על פרשת השבוע 'צו' – ויקרא, ו – ח והפטרתה
א. (רשומה חדשה באתר – מרץ 2018)
ויקרא, פרק ו' – א וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה: הִוא הָעֹלָה עַלמוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ. ג וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד, וּמִכְנְסֵי-בַד יִלְבַּשׁ עַל-בְּשָׂרוֹ, וְהֵרִים אֶת-הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת-הָעֹלָה, עַל-הַמִּזְבֵּחַ; וְשָׂמוֹ, אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ. ד וּפָשַׁט, אֶת-בְּגָדָיו, וְלָבַשׁ, בְּגָדִים אֲחֵרִים; וְהוֹצִיא אֶת-הַדֶּשֶׁן אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, אֶל-מָקוֹם טָהוֹר. ה וְהָאֵשׁ עַל-הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד-בּוֹ לֹא תִכְבֶּה, וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר; וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה, וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים. ו אֵשׁ, תָּמִיד תּוּקַד עַל-הַמִּזְבֵּחַ–לֹא תִכְבֶּה.
בפרשת צו מצווה אלוהים על משה לצוות על אהרון ובניו שורה של הוראות שונות להקרבת קרבנות ייחודיים – עולה, מנחה, שלמים, חטאת ואשם.
אכן, ניתן ללמוד מן הפרשה שחשוב לבחור דרכים אנרגטיות שונות כדי להעביר מסרים שונים ל'תודעת-העל'. הדרכים נקבעות לפי הקשרים מסוימים שונים. כל בקשה, תפילה וכו' – יש לה אנרגיה מיוחדת, ולכן הקשר עם האל, המסומל בעולם הפיסי בהקרבת קורבן, מתבצע לפי סוג הפנייה – כל פנייה וכל בקשה והאנרגיה הספציפית הייחודית לה. עם זאת מודגש בפרשה כי לא הקורבנות הם העיקר אלא מהלך העשייה בעולם העשייה שלנו. לא הקורבן מודגש אלא מעשה הקרבתו, נוהל המעשה-גופו, כביטוי לתחושת האדם, המהווה פן חשוב במכלול היחס אדם-אל. באופן כזה מובלטת האמונה כמהלך פנימי רוחני בתחום הנסתר מן העין, ואילו עבודת האל החיצונית, המשלימה את הפנימית, מבוטאת בחומר הממשי, בתחום הנגלה.
תורת ההתנהלות האנושית עם ולמול ה'אחד שבכול', אנו לומדים כאן, ובכללה עבודת הכוהן המכהן בקודש כשהוא מייצג את כלל קהילות העם, היא תורה של מעשה, עשייה בפועל ממש, בשיתוף יסודות האש, המים, האדמה והאוויר. מתורה זאת ניתן להסיק שכל משאלה שלנו, כל פנייה לאל שבנו, העוברת למדרגים הגבוהים ולשדה הפוטנציאליות הטהורה – מחייבת עשייה נלווית, עשייה ממש, פעולה פיסית המעידה על הרצון, על הכוונה ועל הבחירה החופשית. מסקנה זו יפה גם לימינו-אנו ממש!
רוח האדם מניעה את הגוף והגוף חוזר ומניע את הרוח במדרגים הגבוהים, והכול – אחד, ב'צו' ה'צוות' "אני-אל" הפועל ב'צוותא'.
ב.
ויקרא, פרק ו', (ה) וְהָאֵשׁ עַל-הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד-בּוֹ לא תִכְבֶּה, וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכּהֵן עֵצִים בַּבּוקֶר בַּבּוקֶר; וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעולָה, וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים. (ו) אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל-הַמִּזְבֵּחַ–לא תִכְבֶּה.
אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל מזבח הלב, לא תִכְבֶּה –
אש של זכרון הצעיף שהסרתי,
צעיף הבורות, האשליה, חוסר משמעות החיים.
אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל-מזבח הלב,
אש ידיעת האמת,
אש אמת האחד
על אין-ספור מדרגיו,
על מופעיו האינסופיים בעולם הסופי
של החומר.
וְהָאֵשׁ עַל-הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד-בּוֹ לא תִכְבֶּה,
ואני הכוהן המבעיר עליה באהבה עצי התבוננות ושיח –
בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר,
ועורך עָלֶיהָ הָעֹלָה ומקטיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים,
חֶלְבֵי שלמותי הבאה מעבודתי בחבלים רבים,
יומיום ושעה שעה.
זו עולתי, זו אש המודעות שלי, זו
האש של כולנו –
אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל-מִּזְבֵּחַ הלב– לֹא תִכְבֶּה.
על ההפטרה לפרשת 'צו' (ויקרא, ו/א – ח/לו) – ירמיהו, ז/כא-ח/ג; ט/כב-כג
ירמיהו, ז/כא כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל-זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר. כב כִּי לֹא-דִבַּרְתִּי אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוציא (הוֹצִיאִי) אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל-דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח. כג כִּי אִם-אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר: שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי לְעָם, וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם, לְמַעַן יִיטַב לָכֶם. כד וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא-הִטּוּ אֶת-אָזְנָם וַיֵּלְכוּ בְּמֹעֵצוֹת בִּשְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע וַיִּהְיוּ לְאָחוֹר וְלֹא לְפָנִים. כה לְמִן-הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה. וָאֶשְׁלַח אֲלֵיכֶם אֶת-כָּל-עֲבָדַי הַנְּבִיאִים יוֹם הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ. כו וְלוֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת-אָזְנָם וַיַּקְשׁוּ אֶת-עָרְפָּם, הֵרֵעוּ מֵאֲבוֹתָם. כז וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת-כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּ אֵלֶיךָ, וְקָרָאתָ אֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲנוּכָה. כח וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם: זֶה הַגּוֹי אֲשֶׁר לוֹא-שָׁמְעוּ בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהָיו וְלֹא לָקְחוּ מוּסָר. אָבְדָה הָאֱמוּנָה וְנִכְרְתָה מִפִּיהֶם.
פרשת השבוע, 'צו', ממשיכה את קודמתה ועוסקת אף היא בקורבנות, בהתמקדה בנקודת הראות של הכוהנים. בחלקה הראשון עוסקת הפרשה בענייני תרומת הדשן וקורבנות מנחה, חטאת, אשם, שלמים ובאיסור אכילת חלב. בחלק השני מובאת סוגיית שבעת ימי המילואים – פירוט חנוכת המשכן, לפי פרשת תצווה, והקדשת אהרן ובניו לכהונה.
הפטרת השבוע, מספר ירמיהו, שפסוקיה הראשונים מובאים כאן לעיל, מדברת אף היא על הקורבנות ומביאה את תוכחת אלהים בנושא זה, כשהיא מתחילה בלשון לעג מוסתר: כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל-זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר, כלומר, חבל על הבאת עולותיכם וזבחיכם; הוסיפו אלה על אלה ואכלו הבשר, שכן אין לי חפץ בהם.
שני הפסוקים הבאים מבארים את דברי התוכחה: כִּי לֹא-דִבַּרְתִּי אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוציא (הוֹצִיאִי) אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל-דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח. כִּי אִם-אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר: שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי לְעָם, וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם לְמַעַן יִיטַב לָכֶם.
האמירה בהמשך מנוגדת לנאמר בספר ויקרא, בפרשת השבוע (!), והיא קובעת שהאל אינו חפץ בקורבנות, שמראש לא ייחס להם חשיבות כבר בעת יציאת מצרים, אלא כל ציוויו מבקשים שִׁמְעוּ בְקוֹלִי. התנאי העיקרי ל- וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי לְעָם, הוא פשוט ומובן: וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם לְמַעַן יִיטַב לָכֶם.
פעם נוספת, מאין ספור פעמים, אני שומעת כאן את תוכחת האל שבריתו עם עם-ישראל היא יסוד עקרוני, מחושב ומתוזמן מראש, להנחיה הנסתרת שלו לכל עמי הארץ, וגדול חכמי ישראל, רבי עקיבא, העמידה על הפסוק הידוע: "ואהבת לרעך כמוך, אני יהוה" (ויקרא, יח/יט). תורת ישראל, תורת האהבה והאחדות, מושתתת על מוסר ("ואהבת לרעך כמוך") ועל אמונה ("אני יהוה"). והאמונה אמורה להביא את שִׁמְעוּ בְקוֹלִי ואת וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם לְמַעַן יִיטַב לָכֶם.
סוגיית האמונה בכוחו של האל הנסתר היא כה חשובה עד שתחילת היווצרות 'העם-השליח' מבוססת על מעשי נסים יוצאי דופן בתהליך היציאה ממצרים ועל התגלות אלוהית, חד-פעמית, לציבור כולו (!) במעמד מתן תורה. זו הסיבה שהאל "אשר הוציאכם מארץ מצרים" ואירועי יציאת מצרים, ובעיקר עוצמת המוציא, נזכרים ב"סדר היום" בכל יום ובכל מועד. וכי מה עוד ניתן לעשות כדי לחולל אמונה במי שאין לראותו כלל? הרי אלוהי ישראל הוא אחד, מופשט ורוחני, ואיזו דרך, נוסף על הפלאה רבת-עוצמה והתגלות רבת-רושם, יכולה להטמיע את האמונה בו?
סגידת העמים מסביב לאליליהם מפתה את בני ישראל לזנוח את אמונתם בבלתי נראה, ולכן מביא הנביא את דבר האל בהמשך, בדאבון-לב ובצער עמוק: "וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם: זֶה הַגּוֹי אֲשֶׁר לוֹא-שָׁמְעוּ בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהָיו וְלֹא לָקְחוּ מוּסָר, אָבְדָה הָאֱמוּנָה וְנִכְרְתָה מִפִּיהֶם".
ובאמת, איך אפשר להקנות אמונה בדברי אלהים ובמצוותיו? איך ניתן לאפשרה כאשר שום הוכחה אינה קיימת לנו כאן ועכשיו, ויציאת מצרים, ההתגלות האלוהית בהר סיני וניסי שנות המסע במדבר – רחוקים ולוטים בערפל הזמן?
ומדוע שהאל עצמו לא יקנה את האמונה לאדם במטה קסמים? מדוע "הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים" (בבלי, ברכות, לג/ע"ב)? ולפחות ל'עם-השליח', מדוע שלא יערוך הנחה ויקנה לו בטובו אמונה שתושרש בו היטב בעצם בריאתו?
על-כך עונה הספר נינוה: משום שכל צביר הנשמות של כדור הארץ משתתף בניסוי רב-דורות, ששאלת החקר שלו היא: האם יגלה האדם בנשמתו, יאמין ויידע, שאכן הכול אחד, שכולנו אחד והכול אהבה. לכן, מנוע האל מהענקת יראת שמיים לברואיו, ואפילו לא לעם שבחר כדי לשגרר את תורתו על-פני האדמה. יתר על כן: עקב הניסוי תוכננה מראש אי-אפשרות להוכיח שכלית את דבר הימצאותו של כוח עליון המנהיג את מהלכי העולם, ואף לא את הימצאות כוח בן כוח זה, באדם – הנשמה.
כל חניכתו של עם ישראל מראשית הדרך היא חניכה של אור לאור, אך הדרך קשה היא ורבת סטיות. לבי לירמיהו האהוב, שכל הפרק הבא, וכן רבים אחרים, גדוש תיאורים של בגידת העם בשליחותו.
על-פי 'דומה מושך דומה' גם נהיר לנביא, שגורל העם חסר-האמונה מושך אליו את מחריביו, ובגידתו בעצמו ובשליחותו מביאה את בגידת בני בריתו בו.
האם אני יודעת כיצד לעורר אמונה בלב אדם? בדרכי שלי, כמורה רוחנית, אני מציעה לו לאדם לנקות את חדרי לבו היטב, מכל חסימה ועכבה משכבר הדורות. מן הלב הנקי, כך אני יודעת ורואה, שזיכך עצמו מגאווה ושפלות-רוח, עוינות לעצמו ולזולת, קנאה, שופטנות והשוואות, תלונתיות וניסיונות של שאיבת תשומת לב מהזולת, רגשי קורבן ומקרבן ועוד ועוד – מן ההזדככות הזאת פשוט עולה ובוקעת האמונה מעצמה! מדוע? משום שהנשמה, הקשורה ברגשות-הלב, מגיעה ככה לכדי התעוררות וזכירה עצמית. והנשמה יודעת את מקורה ב'אחד', באור חסדו ובאהבה-שבכול.
להבנתי, דרך הלב היא הדרך היחידה אל האמונה ואל המוסר (כפי שאומר השיר המובא כאן למעלה, כתגובה לפרשת 'צו'); ואכן, מצוות התורה באות להכשיר את הלב, להעלות את התדר ולעורר את הנשמה לזכירת עצמה. לכן: שִׁמְעוּ בְקוֹלִי (כלומר, קיימו את מצוותיי – גם בלי עולות וזבחים ריקים מאמונה, שאינם מוקרבים בכוונת הלב – ) וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי לְעָם.