על פרשת השבוע – 'פנחס', במדבר כה/י-ל/א

כולל תוספת מ-22.8.17

במדבר, כז/יב וַיּאמֶר יְהוָה אֶל-משֶׁה, עֲלֵה אֶל-הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה ['ראה' בלבד, לא תוכל בעצמך להיכנס ולרשת] אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.  יג וְרָאִיתָה אתָהּ, וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל-עַמֶּיךָ גַּם-אָתָּה, כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרן אָחִיךָ [כמסופר בבמדבר, פרק כ' פס' כד].  יד כַּאֲשֶׁר [מפני ש]מְרִיתֶם פִּי [לא שמעתם בקולי] בְּמִדְבַּר-צִין, בִּמְרִיבַת הָעֵדָה, לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם לְעֵינֵיהֶם [ולא קידשתם אותי בדבקות ובנאמנות לפי מה שהוריתי אתכם – לפני כל העדה, פן הדיבור אל הסלע למען ייתן מים, עליו ציוויתי אתכם – לא יצליח]:  הֵם מֵי-מְרִיבַת קָדֵשׁ [אֲשֶׁר-רָבוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-יְהוָה], מִדְבַּר-צִין.

"הַר הָעֲבָרִים", על-פי הופעתו בפסוקים אלה, עשוי להוות, הרבה מעבר להיותו הר פיסי רם ונישא, דימוי מועצם ל-מצב רוח מיוחד של כל אחד מאיתנו.

במצב פנימי של "הַר הָעֲבָרִים" ניתן לאדם, ברגע מסוים, רגע מכונן, להבין את גודל חשיבותה של מודעותו לעצמו ולרוחו, להשקיף לכל עבר, לכל צד, ולערוך חשבון-נפש נוקב, אך רצוי מאוד -אוהב, עם פנימיותו. ברגעי שהותו ב"הַר הָעֲבָרִים" ניתנת לאדם היכולת להצטער תכלית הצטערות על מעשיו בזמן עבר ועל בחירות שבחר בעברים שונים, בכוונה תחילה או בשוגג, בחירות שאופיינו ביותר הפרדה, מעצמו ומזולתו, ובפחות אחדות.

ממרומי "הַר הָעֲבָרִים", כסיטואציה נפשית, יכול אדם להפיק את השיעור-הלקח הדרוש מהתנסויותיו הכושלות (בעיניו) ובכך לקדם את מכלול הבנותיו, להתפתח.

במצב של "הַר הָעֲבָרִים" ניתן גם להביט לכל עבר בהווה, לראות מפרספקטיבה גבוהה יותר את המתרחש, ולקבל את מה שקורה באהבה, בהשלמה, בקבלה שלימה וברצון כנה.

מנהיגי ישראל – אז והיום, בהגיעם אל "הַר הָעֲבָרִים" האחרון שלהם, לעת מותם, עלולים להגיע ברגעי כנות מלאה עם עצמם, להרשעה עצמית, ובעקבותיה – לענישת עצמם, במחלה למשל. בחשבון-כולל הם עשויים לזכות בסוג של 'חנינה' בעבור תרומות גדולות שתרמו "לעדה", אף-כי בכל-זאת עליהם "לשלם חוב" מסוים, לעיתים כבד – על מה שהחטיאו-פיספסו,על חטא התנהלות לא-ראויה.

ואין בתשלום החוב של מנהיגי העם, כפי שניתן להסיק מהמסופר כאן על-אודות אי-כניסתו של משה לארץ המובטחת, מנהג 'איפה ואיפה', הבדל בין 'איש חשוב' ל'אחד העם', אם כי טיב ה"עונש", ה"חנינה"ו"תשלום הקנס", ובעיקר התגובות על כל אלה, עשויים להיות שונים מאיש לאיש.

תגובתו הנאצלת של משה, על העונש הנורא שהושת עליו, בשתיקתו אך במעשה-ממש, אכן מתאימה לאישיותו המופלאה המצטיירת מבין דפי התורה, והיא מעידה על כך שמשה הפיק את לקח הציות לדבר האל במלואו (בניגוד להכאה בסלע, שקרתה במדבר צין באירוע מי המריבה):

כז/טו וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל-יְהוָה לֵאמר:  טז יִפְקד יְהוָה, אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר אִישׁ עַל-הָעֵדָה.  יז אֲשֶׁר-יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם, וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם, וְלא תִהְיֶה עֲדַת יְהוָה כַּצּאן אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רועֶה.  יח וַיּאמֶר יְהוָה אֶל-משֶׁה, קַח-לְךָ אֶת-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן– אִישׁ אֲשֶׁר-רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת-יָדְך עָלָיו.  יט וְהַעֲמַדְתָּ אתוֹ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכּהֵן וְלִפְנֵי כָּל-הָעֵדָה וְצִוִּיתָה אתוֹ לְעֵינֵיהֶם.  כ וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו–לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  כא וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכּהֵן יַעֲמד, וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי יְהוָה:  עַל-פִּיו יֵצְאוּ וְעַל-פִּיו יָבאוּ, הוּא וְכָל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ–וְכָל-הָעֵדָה.  כב וַיַּעַשׂ משֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אתוֹ; וַיִּקַּח אֶת-יְהוֹשֻׁעַ, וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכּהֵן וְלִפְנֵי כָּל-הָעֵדָה.

כג  וַיִּסְמךְ אֶת-יָדָיו עָלָיו,

וַיְצַוֵּהוּ,

כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה בְּיַד-משֶׁה.

*

[תוספת מ- 22.8.17]

בתחילת פרשת 'פנחס' נאמר ש"דקירת האמונה" של פינחס בן אלעזר, שהרג את זמרי בן סלוא ואת האישה המדיינית ששכב איתה, הצילה את עם ישראל מכליה:

"וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-משֶׁה לֵּאמר: פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרן הַכּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי בְּתוֹכָם; וְלא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן, אֱמר: הִנְנִי נתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי שָׁלוֹם, וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם – תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלהָיו, וַיְכַפֵּר עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

בנקודה זו נראה לי נכון לתהות: האם זוהי אותה האנרגיה של 'דקירת פנחס' החוזרת ומופיעה במקומות שונים ובזמנים שונים על כדור הארץ, כאנרגיה של קנאות קיצונית ופאנאטיות היסטרית? ואם אכן כן, איך נבחן כראוי – נוקיע או נצדיק – הופעת אנרגיה זו לאורך ההיסטוריה האנושית כולה?

התשובה לכך ניתנה ברשומה בפרשת השבוע הקודמת – 'בלק': ב'דקירת פנחס' מדובר בעלילה המתרחשת בזמן אקוטי במיוחד – זמן גיבושה של אמונת 'האחד' בעולם, בקרב בני ישראל, וכי 'פיקוח נפש דוחה שבת'. נראה כי על בסיס עיקרון זה, העיקרון האומר שעדיף המוות מדחיית 'אמונת האחד', מבוססת גם מיתת 'קידוש השם'. אני גם מבינה שלא אקט הזנות עם בְּנוֹת מוֹאָב הוא הבעייתי כאן אלא כמעט-אובדן 'אמונת האחד' ב"השראתן", וכי על-פי החוק האוניברסאלי 'דומה מושך דומה' – כמעט-אובדן תדר זה בעולם בכלל, מזמן את החולי הנורא, המגפה, המתוארת בפרק האמור. (ראו המשך הרשומה כאן – רשומה ב' בסיום)

מובאים כאן דברים נוספים בנושא, קטע הקלטה ותמלולו, משיעור בתחום שונה –

כאן המקום ל'שתילת' ההקלטה

צריך לזכור שבתורה ניתנת התפישה של 'אלוהים אחד'. המונותאיזם מתבסס בתקופת התורה – תקופת האבות ולאחר מכן בתקופת הממשיכים של האבות, אחרי שיעקב נפטר במצריים ויוסף קובר אותו שם. אחרי זה מעלים את עצמותיהם. זאת אומרת, התפיסה המונותאיסטית שעוברת מהאבות ליוסף ומיוסף למשה ואהרון. בעצם מדובר כאן על ייסוד המונותאיזם. ייסוד המונותאיזם = אחת הרמיזות הגדולות ביותר ever של הניסוי. הניסוי בא לראות אם כולנו כנשמות, או חלק מאתנו, נבין שכולנו אחד. כאשר אנחנו שומעים על המונותאיזם בתורה אנחנו מבינים שכול הכוחות הם אחד, כולל הכוח האנושי. זה רמז מאוד עבה להצלחת הניסוי. העם שהוא עם הסגולה (סגול זה צ'אקרת העין השלישית), הוא זה שנבחר כדי להביא את המסר הזה של הכול אחד. אם אתה שואל אותי למה נברא העולם ולמה נברא האדם, אני נותנת לך רמז "הכול אחד", איך להסתכל על הדברים. או אני פשוט אומרת לך כדי שתבין, שהכול אחד. האם אנשים היום מבינים שהכול אחד? יותר ויותר מי שמשכיל רואה שישנו איזשהו כוח שמארגן את כל הכוחות. במילים אחרות, בתקופת התנ"ך היה מה שקוראים "צורך השעה". פנחס מקבל אות הצטיינות בגלל שהוא מגן על המונותאיזם מפני בת מבנות מדיין, שמביאות שוב תורת אלילות, כמו עגל הזהב במצריים, שעושים אותו לאחר קבלת עשרת הדברות. עגל הזהב הוא אלוהים? לא. צו השעה בתורה לא בא כדי ללמד אותנו פאנאטיזם; הוא בא כדי להסביר לנו שאמונת 'הכול אחד' – 'אלוהים אחד', היא אמונת הבסיס לניסוי. לכן אפילו אחרי תקופת המקרא, בתקופת רבי עקיבא, 'קידוש השם' פירושו לא לוותר על הייחוד של עם ישראל, שבא לומר לאנושות כולה שהכול אחד וכולנו אחד. כשאני אומרת "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד" אני תמיד מוסיפה "בכול ובכולנו". וזה סוד הניסוי. שאנשים יגיעו למסקנה שהכול אחד, בכול ובכולנו. ולכן אין ללמוד ממה שקורה בתורה ובתנ"ך בכלל – בתקופת המקרא, כי כל תקופת המקרא רובה ככולה מיועדת כדי לבסס את הרמז מספר אחד לאנושות, מאז ועד היום. ולכן אין מה להשליך מפרשת 'פנחס' בהיבט הזה.