פרשת 'בהר' והפטרתה

 

על פרשת 'בהר' – ויקרא, כ"ה/א – כ"ו/ב, ועל הפטרתה

(משופץ ומורחב: 19.5.17)

ויקרא, פרק כ"ה/א  וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר.  ב  דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם–וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהוָה.  ג שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ; וְאָסַפְתָּ אֶת-תְּבוּאָתָהּ.  ד וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ–שַׁבָּת לַיהוָה:  שָׂדְךָ לא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לא תִזְמֹר.  ה אֵת סְפִיחַ  קְצִירְךָ לא תִקְצוֹר, וְאֶת-עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לא תִבְצֹר:  שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ.  ו וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם, לְאָכְלָה– לְךָ, וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ, וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ.  ז  וְלִבְהֶמְתְּךָ– וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ:  תִּהְיֶה כָל-תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל.

– –  יא  יוֹבֵל הִוא, שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה–תִּהְיֶה לָכֶם; לא תִזְרָעוּ–וְלא תִקְצְרוּ אֶת-סְפִיחֶיהָ, וְלא תִבְצְרוּ אֶת-נְזִרֶיהָ.  יב  כִּי יוֹבֵל הִוא, קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם; מִן-הַשָּׂדֶה– תאכְלוּ אֶת-תְּבוּאָתָהּ.

 – – יח  וַעֲשִׂיתֶם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם– וִישַׁבְתֶּם עַל-הָאָרֶץ לָבֶטַח.  יט וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע; וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ.

כג  וְהָאָרֶץ לא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת–כִּי-לִי הָאָרֶץ: כִּי-גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי כד  וּבְכל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ

אתרי קדושים

"וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח": איך נשיג בארץ ביטחון ושפע

בפרשת 'בהר' מוצגת הארץ – האדמה, כישות מובחנת, כדמות בעלת צרכים: הארץ, כאדם, זקוקה למנוחה על-מנת להחליף כוח; יש להתייחס אליה בכבוד ולא למכור אותה לצמיתות (לתמיד), משום שהאל נתן אותה לבני ישראל, לפי שהיא בעצם קניין שלו –  וְהָאָרֶץ לא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת– כִּי-לִי הָאָרֶץ.

כפי שיום השבת, היממה השביעית בשבוע, הוא יום מנוחה לאדם, כך גם השנה השביעית החקלאית היא שבת מנוחה לאדמה – בַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ–  שַׁבָּת לַיהוָה. המנוחה-ההפוגה בעבודת האדמה מצוינת במודגש ב'יובל', בשנת החמישים, לאחר שבעה מחזורי שבע השנים  – שש שנות עבודה ושנה שביעית של הפוגה -שביתה (ש.ב.ת.). גם בתחום היובל  מובלעת ההקבלה, מקדשת הארץ ביובלה, בין יום-שבת-לאדם לבין שנת יובל-שבת-לאדמה:  י וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל-יֹשְׁבֶיהָ; יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ.  יא יוֹבֵל הִוא, שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה–תִּהְיֶה לָכֶם; לא תִזְרָעוּ–וְלא תִקְצְרוּ אֶת-סְפִיחֶיהָ, וְלא תִבְצְרוּ אֶת-נְזִרֶיהָ.  יב כִּי יוֹבֵל הִוא, קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם.

בעבור התנהלות נמ"ר (נכונה, מתאימה וראויה) של בני האדם בשנת השמיטה – כמובא כאן לעיל בפסוק י"ח, מובטחות ישיבה "לבטח" בארץ ואספקת פרי-האדמה לאכילה של שובע. ההתייחסות לאדמה כאל יצור חי, תואמת את התפישות הקדומות בתרבויות העולם, כמו גם את תפישת העידן החדש, לפיה יש להתייחס לגאיה (שמו היווני-האוניברסלי של כדור הארץ), כאל הוויה בעלת רגשות ורצונות מובחנים, שהחופשה דרושה לה, לשם גְאֻלָּה – כלומר, להתחדשות והתרעננות.

ו א ו ל ם – התנאי לישיבה בטוחה ושלווה בארץ, לפי פסוקי הפרשה, הוא תנאי מפתיע ואולי גם לא-בהיר, אך למעשה הוא תנאי הנגזר מחוקי הברזל של היות האדם בעולם: וַעֲשִׂיתֶם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. כלומר, קיום מוקפד על 'החוקים האוניברסאליים' בלשוננו היום, או בלשון המקרא – "חוקי האל" ומשפטי הנהגתו, יאפשרו בטחון והישרדות נאותה.

מכאן ניתן גם להסיק כי ציות ל'חוקותיי ומשפטיי' – שהם הנחיות התורה להתנהלות בני ישראל, יביא-ימגנט לפי החוק האוניברסלי "דומה מושך דומה" – שפע של טוב – בתחום הביטחון הפיסי והנפשי ובתחום ההתקיימות והקיימות – וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ.

ומה הן הנחיות התורה האלה, המבטיחות קיום של שפע ובטחון?

התשובה היא, כאן ובכל מקום – הנחיות ברוח "ואהבת" – כמו בציווי "ואהבת לרעך כמוך, אני ה' ", שפירושו, אני, בוראך, נמצא בכל אחד מבני האדם, ולכן אהוב את זולתך ואפשר לו את מה שהוא זקוק לו, את מה שהוא בוחר בו, כשם שאתה אמור לאהוב ולתת לעצמך. האיפשור-באהבה לזולת הוא איפשור-באהבה לעצמך, ולהפך, כי -אני ה'- נמצא בשניכם במידה שווה! חד משמעית: כל בני האדם שווים בעיני האל, וקדושת חיי אדם (באשר הוא) עולה על קדושת האדמה! האדמה לפי המשתמע כאן תגיב בחיוב אם בני האדם יתנהלו עליה בחיוב, איש אל איש (פס' יח-יט).

לפיכך, מובאים בפרק שלפנינו ציוויים המממשים את תפישת 'ואהבת' לכל "יושבי הארץ": אזהרת יושר –  אַל-תּוֹנוּ אִישׁ אֶת-אָחִיופירוט הדרכים הכלכליות שיש לנקוט כדי לעזור למי שנאלץ למכור את אחוזתו, דרכי גאולת האחוזה מקוניה, וכן התנהלות של צדק והוגנות ביחס לשכיר, לגר, לעבד ולאמה.

המסר העיקרי בפרשה, היפה מאוד גם לימינו – כאן ועכשיו, הוא אם-כן גם מסר על-אודות חוק המיגנוט, חוק ה'מידה כנגד מידה': ככל שבני ישראל יחיו ויפעלו מתוך נתינה, אחדות ואהבה, כן ייטב להם על אדמתם, שתתנהל למענם אף היא – בנתינה, באחדות ובאהבה, כחלק ממחזור ה"גמול" הכללי העולמי, המתמגנט אל אנרגיית בני האדם לפי רמתה – יח  וַעֲשִׂיתֶם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם– וִישַׁבְתֶּם עַל-הָאָרֶץ לָבֶטַח.  יט וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע; וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ.

וכן גם: אִם-בְּחֻקותַי תֵּלֵכוּ וְאֶת-מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם  וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם; וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיו (מתוך פרק כ"ו – בפרשת השבוע הבאה).

*

"…גאיה היא הישות הקרויה בפיכם הכוכב ארץ. חשבו על האנרגיה של כל הארץ כבעלת אישיות, אולי אפילו צורה מלאכית. כמה מביניכם, כשאתם הולכים על עפר הארץ, חשים את האנרגיה של גאיה? האם אתם מכבדים את מה שאתם קוראים לו אימא אדמה? הידעתם שגאיה יודעת על היהודים? האם ידעתם שגאיה מחכה לפעולתכם? — לאן שהולכים היהודים הולך שאר הכוכב…".(קריון, ספר 11, עמ' 193-195)

עץ בצפון טיול דוב 21 נוב13

על ההפטרה לפרשת השבוע 'בהר' – ירמיהו לב/ו-כז

לפרשת 'בהר', העוסקת בדינים כלכליים הקשורים באדמת הארץ – שמיטה, יובל, גאולת הקרקע ועוד, הוצמד, כ'הפטרה', חלק מפרק ב'ירמיהו', העוסק אף הוא באדמת הארץ:
ירמיה, לב/ו וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ: הָיָה דְּבַר-יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר . ז הִנֵּה חֲנַמְאֵל בֶּן-שַׁלֻּם דֹּדְךָ בָּא אֵלֶיךָ, לֵאמֹר: קְנֵה לְךָ אֶת-שָׂדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת–כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַגְּאֻלָּה לִקְנוֹת. ח וַיָּבֹא אֵלַי חֲנַמְאֵל בֶּן-דֹּדִי כִּדְבַר יְהוָה, אֶל-חֲצַר הַמַּטָּרָה, וַיֹּאמֶר אֵלַי, קְנֵה נָא אֶת-שָׂדִי אֲשֶׁר-בַּעֲנָתוֹת אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִין, כִּי-לְךָ מִשְׁפַּט הַיְרֻשָּׁה וּלְךָ הַגְּאֻלָּה, קְנֵה-לָךְ וָאֵדַע כִּי דְבַר-יְהוָה הוּא . ט וָאֶקְנֶה אֶת-הַשָּׂדֶה מֵאֵת חֲנַמְאֵל בֶּן-דֹּדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת; וָאֶשְׁקְלָה-לּוֹ אֶת-הַכֶּסֶף, שִׁבְעָה שְׁקָלִים וַעֲשָׂרָה הַכָּסֶף . י וָאֶכְתֹּב בַּסֵּפֶר וָאֶחְתֹּם, וָאָעֵד עֵדִים; וָאֶשְׁקֹל הַכֶּסֶף בְּמֹאזְנָיִם . יא וָאֶקַּח אֶת-סֵפֶר הַמִּקְנָה, אֶת-הֶחָתוּם הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְאֶת-הַגָּלוּי . יב וָאֶתֵּן אֶת-הַסֵּפֶר הַמִּקְנָה אֶל-בָּרוּךְ בֶּן-נֵרִיָּה בֶּן-מַחְסֵיָה, לְעֵינֵי חֲנַמְאֵל דֹּדִי וּלְעֵינֵי הָעֵדִים הַכֹּתְבִים בְּסֵפֶר הַמִּקְנָה–לְעֵינֵי כָּל-הַיְּהוּדִים הַיֹּשְׁבִים בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה. יג וָאֲצַוֶּה אֶת-בָּרוּךְ לְעֵינֵיהֶם, לֵאמֹר . יד כֹּה-אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, לָקוֹחַ אֶת-הַסְּפָרִים הָאֵלֶּה אֵת סֵפֶר הַמִּקְנָה הַזֶּה וְאֵת הֶחָתוּם וְאֵת סֵפֶר הַגָּלוּי הַזֶּה, וּנְתַתָּם, בִּכְלִי-חָרֶשׂ–לְמַעַן יַעַמְדוּ יָמִים רַבִּים. טו כִּי כֹה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: עוֹד יִקָּנוּ בָתִּים וְשָׂדוֹת וּכְרָמִים בָּאָרֶץ הַזֹּאת.
*
עסקת המכירה של השדה אשר בענתות, בין חנמאל לבין ירמיהו בן-דודו, מתבצעת, על-פי ההנחיה האלוהית, כאשר ענתות כבר נפלה בידי הכובשים מבבל, המתקדמים, בהווה הסיפור, לעבר כיבוש ירושלים. ירמיהו, הנתון על-פי צו המלך צדקיהו (שלו התנגד הנביא) במעין-מאסר בחצר המטרה, מתבשר על בוא קרובו המבקש למכור לו את השדה, והעיסקה אכן מתבצעת לפי מִשְׁפַּט הַגְּאֻלָּה המופיע בפרשת השבוע 'בהר' – למרות המצב המופרך של מכירת אדמה כבושה.
הצו האלוהי בדבר שימורם הקפדני של כתבי המכירה בִּכְלִי-חָרֶשׂ, בא להצביע על כך שמימוש הבעלות על השדה לא יהיה לאלתר, כי הכובש בארץ, אך בכל זאת היא תמומש לפי ההבטחה האלוהית.
המשך הדברים מביא עמו את תמיהת ירמיהו – האם האל הכל-יכול אינו יכול למנוע את כיבושה של ירושלים ביד הכשדים:
טז וָאֶתְפַּלֵּל אֶל-יְהוָה אַחֲרֵי תִתִּי אֶת-סֵפֶר הַמִּקְנָה אֶל-בָּרוּךְ בֶּן-נֵרִיָּה לֵאמֹר . יז אֲהָהּ אֲדֹנָי יְהוִה, הִנֵּה אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, בְּכֹחֲךָ הַגָּדוֹל וּבִזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה: לֹא-יִפָּלֵא מִמְּךָ כָּל-דָּבָר. יח עֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים, וּמְשַׁלֵּם עֲו‍ֹן אָבוֹת אֶל-חֵיק בְּנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם: הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר, יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ. יט גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה–אֲשֶׁר-עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל-כָּל-דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם, לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו, וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו . כ אֲשֶׁר-שַׂמְתָּ אֹתוֹת וּמֹפְתִים בְּאֶרֶץ-מִצְרַיִם, עַד-הַיּוֹם הַזֶּה, וּבְיִשְׂרָאֵל וּבָאָדָם; וַתַּעֲשֶׂה-לְּךָ שֵׁם כַּיּוֹם הַזֶּה . כא וַתֹּצֵא אֶת-עַמְּךָ אֶת-יִשְׂרָאֵל, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם–בְּאֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים, וּבְיָד חֲזָקָה וּבְאֶזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבְמוֹרָא גָּדוֹל . כב וַתִּתֵּן לָהֶם אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֲשֶׁר-נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבוֹתָם לָתֵת לָהֶם–אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. כג וַיָּבֹאוּ וַיִּרְשׁוּ אֹתָהּ, וְלֹא-שָׁמְעוּ בְקוֹלֶךָ ובתרותך (וּבְתוֹרָתְךָ) לֹא-הָלָכוּ–אֵת כָּל-אֲשֶׁר צִוִּיתָה לָהֶם לַעֲשׂוֹת, לֹא עָשׂוּ; וַתַּקְרֵא אֹתָם, אֵת כָּל-הָרָעָה הַזֹּאת . כד הִנֵּה הַסֹּלְלוֹת בָּאוּ הָעִיר לְלָכְדָהּ, וְהָעִיר נִתְּנָה בְּיַד הַכַּשְׂדִּים הַנִּלְחָמִים עָלֶיהָ, מִפְּנֵי הַחֶרֶב וְהָרָעָב וְהַדָּבֶר; וַאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ הָיָה, וְהִנְּךָ רֹאֶה. כה וְאַתָּה אָמַרְתָּ אֵלַי, אֲדֹנָי יְהוִה, קְנֵה-לְךָ הַשָּׂדֶה בַּכֶּסֶף, וְהָעֵד עֵדִים; וְהָעִיר נִתְּנָה בְּיַד הַכַּשְׂדִּים. כו וַיְהִי דְּבַר-יְהוָה אֶל-יִרְמְיָהוּ, לֵאמֹר. כז הִנֵּה אֲנִי יְהוָה, אֱלֹהֵי כָּל-בָּשָׂר–הֲמִמֶּנִּי יִפָּלֵא כָּל-דָּבָר.
תשובת האל מהפכת את הדברים: דווקא משום שלא "יִפָּלֵא כָּל-דָּבָר" מן האל, כפי שפירט ירמיה, דווקא משום כך יוכל אלהים לגייס אנרגיה כה רבה, הדרושה כדי להחריב את העיר, אשר בניה ובנותיה לא שמעו להנחיות ההתנהלות הראויות שקיבלו בתורתם: "אֵת כָּל-אֲשֶׁר צִוִּיתָה לָהֶם לַעֲשׂוֹת, לֹא עָשׂוּ".
ההבנה היא שהאנרגיה הקלוקלת של אנשי הארץ ובעיקר אנשי ירושלים, עובדי העבודה הזרה, מושכת אל העיר את מחריביה, בהתאם לחוק 'דומה מושך דומה'! האויב העומד בשער הוא שליח אלהים, לפי נבואת ירמיהו, שליח ההוצאה לפועל של החוק האוניברסאלי. אויב זה מביא את השיעור הגדול שהוא מעין 'שכר ועונש' – רכיב מרכזי ב"הפעלתו האוטומטית" של חוק המיגנוט.
ועם כל זאת, קניית השדה, כהסמלה וכאות לעתיד לבוא, מציינת גם את מחויבותו של אלהים לשגשוג ושפע עתידיים של העם בארצו.
שני אלה – 'שגשוג ושפע' – יתרחשו ויתחוללו לשמחת בני ישראל, רק לפי התנאים ש"נחתמו" בחוזה המקודש של צביר הנשמות העברי – ב‘ברית בן הבתרים‘, עם אבי האומה, אברהם; כלומר, בתנאי שבני העם יהוו גוף קולקטיבי גדול אחד, המאופיין בעיקר על-ידי אנרגיות של אחדות ואהבה, לאור מה שמצווה התורה על 'העם הנבחר' – להדגים את 'המלצות היצרן' ולשגררן בעולם – בהלכה ובמעשה.  
* 
הפטרת השבוע ב'ספר ירמיהו', ממש כמו פרשת השבוע 'בהר', מלמדת אם-כן על עוצמתו הרבה של החוק האוניברסאלי, חוק ה'מידה כנגד מידה', המאפשר למי שנמצא "באור" לקבל עוד ועוד מן הטוב השמור ל'טוב', ולמי שנמצא בשליליות – לקבל 'מן השמיים' מעין-החזר או מעין-הדהוד שלול-אור, כאופי מעשיו שלולי-האור ובהתאם לתדר שלו.
לאורך שנות לימודיי בשיעורי המקרא בבית הספר התיכון, חוויתי את הדברים המתוארים כאן ואת דומיהם כשרשרות של 'שכר ועונש', כשהדמות האלוהית נתפשת בעיניי כרבת חרון וכבעלת צורך רב בענישה. היום ברור לי, גם מהתנסויותיי ומהתנסויותיהם של תלמידיי, שאנחנו מעצבים את המציאות שלנו, ושמתדר הרוח המפעמת בנו נגזרת מהות הדברים המתמגנטים אל דרכנו. ידיעת החוק הזה מאפשרת לי להציע, לעצמי ולחבריי-תלמידיי, את דרך המלך המוארת, עתירת האחדות הפנימית והחיצונית, כדרך של אושר ושמחה, הממגנטת ומוסיפה אור ואהבה לחיינו – הפרטיים והקולקטיביים כאחת.
אתרי עץ מקסים

 

לבחירתכם - שתפו נא