָיָה: אֹתִי הֵשִׁיב עַל-כַּנִּי, וְאֹתוֹ תָלָה. יד וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת-יוֹסֵף, וַיְרִיצֻהוּ מִן-הַבּוֹר; וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו וַיָּבֹא אֶל-פַּרְעֹה. טו וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-יוֹסֵף, חֲלוֹם חָלַמְתִּי וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ; וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ לֵאמֹר, תִּשְׁמַע חֲלוֹם לִפְתֹּר אֹתוֹ. טז וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת-פַּרְעֹה לֵאמֹר בִּלְעָדָי: אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת-שְׁלוֹם פַּרְעֹה. – – – לז וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי כָּל-עֲבָדָיו. לח וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-עֲבָדָיו: הֲנִמְצָא כָזֶה–אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ. לט וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-יוֹסֵף, אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת-כָּל-זֹאת, אֵין-נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ.
בהמשך לפרשת "וישב", מספרת פרשת "מקץ" על תולדות יוסף, ובדומה לה, גם הפרשה שלפנינו מביאה חלומות שיוסף מפרשם ומוציאם בכך מכלל חידתם.
בחלומות פרעה, הפרות הרזות אוכלות את השמנות והשבלים הדקות בולעות את השבלים הבריאות והטובות. מלבד פלא החלומות כשלעצמו מופיע גם בשני החלומות שהם 'אחד' – פלא בתוך פלא: כיצד הגדול יותר אוכל את הקטן יותר. ופלא כפול זה, בעיקר, הוא המאיץ בחולם לבקש פתרונות…
בעיני, מרתקת ומלמדת היא התפתחות האמונה של יוסף, המשתקפת מסיפורי החלומות, משום שהיא מלמדת ורלוונטית גם לנו ולהתנסויותינו. החלומות ליוסף הם כלי תקשורי; דרכם מובא לידיעת יוסף ידע על העתיד. מדובר על סוג מסוים של זימון מנבא, שיוסף בקיא בביאורו. ההנחיה העליונה של יוסף מעבירה לידיעתו באמצעות החלומות, שלו או של אחרים, את העתיד להתרחש, ובכך ניתן כמובן ליוסף יתרון מובהק על שאר האנשים סביבו.
ואולם, מעניין להשוות את דמותו של יוסף פותר החלומות במצרים לדמות יוסף הצעיר, החולם על שלטונו באחיו הבוגרים ממנו – פרק לז: ה וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם, וַיַּגֵּד לְאֶחָיו; וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ. ו וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: שִׁמְעוּ-נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי… דמות יוסף החולם בצעירותו היא דמות של נער רברבן המתפאר ביכולותיו. לעומת זאת, במתואר כאן, במצרים, מביא יוסף הבוגר את פרשנותו לחלומות-פרעה כמתרחשת באמצעות החסד האלוהי:טז וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת-פַּרְעֹה לֵאמֹר: בִּלְעָדָי, אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת-שְׁלוֹם פַּרְעֹה. כלומר, אני איני נחשב, כביכול איני אלא צינור לדברי אלהים, והוא יענה לך בהתאם לשלומך, כלומר, למצבך עתה. השינוי בהבנת יוסף את עצמו ואת יכולתו לפרש את החלומות באמצעות החסד האלוהי, באופן שישכנע את שומעיו, מהדהד בדברי תשובתו של פרעה: לח וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-עֲבָדָיו: הֲנִמְצָא כָזֶה–אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ. לט וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-יוֹסֵף, אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת-כָּל-זֹאת, אֵין-נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ. שפירושו, לאחר שאלהים מודיעך את מה שעתיד לקרות, אני מבין שאין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ. ולכן: מא וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-יוֹסֵף: רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ עַל כָּל-אֶרֶץ מִצְרָיִם.
התפתחות דמותו של יוסף היא לפיכך התפתחות מרתקת, שיש לשער את השפעתה הסמויה על הקורא. השינוי שחל ביוסף הוא עקרוני, מבחינת האמונה באלהים, כאשר מתפישת יכולתו לפתור חלומות כמתת אישי הוא עובר לתפישת היכולת הזאת כחלק מן התכנית האלוהית הכללית.
ואכן, מדברים אלה ניתן להסיק שהמקרא מבקש להטעים כי כל השתלשלות הדברים מקורה ביד האלוהית המכוונת. קוראי המקרא מוזמנים להבין כי הן יכולתו הפרשנית של יוסף, והן החלומות שאותם הוא חולם או מפרש, ניתנים כולם 'מלמעלה', וכי הישות המעניקה אותם פועלת על-פי תכנית מובהקת.
האם גם חלומותינו שלנו הם רבי אמירה? לי אין ספק בכך. כל שעלינו לעשות הוא לרשום אותם מיד עם יקיצה ולנסות לפרשם, הן כדי להגיע לתובנות אישיות עמוקות יותר, והן כדי להאיר את הדרך העתידית ולבחור בה את הבחירות הנכונות-מכל, בזכות אותן תובנות.
ב. הוּא יִהְיֶה-לִּי עָבֶד
פרשת 'מִקֵּץ', הממשיכה את סיפור חיי יוסף לאחר שמצא פתרון לחלומות שרי פרעה שנכלאו בבית הסוהר, מספרת על עלייתו לגדולה של יוסף, שהשכיל לפתור את חלומות פרעה על שבע שנות הרעב הצפויות וארגן מבצע אדיר של אגירת מזון בשבע השנים הפוריות שקדמו לרעב. יוסף מקבל את אחיו הבאים לקנות מזון: כִּי-הָיָה הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. וְיוֹסֵף, הוּא הַשַּׁלִּיט עַל-הָאָרֶץ–הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל-עַם הָאָרֶץ; וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּחֲווּ-לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה. וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת-אֶחָיו, וַיַּכִּרֵם; וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֵאַיִן בָּאתֶם, וַיֹּאמְרוּ, מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לִשְׁבָּר-אֹכֶל. וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת-אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ (מב/ה-ז).
בגוף הפרשה להלן מסופר על דרישת יוסף שאחיו בנימין שנותר עם אביו בכנען יובא אליו – כעדות לחפותם של האחים מ"ריגול", על שיחת החרטה של האחים לגבי השלכת יוסף הצעיר לבור, וכן על תיאור הצטיידותם במזון רב והפתעת גילוי כספם בשקיהם לאחר יציאתם ממצרים. בהמשך מתואר משא ומתן של יעקב עם בניו, לגבי הבאת בנימין מצרימה, אל יוסף, המסתיים בהסכמת האב. בני-יעקב מגיעים למצרים עם בנימין ואף מביאים ליוסף, המתרגש מאוד למראה אחיו הקטן, מנחה מיעקב; הם מתכבדים בביתו במשתה, שלאחריו משלחם יוסף עם מזון רב, אך טומן בהיחבא את גביעו בשקו של בנימין, ולפיכך מצווה על האחים לחזור לשם חיפוש בכליהם: וַיְמַהֲרוּ, וַיּוֹרִדוּ אִישׁ אֶת-אַמְתַּחְתּוֹ–אָרְצָה; וַיִּפְתְּחוּ אִישׁ אַמְתַּחְתּוֹ. וַיְחַפֵּשׂ–בַּגָּדוֹל הֵחֵל, וּבַקָּטֹן כִּלָּה; וַיִּמָּצֵא הַגָּבִיעַ, בְּאַמְתַּחַת בִּנְיָמִן. וַיִּקְרְעוּ, שִׂמְלֹתָם; וַיַּעֲמֹס אִישׁ עַל-חֲמֹרוֹ, וַיָּשֻׁבוּ הָעִירָה. וַיָּבֹא יְהוּדָה וְאֶחָיו בֵּיתָה יוֹסֵף, וְהוּא עוֹדֶנּוּ שָׁם; וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו אָרְצָה. וַיֹּאמֶר לָהֶם יוֹסֵף, מָה-הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם; הֲלוֹא יְדַעְתֶּם, כִּי-נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ אִישׁ אֲשֶׁר כָּמֹנִי. וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, מַה-נֹּאמַר לַאדֹנִי, מַה-נְּדַבֵּר, וּמַה-נִּצְטַדָּק; הָאֱלֹהִים, מָצָא אֶת-עֲוֹן עֲבָדֶיךָ–הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי, גַּם-אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר-נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ. וַיֹּאמֶר–חָלִילָה לִּי, מֵעֲשׂוֹת זֹאת; הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ, הוּא יִהְיֶה-לִּי עָבֶד, וְאַתֶּם, עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל-אֲבִיכֶם.
מבעד לגודש הסיבוכים וההתפתלויות במהלך העלילה, אני שמה לב לכך שבין שאר המלים החוזרות ונשנות בפרשה, ובמיוחד בחלק השני, נמצאות המלים 'עבד' ו'עבדים', המביעות מצב של עבדות או פנייה של כבוד רב, מאת א מול ב'
מא/י – פַּרְעֹה, קָצַף עַל-עֲבָדָיו (פרעה למול הסרים למרותו)
מא/יב – וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי, עֶבֶד לְשַׂר הַטַּבָּחִים (נאמר על יוסף שהיה עבד שר הטבחים לפני שהושלך לכלא)
מב/י-יג – וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו, לֹא אֲדֹנִי; וַעֲבָדֶיךָ בָּאוּ, לִשְׁבָּר-אֹכֶל. כֻּלָּנוּ, בְּנֵי אִישׁ-אֶחָד נָחְנוּ; כֵּנִים אֲנַחְנוּ, לֹא-הָיוּ עֲבָדֶיךָ מְרַגְּלִים. וַיֹּאמֶר, אֲלֵהֶם: לֹא, כִּי-עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם לִרְאוֹת. וַיֹּאמְרוּ, שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנַחְנוּ בְּנֵי אִישׁ-אֶחָד–בְּאֶרֶץ כְּנָעַן; וְהִנֵּה הַקָּטֹן אֶת-אָבִינוּ הַיּוֹם, וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ. (אחי יוסף למולו, הבלתי ידוע להם)
מג/כח – וַיֹּאמְרוּ, שָׁלוֹם לְעַבְדְּךָ לְאָבִינוּ–עוֹדֶנּוּ חָי (יעקב אבי יוסף, בפי אחיו המדברים אליו בלי לזהותו, ביחס ליוסף)
מד/ז – חָלִילָה, לַעֲבָדֶיךָ מֵעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה (אחי יוסף ליוסף)
מד/ט-י – אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ מֵעֲבָדֶיךָ, וָמֵת; וְגַם-אֲנַחְנוּ, נִהְיֶה לַאדֹנִי לַעֲבָדִים. וַיֹּאמֶר [יוסף], גַּם-עַתָּה כְדִבְרֵיכֶם כֶּן-הוּא: אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ יִהְיֶה-לִּי עָבֶד, וְאַתֶּם תִּהְיוּ נְקִיִּם.
מד/טז – הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת-עֲוֹן עֲבָדֶיךָ–הִנֶּנּוּ עֲבָדִים
מד/יז – הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ, הוּא יִהְיֶה-לִּי עָבֶד
אני מבינה אם-כן שמתנסח כאן, באמצעות חזרה מובהקת על שורש ע.ב.ד. (לפי מ"מ בובר זוהי תופעת 'המילה המנחה') – מסר עקיף המבקש להביע עניין בעל-חשיבות, ואני מנסה להבינו.
השורש ע.ב.ד. הוא שורש המלה 'עבודה'. כידוע, במיוחד בעידננו האקולוגי המבורך, מופיע שורש זה בפסוק: "ויקח ה' אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה" (בראשית ב/טו).מכאן ניתן להסיק שעוד בטרם נאמר לאדם, המגורש מגן עדן, שקיומו תלוי בעבודתו – "בזעת אפיך תאכל לחם" (בראשית ג/יט), נאמר לו "לעבוד" בגן-העדן על מנת לשמרו – כממד רוחני מסוים. כלומר, יש שני סוגי 'עבודה' – עבודה לשם התקימות פיסית, כולל עבודת העבדים, ועבודה רוחנית. ואולם – וזה מה שנרמז בפרשה בנושא ה'עבד' – יש גם שני סוגי עבדות: עבדות העבד המתקיים הודות לאדונו, ועבדות האדם המשוחרר ברוחו, ובכוח אמונתו הוא בוחר להיות 'עבד' של האל בלבד.
לאור נושא זה עולה בדעתי לקרוא שוב את שירו של ר' יהודה הלוי –
עבְדֵי זְמָן / ר' יהודה הלוי
עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם –
עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִׁי:
עַל כֵּן בְבַקֵּשׁ כָּל-אֱנוֹשׁ חֶלְקוֹ
"חֶלְקִי אֲדֹנָי!" אָמְרָה נַפְשִׁי.
הצירוף 'עבדי עבדים' נמצא בהקשר דומה במדרש חז"ל: "כי לי בני ישראל עבדים (ויקרא כה/נה) – עבדיי הם ולא עבדים לעבדים" (בבלי, בבא מציעא, י/ע"א). לפי שירו הפילוסופי של ר' יהודה הלוי ( 1075–1141) היות שהזמן כפוף כעבד לאל, עבדי הזמן, הרצים ומתרוצצים לשם הישרדות בלבד, הם 'עבדי עבדים', אך מי שאמונתו מאפשרת לו ראייה של 'מעבר לזמן' – ראיית נשמה בלשוננו, אינו משועבד לזמן הפלנטרי ולכן, בעבודת השם שלו (""חֶלְקִי אֲדֹנָי!") הוא עבד ה', כלומר כפוף, ישירות, מבחירתו – לעבודת האל מתוך אמונה והתמסרות.
ניסוח אהוב עלי, המבחין בין 'עבד' ל'בן חורין' (שאני נזכרת בו לעתים בפסח, לאור השיר "עבדים היינו / עתה בני חורין"), העמיד בסוגיה זו הרב ר' אברהם הכהן קוק (ראשי תיבות: הרא"ה – על שמו כפר הרא"ה שכננו):
"ההבדל שבין העבד ובן החורין איננו רק ההבדל מעמדי, מה שבמקרה זה הוא משועבד לאחר וזה הוא בלתי משועבד. אנו יכולים למצוא עבד משכיל שרוחו הוא מלא חירות, ולהיפך – בן חורין שרוחו הוא רוח של עבד. החירות הצביונית (המהותית) היא אותה הרוח הנישאה שהאדם, וכן העם בכלל, מתרומם על ידה להיות נאמן להעצמיות הפנימית שלו… מה שאין כן כבעל הרוח של העבדות, שלעולם אין תוכן חייו והרגשתו מעורים בתכונתו הנפשית העצמית, כי אם במה שהוא יפה וטוב אצל האחר השולט עליו איזה שליטה שהיא, בין שהיא רשמית בין שהיא מוסרית, במה שאותו האחר מצא שהוא יפה ושהוא טוב". (הראי"ה קוק, מאמרי הראי"ה, א', עמ' 751)
בקריאה שנייה מסתבר לי אם כן שריבוי מופעי ע.ב.ד. בא להדגיש את ה'לא-עבד', את יוסף וכן את מה שמתרחש עמו:
יוסף מבהיר לפרעה כי לא הוא מפרש את חלומות המלך אלא אלהים, וכי מה שעובר דרכו, כמפרש, עובר "בלעדיו": (מא/טז) וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת-פַּרְעֹה לֵאמֹר, בִּלְעָדָי: אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת-שְׁלוֹם פַּרְעֹה. ושוב הוא מדגיש: (כה) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-פַּרְעֹה, חֲלוֹם פַּרְעֹה אֶחָד הוּא: אֵת אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה, הִגִּיד לְפַרְעֹה. וגם ביאור כפל-החלומות (על הפרות ועל השבלים) מבואר ברוח זו: (לב) וְעַל הִשָּׁנוֹת הַחֲלוֹם אֶל-פַּרְעֹה, פַּעֲמָיִם–כִּי-נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱלֹהִים, וּמְמַהֵר הָאֱלֹהִים לַעֲשֹׂתוֹ.
כך הופך ה'לא עבד', יוסף, לאדון רם-מעלה ובכך גם למופת עבור קוראי הפרשה, בבחינת 'זה שכרו מכל אמונתו': וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה, אֶל-עֲבָדָיו: הֲנִמְצָא כָזֶה–אִישׁ, אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ. וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-יוֹסֵף, אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת-כָּל-זֹאת, אֵין-נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ. אַתָּה תִּהְיֶה עַל-בֵּיתִי, וְעַל-פִּיךָ יִשַּׁק כָּל-עַמִּי; רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ. וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-יוֹסֵף: רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ, עַל כָּל-אֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת-טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ, וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל-יַד יוֹסֵף; וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי-שֵׁשׁ, וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל-צַוָּארוֹ. וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר-לוֹ, וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו, אַבְרֵךְ; וְנָתוֹן אֹתוֹ עַל כָּל-אֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-יוֹסֵף, אֲנִי פַרְעֹה; וּבִלְעָדֶיךָ לֹא-יָרִים אִישׁ אֶת-יָדוֹ וְאֶת-רַגְלוֹ–בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם.
ה'לא עבד', יוסף, 'עבדו הרוחני' של האל, מתגדל במציאות להיות "הַשַּׁלִּיט עַל-הָאָרֶץ", בזכות היותו 'עבד האל', ועקב כך מתקיימים גם חלומות "הגדלות" של יוסף בילדותו, כאשר אחיו, שירדו למצרים לשבור 'שבר', רואים עצמם קרובים מאוד להפוך 'עבדיו': חָלִילָה, לַעֲבָדֶיךָ, מֵעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה. הֵן כֶּסֶף, אֲשֶׁר מָצָאנוּ בְּפִי אַמְתְּחֹתֵינוּ–הֱשִׁיבֹנוּ אֵלֶיךָ, מֵאֶרֶץ כְּנָעַן; וְאֵיךְ נִגְנֹב מִבֵּית אֲדֹנֶיךָ, כֶּסֶף אוֹ זָהָב. אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ מֵעֲבָדֶיךָ, וָמֵת; וְגַם-אֲנַחְנוּ, נִהְיֶה לַאדֹנִי לַעֲבָדִים. וַיֹּאמֶר, גַּם-עַתָּה כְדִבְרֵיכֶם כֶּן-הוּא: אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ יִהְיֶה-לִּי עָבֶד, וְאַתֶּם תִּהְיוּ נְקִיִּם. ובהמשך אומרים האחים ליוסף: הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת-עֲוֹן עֲבָדֶיךָ–הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי.
אכן, נראה לי שהבנתי את המסר החבוי בתפוצת ע.ב.ד. בפרשה: עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִׁי… בעל האמונה ובעל הקשב הפנימי העמוק – הוא לבדו חופשי… ב כ ו ל.