על פרשת השבוע 'בשלח', שמות, יג/יז – יז/טז
שמות, פרק יג/יז וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעה אֶת-הָעָם, וְלא-נָחָם אֱלהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא: כִּי אָמַר אֱלהִים, פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה–וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. יח וַיַּסֵּב אֱלהִים אֶת-הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר, יַם-סוּף; וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל,מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. יט וַיִּקַּח משֶׁה אֶת-עַצְמוֹת יוֹסֵף, עִמּוֹ: כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמר, פּקד יִפְקד אֱלהִים אֶתְכֶם, וְהַעֲלִיתֶם אֶת-עַצְמתַי מִזֶּה אִתְּכֶם. כ וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת; וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם, בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר. כא וַיהוָה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן, לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ, וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ, לְהָאִיר לָהֶם–לָלֶכֶת, יוֹמָם וָלָיְלָה. כב לא-יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם, וְעַמּוּד הָאֵשׁ, לָיְלָה–לִפְנֵי הָעָם.
א.
"לַנְחותָם הַדֶּרֶךְ": לזהות את ההנחיה
כמה הרבה אמונה צריך,
לא רק בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר –
כדי לקבל את הדברים כפשוטם.
כן, אכן:
וַיהוה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן, לַנְחותָם הַדֶּרֶךְ, וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ, לְהָאִיר לָהֶם…
אין לי ספק, ואני לגמרי מאמינה ויודעת:
אלוהים/אלהימא באמת ובתמים נמצא/ת להם, לבני ישראל במדבר, בעמוד הענן ביום, ובלילה – כדי שיטיבו לראות – בעמוד אש, להאיר דרכם לָלֶכֶת.
ויפה בעיניי החזרה-ההכפלה, כשהפסוק עומד על היגדיו הניסיים ומתעקש וחוזר ואומר:
לא-יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן, יוֹמָם, וְעַמּוּד הָאֵשׁ, לָיְלָה–לִפְנֵי הָעָם.
כי כן, אלו הם מופעיו של המקור הגדול, רב-החסד: בְּעַמּוּד עָנָן… בְּעַמּוּד אֵשׁ.
והלוואי שגם כיום נדע לזהות אותו – ב כ ו ל,
כשהוא ומדרגיו האינסופיים מנחים, יוֹמָם וָלָיְלָה,
אותנו-כולנו,
רומזים לכל איש ואישה – לַנְחותָם הַדֶּרֶךְ…
ב.
לאחר האכסטזה (תוספת חדשה – 14.1.18)
פרשת 'בשלח' נחלקת לשניים, וענייני החלוקה מאתגרים אותי למחשבות חדשות בעניין ישן. קו החלוקה, עובר באמצע הפרשה. החלק הראשון של 'בשלח', הממשיך את מעשה יציאת מצרים ותובנותיו, מונחה על-ידי הצגת עוצמתו של אלוהים והשפעתה על אמונת בני ישראל בו. ההפלאה, הנס והישועה המדהימה חוזרים ונשנים כאן במלוא כוחם: פלא הימצאו של ה' בעמודי הענן והאש ההולכים לפני המחנה במדבר להנחותו, הסברת האל למשה את עיקרי העלילה העתידית שאכן מתממשת במדויק בהמשך, ובעיקר, חציית ים סוף על-ידי בני ישראל והטבעת חיל פרעה – כל אלה מצביעים על המשך המאמץ להגיע להטמעת אמונת העם באלוהים ואמונו במשה, עד להשגת התוצאה הרצויה: וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם, אֶת-יְהוָה; וַיַּאֲמִינוּ, בַּיהוָה, וּבְמֹשֶׁה, עַבְדּוֹ (י"ד/ל"א). בסיום החלק הראשון מובא ההלל הגדול לאל המושיע, ב"שירת הים" (שעל שמה מכונה השבת של הפרשה – "שבת שירה"): אָשִׁירָה לַיהוָה כִּי-גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם. עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ, וַיְהִי-לִי לִישׁוּעָה; זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ, אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ (ט"ו, א-ב). מחצית הפרשה הראשונה נחתמת בשירת מרים, אחות-משה, והנשים, המהדהדת את "שירת הים" ומבליטה את הישועה האלוהית: וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן, אֶת-הַתֹּף–בְּיָדָהּ; וַתֵּצֶאןָ כָל-הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ, בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת. וַתַּעַן לָהֶם, מִרְיָם: שִׁירוּ לַיהוָה כִּי-גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם (ט"ו/כ-כ"א).
החלק השני של הפרשה מרתק אותי במיוחד. כאן עולה הסוגיה המכונה בספרות העידן החדש "לאחר האכסטזה", כלומר, לפי ענייננו – לאחר ההתגלות. בני ישראל נוכחו לדעת, ואפילו ממש לראות, את עוצמת האל – וַיַּאֲמִינוּ בַּיהוָה וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ – אבל מיד לאחר שוך האכסטזה:
וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר, מַה-נִּשְׁתֶּה (י"ד/כ"ג). וגם: וילינו (וַיִּלּוֹנוּ) כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן–בַּמִּדְבָּר. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִי-יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד-יְהוָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל-סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע: כִּי-הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לְהָמִית אֶת-כָּל-הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב. (ט"ז/ב-ג).
ההתלוננות, כמסתבר, היא הנושא העיקרי בפרק ט"ז (התלונה מופיעה בצורות שונות שבע פעמים בתשעה פסוקים!). פעם אחר פעם, בעניין מי מרה ובנושא הורדת השלו והמן, מתלוננים בני ישראל על המצב, על אלוהים ועל משה, כאילו לא נכחו בשלל האותות והמופתים, הנסים והישועות שעשה להם הבורא. לא רק בפיהם, אלא גם בפעולותיהם, מכחישים בני העם את האמונה שהגיעו, האמונה בַּיהוָה, וּבְמֹשֶׁה, עַבְדּוֹ. הם ממרים את פי משה בעניין המן – וְלֹא-שָׁמְעוּ אֶל-מֹשֶׁה, וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד-בֹּקֶר, וַיָּרֻם תּוֹלָעִים, וַיִּבְאַשׁ; וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם, מֹשֶׁה (ט"ז/כ), ובשבת, למרות ציוויו של משה, הם יוצאים ללקט את המן ומעוררים עליהם הערת-נזיפה חמורה של הבורא – וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, יָצְאוּ מִן-הָעָם לִלְקֹט; וְלֹא, מָצָאוּ. וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה: עַד-אָנָה, מֵאַנְתֶּם, לִשְׁמֹר מִצְוֹתַי, וְתוֹרֹתָי -ט"ז/כ"ז-כ"ח
המצב לא משתפר הרבה גם לפי המסופר בפרק י"ז: וַיָּרֶב הָעָם, עִם-מֹשֶׁה, וַיֹּאמְרוּ, תְּנוּ-לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה; וַיֹּאמֶר לָהֶם, מֹשֶׁה, מַה-תְּרִיבוּן עִמָּדִי, מַה-תְּנַסּוּן אֶת-יְהוָה. וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם, וַיָּלֶן הָעָם עַל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר, לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם, לְהָמִית אֹתִי וְאֶת-בָּנַי וְאֶת-מִקְנַי, בַּצָּמָא (ב-ג) . פסוק ד' בהמשך מדגיש את הבלתי-מובן, את ההתנהלות המוזרה של "לאחר האכסטזה": וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה לֵאמֹר, מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה; עוֹד מְעַט, וּסְקָלֻנִי . סיפור הנס המופלא המתרחש ב'מסה ומריבה', הוצאת המים מן הצור, מסוכם באמירה עקיפה של משה, בעניין יחסו התמוה של העם לאל הגואל והמושיע: וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם, מַסָּה וּמְרִיבָה: עַל-רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְעַל נַסֹּתָם אֶת-יְהוָה לֵאמֹר, הֲיֵשׁ יְהוָה בְּקִרְבֵּנוּ, אִם-אָיִן. (ז)
עַל נַסֹּתָם אֶת-יְהוָה??? בני העם, מוצלי העבדות הנוראה באמצעות ניסי-נסים אלוהיים, מנסים את אלוהים??? הכיצד???
מן התמיהה הגדולה הזאת אני מסיקה מסקנה שמחה במיוחד: האל, שהכביד את לב פרעה לאורך כל הדרך אל אמונת בני ישראל בו, יכול היה גם להשפיע וליצור אמונה-באלוהים בלב בני-העם, אך הוא לא עשה כן, אלא השאיר להם את הבחירה החופשית, בבחינת "הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמים".
כן, כך הוא, אבל מדוע???
מן התמיהה הגדולה הזאת אני מסיקה תשובה-מסקנה עצובה אך עיקשת: חוק הבחירה החופשית עומד בעולמנו, עולם נינוה – מעל לכול! ומי שאינו מוכן ומזומן להאמין באמונה שלמה, באל, ב'אחד הגדול', בתודעת-העל האוהבת וחומלת – שום אותות ומופתים לא יאלפוהו בינת-לב, ושום מעשי הפלאה מעוררי אכסטזה-של-אמונה לא ישכנעוהו. הבלתי-בשל להאמין, כל ניסי העולם לא יעכבוהו מלפקפק שוב ושוב, מ'נסות את האל', מתלונה ומרירות ומהתקלסות באדם המאמין שממולו.
אז מה עושים איתו, עם הבלתי-בשל? איך עוזרים לו לעזור לעצמו? נראה כי בחמלה ובחסד מעניקים לו עוד ועוד אהבה, עד שיאהב את עצמו, ולא יהיה עבד בעיני עצמו, אלא בן-חורין אמיתי, חופשי להבין שהוא יודע יותר ממה שלמד והשכיל, ראה בעיניו וטעם בחושיו. אולי בהרשאתו-לעצמו לאהוב ולחמול, יהפוך הבלתי-בשל לבשל-לאמונה, וכך יידע כי כל מה שראוי לו לעשות כדי להאמין, הוא להתחבר באהבה אל לבו ולשמוע שם, בקרבו, את קול 'האחד'.