על פרשת השבוע – 'בראשית', בראשית א/א-ו/ח והפטרתה
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי-אוֹר. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר כִּי-טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר יוֹם אֶחָד.
בראשית ברא אלהים – – – (ואני מחכה…)
את השמים ואת הארץ – – – ואני מחכה…
למה אני מחכה?
לכך שיהיה כתוב כאן: מדוע ולמה… למה ברא אלהים את השמים ואת הארץ.
אבל לא כתוב למה…
כתוב רק איך: בדיבור – ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור.
ובהמשך כתוב שאלהים היה מרוצה מן האור, ועוד ועוד…
אבל למה..?
למה עד לסוף התורה, עד לסוף התנ"ך, לא כתוב למה ברא אלהים את השמיים ואת הארץ, ובעיקר לא כתוב למה ברא אלהים את האדם…? אם אכן נברא העולם עבור האדם – למה נברא האדם?
לא כתוב…
זה חשוד, לא? פרוייקט ענק שכזה – ולא כתוב למה… הרי ברור שהייתה לאלהים מטרה. תכלית.
הרי ברור שלבריאת האדם יש משמעות… ולמה הכתוב לא מציין אותה?
אולי הוא לא יודע?
הוא יודע… אבל הוא לא רוצה לגלות…
למה?? למה הוא לא רוצה לגלות?
כך שאלתי את עצמי, כך דברתי עם עצמי, כך תהיתי והסתקרנתי וטיפחתי עדר שלם של למות, ובדקתי בספריות ובאינטרנט… אף אחד לא ממש כתב למה ולאיזו תכלית נברא האדם. הרוב כתב על איך לחיות, אבל לא על למה לחיות… לא על משמעות היות — משמעות היות האדם בעולם.
אז ביקשתי וניתן לי. כתבתי על ה'למה'. כעת אני יודעת למה. לעת עתה הידיעה הזו לא קיבלה נוק-אאוט. ורבים ניסו… נחה דעתי ונחה דעת קוראי הלמה שלי שסיפרו לי על קריאתם. במסגרת התוכנית 'כעת כבר מותר לגלות' – התגלה הדבר. וטוב לי עם זה ועם כל מה שצומח מזה – מאוד…
*
בראשית ברא אלהים –
מילות התורה נכתבו
מחוברות זו לזו ולא מנוקדות.
לפעמים אני מחברת אותן שוב,
מנקדת וקוראת באופן שונה את המלים…
במילות הפתיחה של התורה,
בפרשת "בראשית",
אני לפי זה יכולה לקרוא כך:
בְּרֵא – שִׁיתבָּרָא אֱלֹהִים – אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ
כלומר –
השמיים והארץ נבראו כך שמה שנברא ימשיך ויברא
את הכול (אֱלֹהִים)
כדי שתהיה
בריאה-יצירה מתמדת של נבראים חדשים ובריאה חדשה –
על ידי הנבראים קודמיהם.
וגם: (כדי שהאדם הנ)ברא (יאפשר)
שיתברא (בו-בתוכו-עצמו) אלהים…
ולפיכך גם – (שהעולם נ)ברא (כדי) שיתברא (בו "מחדש" – ) אלהים…
זה רק מדרש מלים שלי (וההמשך מנווט למקום אחר) –
אבל אני אוהבת אותו…
*
בראשית ברא אלוהים
את השמים-מלמעלה, את רוחי,
ואת הארץ-מלמטה, את גופי,
והכול היה תהו ותהום בי,
ובהייה ובוהו,
וחושך עמוק…
ואז נברא, בחסד אמירתי – "יהי אור" –
אורי, אורי-שלי:
שמים וארץ שבי היו לְאחד, לאור.
אוֹרי.
אֵלֶּה הַדְּבָרִים עֲשִׂיתִם וְלֹא עֲזַבְתִּים
על הפטרת 'בראשית' – ישעיה מב/ה – מג/י
ישעיה, מב/ה כֹּה-אָמַר הָאֵל יְהוָה, בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם, רֹקַע הָאָרֶץ וְצֶאֱצָאֶיהָ, נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ, וְרוּחַ לַהֹלְכִים בָּהּ. ו אֲנִי יְהוָה קְרָאתִיךָ בְצֶדֶק, וְאַחְזֵק בְּיָדֶךָ; וְאֶצָּרְךָ, וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם–לְאוֹר גּוֹיִם. ז לִפְקֹחַ עֵינַיִם עִוְרוֹת; לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר, מִבֵּית כֶּלֶא יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ. ח אֲנִי יְהוָה, הוּא שְׁמִי; וּכְבוֹדִי לְאַחֵר לֹא-אֶתֵּן, וּתְהִלָּתִי לַפְּסִילִי. ט הָרִאשֹׁנוֹת, הִנֵּה-בָאוּ; וַחֲדָשׁוֹת אֲנִי מַגִּיד, בְּטֶרֶם תִּצְמַחְנָה אַשְׁמִיעַ אֶתְכֶם.
י שִׁירוּ לַיהוָה שִׁיר חָדָשׁ, תְּהִלָּתוֹ מִקְצֵה הָאָרֶץ; יוֹרְדֵי הַיָּם וּמְלֹאוֹ, אִיִּים וְיֹשְׁבֵיהֶם. יא יִשְׂאוּ מִדְבָּר וְעָרָיו, חֲצֵרִים תֵּשֵׁב קֵדָר; יָרֹנּוּ יֹשְׁבֵי סֶלַע, מֵרֹאשׁ הָרִים יִצְוָחוּ. יב יָשִׂימוּ לַיהוָה, כָּבוֹד; וּתְהִלָּתוֹ, בָּאִיִּים יַגִּידוּ. יג יְהוָה כַּגִּבּוֹר יֵצֵא, כְּאִישׁ מִלְחָמוֹת יָעִיר קִנְאָה; יָרִיעַ, אַף-יַצְרִיחַ–עַל-אֹיְבָיו, יִתְגַּבָּר. יד הֶחֱשֵׁיתִי, מֵעוֹלָם–אַחֲרִישׁ, אֶתְאַפָּק; כַּיּוֹלֵדָה אֶפְעֶה, אֶשֹּׁם וְאֶשְׁאַף יָחַד. טו אַחֲרִיב הָרִים וּגְבָעוֹת, וְכָל-עֶשְׂבָּם אוֹבִישׁ; וְשַׂמְתִּי נְהָרוֹת לָאִיִּים, וַאֲגַמִּים אוֹבִישׁ. טז וְהוֹלַכְתִּי עִוְרִים, בְּדֶרֶךְ לֹא יָדָעוּ–בִּנְתִיבוֹת לֹא-יָדְעוּ, אַדְרִיכֵם; אָשִׂים מַחְשָׁךְ לִפְנֵיהֶם לָאוֹר, וּמַעֲקַשִּׁים לְמִישׁוֹר–אֵלֶּה הַדְּבָרִים, עֲשִׂיתִם וְלֹא עֲזַבְתִּים. יז נָסֹגוּ אָחוֹר יֵבֹשׁוּ בֹשֶׁת, הַבֹּטְחִים בַּפָּסֶל; הָאֹמְרִים לְמַסֵּכָה, אַתֶּם אֱלֹהֵינוּ.
מקריאת הפסוק הראשון של ההפטרה ברור מדוע היא נבחרה ללוות את פרשת השבוע 'בראשית', אך תשומת לבי נתונה פתאום דווקא לפסוק טז היפהפה:
טז וְהוֹלַכְתִּי עִוְרִים בְּדֶרֶךְ לא יָדָעוּ — בִּנְתִיבוֹת לא-יָדְעוּ אַדְרִיכֵם; אָשִׂים מַחְשָׁךְ לִפְנֵיהֶם לָאוֹר, וּמַעֲקַשִּׁים לְמִישׁוֹר — אֵלֶּה הַדְּבָרִים עֲשִׂיתִם וְלֹא עֲזַבְתִּים.
אני אוהבת בפסוק הזה את הדימוי של העיוורים, שהנביא, המדבר בשם האל, מתאר אותם בעצם כ'לא יודעים', כשהם הולכים בדרך לא-ידועה להם, כשהם בעצם לא נופלים משום שהם מולכים בידי האל, אל של חמלה וחסד.
המלים הנרדפות 'דרך'– 'נתיבות' והחזרה על "לא ידעו", מעצימות את ה'לא' מנקודת הראות הלא-יודעת של האנשים, שבאופן סמלי הם "עיוורים", משום שאינם רואים את הדרך הנאותה להתנהל בה בעולם. עם זאת מועצם כאן גם ה'כן' המשתמע מהכוונת הבורא אותם. נאה בעיניי שבמלה "אדריכם" חבויה המלה המופיעה בתחילת הפסוק – "דרך".
בקריאה נוספת אני מבינה דבר נפלא: עקב חוק הבחירה החופשית הבורא אינו לוקח לדרך אחרת את העיוורים – מדרך "לא ידעו" – כאשר ה'ידיעה' כאן היא כאמור ידיעת הנכון והראוי, אלא מוליכם בה ומדריכם בה לבל יפלו. האל כביכול מכבד את בחירת העיוורים ללכת "בדרך לא ידעו" ואינו מטה אותם מבחירתם, אך שומר על עליהם לבל יאונה להם רע.
בהמשך הפסוק אני מבחינה בעלייה בדרגת המעורבות של האל בחיי ה'לא רואים', ויפה בעיניי, בעניין זה, הדימוי של פעולת הבורא, השם בעבור ה'לא רואים' את דרך ה'אור' לעומת דרכם ב'מחשך', וגם הופך מעקשים (מכשולים קשים) למישור ישר, ללא קושי להלך בו.
שתי הדרגות של רמת פעילות האל (המדרגים הגבוהים): דרגת ה"אוליכם" ו"אדריכם", ודרגת "אשים" – מציינות בעיניי שתי דרגות של התפתחות האדם, של מודעות ה"עיוורים", העוברים מאי ידיעה מוחלטת לגבי מהי הדרך הראויה, בהתאמה לדרגה הראשונה, להחלטה (מודעת, או מודעת למחצה) לצעוד בעולמם הפנימי והחיצוני בהתנהלות ראויה – וזאת בהתאמה לדרגה השנייה. כעת, בדרגה שנייה זו, נעשית ההשגחה העליונה, כביכול יותר אקטיבית, והיא לא רק מגוננת אלא גם 'שמה' את מה שהיא בוחרת לשים: אור במקום חושך (כאמור, זהו מעין הדהוד של דימוי העיוור שה'חושך' הוא מנת חלקו), ו'מישור' במקום 'מעקשים', המתעקשים שתיפול אליהם ובם (גוף הכאב הוא גוף המעקשים…).
כיצד ידע האדם מהי נתיבת האמת? – על כך עונים פסוקי ההפטרה, כשהם מציבים בראש הדברים את איסור עבודה זרה – נָסֹגוּ אָחוֹר יֵבֹשׁוּ בֹשֶׁת, הַבֹּטְחִים בַּפָּסֶל; הָאֹמְרִים לְמַסֵּכָה, אַתֶּם אֱלֹהֵינוּ.
סיום הפסוק מעמיד את הדברים על דיוקם: מדובר בעקרונות עקביים, מוחלטים, נצחיים ובסיסיים של העשייה האלוהית: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים עֲשִׂיתִם וְלא עֲזַבְתִּים." באמירה נחרצת זו, על ההולכה, ההדרכה, הארת הדרך ויישורה – אני רואה נחמה גדולה לעולמנו.
כי כן, גם לפי תחושתי והבנתי, זהו היסוד הקבוע והיציב הנוכח על פני האדמה, בעולם שהוא, רק לכאורה, מנקודת קוצר-ראותם של הלא-רואים, עולם של אשליה וחלוף – יסוד החסד האלוהי לבני אנוש באשר הם.
אין לי שום ספק: מעבר לחוק ה"דומה מושך דומה" (התנהלות שלולת אור מעצבת מציאות שלולת אור) נמצא עקרון החסד האלוהי, האיפשור החומל הבא מן הבורא, הרוקע והנותן נשמה ורוח לכולם:
בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם, רֹקַע הָאָרֶץ וְצֶאֱצָאֶיהָ, נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ, וְרוּחַ לַהֹלְכִים בָּהּ (פס' ה' בתחילת ההפטרה).