על פרשת השבוע 'עקב', דברים, ז/יב – יא/כה
(שתי רשומות)
א. עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן – כאן ועכשיו
דברים, פרק ז/יב: וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה, וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם–וְשָׁמַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת-הַבְּרִית וְאֶת-הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ. יג וַאֲהֵבְךָ, וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ; וּבֵרַךְ פְּרִי-בִטְנְךָ וּפְרִי-אַדְמָתֶךָ, דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ, שְׁגַר-אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ, עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ. יד בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל-הָעַמִּים: לֹא-יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה, וּבִבְהֶמְתֶּךָ. טו וְהֵסִיר יְהוָה מִמְּךָ, כָּל-חֹלִי; וְכָל-מַדְוֵי מִצְרַיִם הָרָעִים אֲשֶׁר יָדַעְתָּ, לֹא יְשִׂימָם בָּךְ, וּנְתָנָם בְּכָל-שֹׂנְאֶיךָ. טז וְאָכַלְתָּ אֶת-כָּל-הָעַמִּים אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ–לֹא-תָחוֹס עֵינְךָ עֲלֵיהֶם; וְלֹא תַעֲבֹד אֶת-אֱלֹהֵיהֶם, כִּי-מוֹקֵשׁ הוּא לָךְ.
יז כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ, רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי; אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם. יח לֹא תִירָא מֵהֶם: זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לְפַרְעֹה וּלְכָל-מִצְרָיִם. יט הַמַּסֹּת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר-רָאוּ עֵינֶיךָ, וְהָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים וְהַיָּד הַחֲזָקָה וְהַזְּרֹעַ הַנְּטוּיָה, אֲשֶׁר הוֹצִאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ; כֵּן-יַעֲשֶׂה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לְכָל-הָעַמִּים אֲשֶׁר-אַתָּה יָרֵא מִפְּנֵיהֶם.
דברי משה לעם בפרשת 'עקב' מביאים עימם מעין סיכום המדגיש את עיקר העיקרים בתורה: אתה, העם הנבחר, תעשה, כפי שצווית "אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה", והאל מצידו יגמול לך בשמירת הברית עמו – "וְשָׁמַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת-הַבְּרִית וְאֶת-הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ".
לפי תובנות המודעות הרוחנית, שאני מטפחת בחדווה ובאהבה, ניתן לי להבין ולנסח זאת כך:
כאשר עם ישראל מתנהל לפי תורתו-מהותו, המורה על התפתחות רוחנית לאור תורת האהבה, בתדר קולקטיבי גבוה המבוסס על תובנת-הבסיס "הכל אחד", וכל עוד העם שומר על החוקים האוניברסאליים המקודדים בתורה – הוא ממגנט אליו טוב וחסד (לפי חוק ה'דומה מושך דומה' ולפי חוק הקארמה, חוק הסיבה והתוצאה), והדברים נראים כאילו האל נוטה לו אהבה וברכה, שגשוג ושפע, עד כי "בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל-הָעַמִּים".
גם לנוכח מציאות מאיימת ומפחידה – "כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ, רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי; אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם?" – נקרא העם לחוות אמונה וביטחון בדרך, בהסתמכו על תקדימי כל הנסים שנעשו ביציאת מצרים. כל זאת בתנאי שהאמונה ב'אחד' ויישומה בעבודת-האל ה'נקייה' בחיי היומיום, לא יתמסמסו לנוכח אמונות עממי הארץ ופסיליהם – "כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא".
כינון אמונת ה'אחד'-בכולנו בקרב האנושות באמצעות הדגמתה (השקטה, הלא-יח"צנית) גם על-ידי בני ישראל – זו מטרת היסוד, זו חזות הכול וזה צו השעה: "וְאָכַלְתָּ (גברת על -) אֶת-כָּל-הָעַמִּים אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ– לֹא-תָחוֹס עֵינְךָ עֲלֵיהֶם וְלא תַעֲבוד אֶת-אֱלֹהֵיהֶם כִּי-מוֹקֵשׁ הוּא לָךְ". לֹא-תָחוֹס עֵינְךָ – 'עֵינְךָ' בלבד, ולא 'חרבך'…
בהתאם לתובנת הספר נינוה – הרואה בחיי העולם הזה ניסוי-ניסיון-התנסות לנמצאיו, אכן נאמר כאן בפרשה באורח בהיר ומפורש היטב –
פרק ח/ב: "וְזָכַרְתָּ אֶת-כָּל-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר הוֹלִיכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר: לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסותְךָ, לָדַעַת אֶת-אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ: הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָו — אִם-לֹא".
"לְנַסותְךָ" – זוהי המטרה, זו התכלית וזהו ייעוד "הדרך". לא רק דרך המדבר בארבעים שנות נדודים, אלא זו 'הדרך אשר הוליכך יהוה אלוהיך' – לְנַסותְךָ – כמטאפורה לכל חיי הנשמה בגוף, חיי הרוח בביולוגיה, פז"מ המטאפיסי בפיסי.
כמובן, פרשנים לאורך כל הדורות ראו ב'דרך' – רצף של מצבים מאתגרים ומבחנים לערכי אמונה ומוסר, ואולם פרספקטיבת ההווה שלנו, פרספקטיבת נינוה – רואה כאן רמיזה מפורשת לתכלית הדרך האנושית ולמשמעות החיים של כל אדם – "לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסותְךָ". הניסיון, הניסוי וההתנסות – כולם כאחד – כאן הם.
אירועי הזמן במדינת ישראל, אירועים ששורשיהם נעוצים ב"הורשת הארץ" אחרי מלחמת ששת הימים (1967) ובשיבוש החמור, המבקש להחיל את דברי התורה, כנתינתם הגורפת, כאן ועכשיו – מראים כי הכתוב בתורה מפורש במסולף על-ידי מפעילי עוון ופעילי איבה, מוסתים ומסיתים, הטוענים שהם מבצעים את מעשי רשעתם על-פי "מצוותיה של התורה" – באלימות קשה כלפי ילידי השטחים, כלפי מי שאינם עבריים או כלפי להט"ב וחוזרים בשאלה.
טענות אלו של 'חוגגי הארץ השלימה', בדבר עיגון מעשי ההפרדה שלהם בתורת ישראל, שגויות כמובן בבסיסן, שכן הן אינן לוקחות בחשבון את עיקר העיקרים –
התורה הוענקה לכול השוהים בפלנטה שלנו כ'מדריך' חומל, רב-חסד, שהועבר ל"חניך התורן" – צאצאי אברהם אבינו, על-פי חוזה יוצא-דופן, מפליא בהתרחשויותיו ("הברית בין הבתרים"), המוזכר בפתיחת הפרשה: "וְשָׁמַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת-הַבְּרִית וְאֶת-הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ". הענקת התורה התבצעה לשם הכוונה, לימוד ויישום חוקי הפלנטה, ובעיקר – לשם חיים של ברכה ושגשוג.
עיקרי התורה נגזרו להבנתי מן המגמה לבאר לכולנו, בכול זמן ומקום, שהפלנטה נבראה לשם ניסוי (האם נצליח לזהות מבעד למסיכות-ההפרדה שכולנו אחד?), ניסיון (האם נתחבר מבפנים לכוחות הגבוהים המנחים את חיינו ולעוצמה האלוהית שבנו?) והתנסות (הנהגת הרוח את הגופחומר). על-מנת להגיע להישגים גבוהים בתחומים אלו הועברו לצאצאי-אברהם כל "הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה". ההנחיה המרכזית היא לפעול מתוך אחדות ולא מתוך הפרדה, אך להגיב בעוצמה על כל עבודה זרה, המהווה איום על השתרשות אמונת ה'אחד'-בכולנו ועל תפישת האחדות.
התורה אינה מגלה את דבר ה'ניסוי-ניסיון-התנסות', שלושה שהם אחד (ראו-נא הרחבה על כך בספר נינוה) ואף אינה מדברת על ה'למה'-לחיות, דהיינו, על משמעות החיים, אך היא רומזת לדברים תוך שהיא מתמקדת בעיקר ב'איך'-לחיות, ובתשובות לשאלה מה ניתן לעשות כדי לבסס את אמונת ה'אחד' "שבתוכי ומעלי" – אמונה שהיא שער להצלחה ולחיים של או(ש)ר על הפלנטה.
יש לזכור שהתורה מקצינה היבטים רבים בסוגיותיה כדי להתכוונן לזמנה, כלומר, להתכוונן לכינונה של אמונת ה'אחד' בזירה הגיאו-שבטית העתיקה, העומדת ברובה המכריע מנגד לתפישה זו. הולדת המונותיאיזם המגלה ש'כולנו אחד' ותחילת הנחלתה של פרספקטיבת ה'אחד' וכל נגזריה – לחיים מאושרים יותר על הפלנטה, כלומר, לשם תמיכה ב'ניסוי' – הם מנחיה הגלויים, אך גם הסמויים לעתים, של התורה.
ואכן – עד לכאן ועכשיו הגיעה הבשורה, כאשר אנו קוראים בתורה לא באמצעות 'זווית-הקריאה' רבת-הדורות, הרבנית, ולא מ'זווית הקריאה' החילונית, הקושרת-עצמה אל הפסוקים הנחמדים ומתריסה וסונטת בהם גם-יחד, אלא באמצעות הוויית-קריאה ריבונית-רוחנית, לאמור:
כאן ועכשיו – השתרשה בנו אמונת ה'אחד', ולא בגירסתה הדתית אלא בגירסה הרוחנית האוהבת ומודה על הנחיית הדרך, ולומדת את הרובד המכוסה המעניק לנו כיוון והשראה.
כאן ועכשיו – אנחנו חווים רוחניות תוך חווית ה'אחד' בתוכנו, בלי להיות תלויים בתורה ובמנגנוני הפרשנות הדתית שלה, מדרשיה ונגזרות מצוותיה.
כאן ועכשיו – הולך ותם, מנקודת ראותנו, עידן הדת הוא עידן מלחמות קנאי הדת, שנלחמים כעת, ברחבי העולם ואף במחוזותינו, את 'מלחמת המאסף' שלהם בהקצנה יתירה, באכזריות ובטימטום-הלב. הקצנת המפגש "דת סגורה ומפרידה מול חברה פלורליסטית מבקשת-אחדות", מחדדת את ההבדלים שבין העולם הישן לעולם החדש, את העדר השועט בעקבות מנהיגיו המנותקים, חסרי המצפון, הנבדל ממי שעקרון הבחירה העצמאית הינו נר לרגליו ובעיקר לליבו. עת האהבה והאחדות הולכת ומגיעה, כאשר היא תלויה בכול אחת ואחד מאיתנו באופן מובהק, ביומיום חיוכנו אל עצמנו ואל סובבינו.
אכן, הולך ומסתיים כעת עידן הילדות של האנושות – עידן הדיכוטומיה 'טוב' ו'רע'. התינוק השם מבטחו ב'אבא' (שבשמיים) גדל ומתבגר. ההבנה שלנו היום היא שכוחו ועוצמתו של ה'אחד' מצויים בכל אדם.
לכן, אור התורה מדבר אלינו במסר אנרגיית העוצמה של כוח האור-שבכול הטמון במעמקיה, המרמז על 'אחדות הניגודים' – רוחומר – בסיפורים ובחוקים המהדהדים את תפישת ה'אחד'-בכול ואת ברכת האחדות, ולא בתיאורי ה'אנטי' שבתורה, שהובאו בימי קדם עקב 'צו השעה' – כמוסבר, או בהתאם לסילופים מאוחרים.
אנחנו, בעידן הרוחני שאינו מפחד "להילכד" ב"רשת" הדת אך מתרחק מחלקים מסוימים במרחב הדתי בגלל סממני קנאות והקצנה, הדרת הנשים, תלות באחרים "יודעים" וצרות-אופקים – בשלים לתובנות הנרמזות מן התורה מבלי להזדקק לדקדוקי עניות של מצוותיה וחוקיה. הרוח שבנו קוראת את התורה קריאה 'מחתרתית', מפענחת מרמת הנשמה, קוראת ויודעת, קוראת וזוכרת וממשמעת את הולדת האני-הנני בהדהוד הלב האומר: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד", בכול ובכולנו, באהבה.
ב. עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן – וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם
דברים, פרק ז/יב: "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה, וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם–וְשָׁמַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת-הַבְּרִית וְאֶת-הַחֶסֶד, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ".
חוק הסיבה והתוצאה מתגלם בפסוק הפותח של פרשת השבוע 'עקב', ומעמיד את הסיבה המשולשת – שמיעה, שמירה ועשייה – "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן (1) אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה, וּשְׁמַרְתֶּם (2) וַעֲשִׂיתֶם (3) אֹתָם", וממול – את התוצאה המובהקת, ה'אחת', מצד ה'אחד הגדול' – "וְשָׁמַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת-הַבְּרִית וְאֶת-הַחֶסֶד, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ". ה'תוצאה' עצמה אף היא מקורה בסיבה הקדומה יותר: "אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ".
השורש הפותח את שרשרת הסיבה והתוצאה – ש.מ.ע. ('תִּשְׁמְעוּן') – מתקשר עם כמה עניינים מהותיים בתורת ישראל, הנה שניים מהם:
האחד הוא ה'נעשה ונשמע' המפורסם, מפרשת מתן התורה – "ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו : כל אשר דִבר ה' נעשה ונשמע" (שמות כד/ז). כאן סדר הדברים הופכיי ביחס לפסוק הפותח את פרשת 'עקב' – "עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן – וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם" – כאן קודם ה'נעשה' מופיע ורק לאחריו ה'נשמע' – על כל ההשתמעויות של קדימות זו.
העניין השני – "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים, ו/ד, מן הפרשה הקודמת) – שהוא "המנטרה" העברית האולטימטיבית.
נראה לי שהפועל ש.מ.ע. בא לרמז בשני העניינים האלו, כמו-גם בפרשת 'עקב' – לגבי היכולת האנושית לשמוע את קול ה'אחד בכול' מתוך קשב לקול הפנימי: "וְהָאֱלֹהִים, נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם, וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אַבְרָהָם, וַיֹּאמֶר, הִנֵּנִי" (בראשית, כב/א). קשב פנימי זה ובעקבותיו – השמיעה הפנימית, מאפשרים עמידה ב"ניסיון" הממשמע את חיי המין האנושי – לפי המשמעות השנייה מתוך ה'שלוש שהן אחת': ניסוי-ניסיון-התנסות, המנויות כ'משמעות החיים' בספר נינוה.
לכן, 'עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן' עשוי לבטא, בקונטקסט הרחב הזה, אמירה בלשון שכזו: היות שאתם (בני ישראל) מבינים שהשמיעה שלכם את הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה היא לא רק השמיעה הקונבנציונאלית, פיסית, כי אם גם ובעיקר שמיעה פנימית של המימד הרוחני-המטאפיסי הגבוה שלכם – לפיכך: וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם. הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה מגיעים אל אוזניכם דרך מי שבחרתי להעביר מסרים אלה, משה, אך הם מהדהדים את הסכמתכם עימם באמצעות השמיעה הפנימית שלכם, הידעת את טיב אמיתותם, ולכן עליכם לשמור עליהם (וּשְׁמַרְתֶּם – לבל ישכחו) ולבצע אותם (וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם) כחלק מן הברית בין הבתרים – ברית האל עם אבי האומה, אברהם. הקיום המצופה של התנאים, בהתאם לחוזה בין שני בעלי-הברית, באופן שווה, מודגש בכפל ש.מ.ר. – אתם 'תשמרו' וכנגד זה האל 'ישמור' (וּשְׁמַרְתֶּם – וְשָׁמַר).
הדיבור והשמיעה – מבחוץ ומבפנים, הם נושא מרכזי מאוד באמונת ישראל (ובנושאים רוחניים אוניברסאליים רבים), לא רק משום שהעולם נברא, על-פי התורה, באנרגיית הדיבור – "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי-אוֹר", אלא משום שהשמיעה של הדיבור והתגובה עליה הבאה בדיבור, מחוללות אנרגיה ייחודית אצל הדובר, וכתוצאה משמיעת הנאמר – גם אצל השומע (למשל, באמירת 'אמן'). נראה שהמקרא מדגיש כי השפעת הדיבור משמעותית ולעתים מסוכנת ("חיים ומוות ביד הלשון"), וכי הדיבור עשוי למסור את דבר 'האני-המקודש' ("היה דבר ה' אליי"). מכל מקום זהו 'מותר האדם מן הבהמה' ובזכות אקט הדיבור מדומה האדם לאל. דבר תמיכת המחשבה-הרצון על-ידי הדיבור ותיקוף הכוונה באמצעותו בולט בטקסים (למשל, הקידושין מתוקפים באמירה 'הרי את מקודשת לי' וגו', וכן כל 'קידוש' אחר).
התיקוף הייחודי הזה, המדגיש את הדדיות הברית 'אתם-אני' בפתיחת פרשת 'עקב', מבוטא בחילופי אנרגיה מתואמת, המדגישה כאמור את האיזון שבין וּשְׁמַרְתֶּם לבין – וְשָׁמַר. נפלא בעיניי כיצד הפסוק עצמו מממש במילותיו, הלכה למעשה, את החוק האוניברסאלי, חוק ה'מידה כנגד מידה': האנרגיה 'שלכם' שתתודר בעתיד בתדר מסוים (אתם – ש.מ.ר.), תמגנט את אותו התדר שיגיע אליה 'כתשובה' או כ'גמול' (אני – ש.מ.ר.). ובעקיפין נשמע כאן כי התדר האנושי – בתנאי מסוים, דהיינו, בתנאי שנשמרת הנחיית האל ("משפטיו") והתדר האלוהי – חד הם.
כשלעצמי, אני לומדת היבט רוחני עקרוני מראשית הפרשה, הנאמרת אמנם בהקשר מסוים, אך כוחה יפה לכול המתרחש במימד שלנו: כאשר התדר גבוה, באמצעות שמירה על הנמ"ר – נכון, מתאים וראוי, התגמול-המיגנוט גבוה אף הוא, ולהיפך. נמ"ר לנו אם-כן לתדר את רטט אחדות ה'אחד' ולמגנט בכך את טובו, לנו ולסובבים אותנו, קרובים ורחוקים.