תיקוף הברית
בין האל לבין אברהם וצאצאיו,
בניו של העם שהוא
"ממלכת כהנים וגוי קדוש",
העם המכוון עצמו ישר(אל ה)אל: יִשְׂרָאֵל –
כולל במוצהר לא רק את כול 
היוצאים ממצרים,
אלא גם, בניסוח מוקפד: "אֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם".

כלומר – כל צביר הנשמות הע'ב'ר'י,
הצביר המקושר אל-מע'ב'ר' לזמן ולמקום,
כל דור ודור שנכח כאן כבר בגשמיות וזה העתיד-לבוא:
נחתם בחותם הברית.

כ ו ל נ ו , כאן וכעת, ובכל אתר ומועד,
ה נ נ ו 'החניך התורן',
שברוחו הנצחית ובידיו, ידי בשר ודם, 
הבאות והולכות חליפין,
הופקדו בזמן קדום הנחיותיו והמלצותיו של הכוח הבורא,
עבור כל נשמה בוראת 
במסעה כגופנפש אנושי בכדור הארץ.

וראשון לכל ציווי –
כלל הזהב:
ו א ה ב ת…

*

כשקרא רבי אברהם יהושע השל ביום הכיפורים את "העבודה" (במחזור ליוה"כ) והגיע לדיבור: "וכך היה אומר" (הכהן הגדול), היה משמיע במקומו "וכך הייתי אומר". כי לא שכח את העת (את ה"גלגול" שלו – ) שהיה משמש בכהונה גדולה בירושלים וערך את "העבודה" ביום הכיפורים בקודש הקודשים.
אף הוא סיפר פעם אחת:
עשר פעמים הייתי בזה העולם. כוהן גדול הייתי, נשיא הייתי, מלך הייתי, ראש גולה הייתי, עשרה מיני משרות לבשתי. אבל מעולם לא אהבתי את הבריות בשלימות. לפיכך נשלחתי שוב (לעוד 'גלגול') כדי להשלים את האהבה. אם יצליח בידי הדבר הפעם, שוב לא אחזור (לכאן, ולא אתגלגל שוב).

אור הגנוז / מ"מ בובר, עמ' 320. (ההערות וההדגשות שלי, ש"צ)

לפי הבנת הפתיח של פרשת השבוע 'נצבים', ברור שרבי א"י השל ניצב – יחד עם עשרת 'גלגוליו' – בעת אמירת הדברים המובאים בספר 'דברים': 

יג וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם–אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת-הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת-הָאָלָה הַזֹּאת. יד כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם.

וגם אנחנו – – – נצבים שם… גם אנחנו!