על פרשת השבוע 'וארא', שמות, ו/ב – ח/כח
וַיאמֶר יְהוָה אֶל-משֶׁה: בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה, רְאֵה כָּל-הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעה; וַאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת-לִבּוֹ, וְלא יְשַׁלַּח אֶת-הָעָם. וְאָמַרְתָ אֶל-פַּרְעה: כה אָמַר יְהוָה, בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל. וָאֹמַר אֵלֶיךָ, שַׁלַּח אֶת-בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי, וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ– הִנֵּה אָנכִי הֹרֵג אֶת-בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ. (שמות, ג/כא-כג).
וַאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת-לִבּוֹ, וְלא יְשַׁלַּח אֶת-הָעָם: התכנית המטאפיסית לאמונה ב'אחד'
לפי קריאתי המחודשת בפרשה, 'גיבור' פרשת 'וארא' הוא דווקא פרעה. זהו אותו פרעה שמדי פסח אנו רואים בו רודן מתפרע (=פרעה…) ומעביד עבריים אכזר וקשוח. הוא פרעה הנורא אשר משחר ימינו בכיתה ב' הצטערנו וכאבנו מרה בגלל עקשנותו וסירובו החוזר ונשנה לשלח את בני ישראל מממלכתו.
היום אני בוחנת בזהירות את סיפור עשרת המכות ורואה שדמות פרעה, המעוצבת באורח פלאקטי-דידאקטי, ראויה למלוא תשומת-הלב. אני חשה ומבינה שאמירות פרעה, הימנעויותיו, התנגדויותיו ושאר פעולותיו, באות ללמדני, על דרך הרמז והסוד, משהו חשוב ביותר.
פרעה משחק ב'סרט' הזה, כידוע לכל, את 'הרע', ואילו משה (ולצידו אהרן) הוא 'הטוב'. ואולם, למרבה הפליאה, ולכאורה בלי להתחשב בחוק הבחירה החופשית – חוק זכותו של כל אדם לבחור, מתברר (כבר בפרשה הקודמת), שאלוהים הוא האחראי בעצם לרוע עקשנותו ולסירוביו החוזרים ונישנים של פרעה, ושהוא, האל 'עצמו', תיכנן מראש וגרם לרוע הפרעוני להתגבר ולהקשיח את עמדותיו, בעיקר לאורך סבל המכות, עד לסוף הטוב/המר –במכת הבכורות (שמות, ג/יח-כ):
וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל-מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו: יְהוָה אֱלהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ, וְעַתָּה נֵלְכָה-נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר, וְנִזְבְּחָה לַיהוָה אֱלהֵינוּ. וַאֲנִי יָדַעְתִּי— כִּי לא-יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ: וְלא בְּיָד חֲזָקָה. וְשָׁלַחְתִּי אֶת-יָדִי, וְהִכֵּיתִי אֶת-מִצְרַיִם, בְּכל נִפְלְאֹתַי אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה בְּקִרְבּוֹ; וְאַחֲרֵי-כֵן,יְשַׁלַּח אֶתְכֶם. – – – וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת-לֵב פַּרְעה; וְהִרְבֵּיתִי אֶת-אֹתֹתַי וְאֶת-מוֹפְתַי, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. וְלֹא-יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעה, וְנָתַתִּי אֶת-יָדִי בְּמִצְרָיִם; וְהוֹצֵאתִי אֶת-צִבְאֹתַי, אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל,מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים. (שמות, ז/ג-ד).
קשיחות-לב פרעה, שתוזמנה (לפי דברי האל למשה בעת חזרתו מצרימה) בהתאם ל"הכל צפוי" האלוהי, דרושה, כמוצהר בפסוקים אלה, לצורך הפלאת עם העבדים בגושן, הפלאה שבאה להשפיע על אמונת העם ב'אחד הגדול' ולחזקה, ממש כהפלאות אחרות:
וַיאמֶר אֵלָיו [אל משה] יְהוָה, מזה (מַה-זֶּה)בְיָדֶךָ; וַיאמֶר, מַטֶּה. וַיאמֶר, הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה, וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ; וַיָּנָס משֶׁה, מִפָּנָיו. וַיאמֶר יְהוָה, אֶל-משֶׁה,שְׁלַח יָדְךָ, וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ; וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ, וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ. …לְמַעַן יַאֲמִינוּ, כִּי-נִרְאָה אֵלֶיךָ יְהוָה אֱלהֵי אֲבֹתָם: אֱלהֵי אַבְרָהָם, אֱלהֵי יִצְחָק, וֵאלהֵי יַעֲקב. ) ד/ב-ה).
תהליך עיצוב האמונה באלוהים, למראה נפלאות "האותות והמופתים" שעושה משה בשם אלהים, היה כפי הנראה נחוץ במיוחד לעם הנבחר, שהאבות-המייסדים שלו ירדו לפני ארבע מאות שנים מצרימה והוא שכח את מורשת-אבותיו. שיכחה זו היא הסיבה לתהליך עיצוב האמונה ולכן התארכו להטוטי משה, ונמשכו לאורך עשר מכות מצרים, על-מנת לעורר ולייצב את האמונה באלוהי אבותיו של עם-העבדים, העם העתיד לצאת בקרוב לחירות גופנית-נפשית ובעיקר רוחנית.
לשם הקפיצה האמונית הזאת, כך אני מבארת לעצמי, היה צורך בתהליך של הפלאה – תהליך עשר המכות.
תובנה כזאת שומטת מתחת לרגלי-הילדה שהייתי את הר הכעס על המלך המצרי הנבל. למעשה, אני אומרת לעצמי, מסתבר – בקריאה זהירה של הפרשה, שפרעה הוא בכלל שליח אלוהים ועושה-דברו בתוכנית רבת-השלבים ורבת-שליחים, למען חישול אמונת עמו הנבחר! אמנם הרהור כזה זכור לי מאי שם בעברי, אבל כאן וכעת מתחדשות ובאות שאלות נוספות:
- האם כל רודן (כל רודן!) משחק בתכנית מסוימת את 'הרע' על-מנת להפיק ממישהו/מישהם, באמצעות הסבל, את התפתחותו/ם, כלומר, את 'הטוב'?
- האם אכן כל רוע מתוכנן מראש על-ידי"המדרגים הגבוהים" על-מנת להשיג את הראוי והנחוץ?
- האם כאשר מישהו מופיע ביומי השלו והרגוע, כמבקש להרעישו ואולי אפילו לפגוע בי – האם הוא עשוי להיות בעצם מישהו הפועל לטובתי? ואם כן – כיצד עלי להתנהל מול ה'רעה' שאני חשה בפגישה עמו?
- ובכלל, האם אכן כל 'רע' הוא, כמאמר חכמים, מדרגה ל'טוב'? כל רע – כולל הכל?? ואולי באמת לכל מטבע יש שני צדדים וצד אחד פשוט נסתר מעינינו, כאן ועכשיו?
- ועד היכן מגעת אחריותו האישית, המוסרית, המצפונית, של כל 'פרעה מתפרע', כשבעצם הוא הינו שליח-אלוהים ונפעל על ידי אלוהים? האם ראוי לומר שהאחריות להתנהלותו שוחרת הרוע של X למולי, אינה מוטלת עליו בכלל, כי אם על המתכנן העליון, שוחר טובתי, המסבילני למען התפתחותי?
- האם קל יותר ואולי אף ראוי יותר – לסלוח לעושה 'הרעה', כאשר ההבנה היא שהרע אינו אלא אשליה, אינו אלא 'טוב' בתחפושת?
- ומעל לכל – האם 'מעשה הרוע', הפוטנציאלי, הקטנטן – אני מקווה, הקיים בי-בתוכי, כלפי זולתי או כלפי עצמי, אינו אלא 'קול אלוהים' המבקש באמצעות הסבל שלו/שלי לקדם את התפתחותו כמו גם את התפתחותי?
אני לוקחת לי את פנאי השבת על-מנת "לצאת מן הריבוע", להרהר בשאלות אלה ולאתגר את עצמי בבקשת התשובות עליהן. אני באמת מרגישה שהטקסט המקראי מאתגר אותי כאן להרגיש, לחשוב ולבקש את הנכון, המדויק והראוי, לשם ליבון תפישת המציאות ותפישת המטא-מציאות שלי.
ב.
האל המחולל
מהותו המורכבת של האל נרמזת בתחילת הפרשה כשמדובר בישות שהווייתה היא שמה: כפי שניתן להיווכח מפסוקי הפתיחה, האל מציג את עצמו כ'יהוה', באומרו אֲנִי יְהוָה, ובהמשך מיד – וּשְׁמִי יְהוָה. מורגשת כאן מבעד למלים תכונתה של האנרגיה בת המרחב הקוונטי – האנרגיה המוציאה את מחשבת-העל היצירתית מן הכוח אל הפועל, באמצעות חיבור עם מידע מסוים. זוהי אנרגיה הנותנת-עושה-מחוללת-מהווה – 'יהוה'.
סימוכין לכך שאנרגיית האל היא אנרגיה נותנת-עושה-מחוללת-מהווה נמצא בדברי האל בפעלים המוסבים עליו עצמו:
וָאֵרָא לֹא נוֹדַעְתִּי הֲקִמֹתִי לָתֵת שָׁמַעְתִּי וָאֶזְכֹּר וְהוֹצֵאתִי וְהִצַּלְתִּי וְגָאַלְתִּי לָקַחְתִּי הַמּוֹצִיא וְהֵבֵאתִי נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי לָתֵת וְנָתַתִּי
מריבוי הפעלים, ריבוי לא שכיח כלל במספר כה קטן של פסוקים – שבעה בלבד, אני מסיקה כי מהותו הבסיסית של האל, 'יהוה', היא אכן מהות של 'מחולל פעולה'. כלומר, זהו לא רק אל שמבטיח ומקיים – וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי, אלא זהו אל משגיח, שומע, זוכר ופועל – וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת-נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת-בְּרִיתִי.
דיוקן האל כאן הוא דיוקן של מהות עליונה בעלת מחשבת-על ופעילות-על אמינה, יציבה וברורה. מהות שניתן לסמוך עליה. זהו אל אקטיבי, אסרטיבי מאוד; אל מתכנן, המודיע במובהק על תיכנוניו ומוציאם לפועל, בדרכים נגלות ואף נסתרות, כפי שיתברר בהמשך, בסיפור יציאת מצרים: "ארבע לשונות הגאולה" המובאות כאן, הזכורות לנו מן ההגדה של פסח – וְהוֹצֵאתִי וְהִצַּלְתִּי וְגָאַלְתִּי וְהֵבֵאתִי – מצביעות על האינטנסיביות של מה שעתיד האל לחולל, בהתאם לתיכנון-מראש ובהתאם למחויבות חסרת-פשרות הנובעת מן הברית עם אברהם וצאצאיו.
תפוצת הפעל נ.ת.ן. מעידה גם על פעולת הנתינה לבני העם (אליהם מפנה משה את דברי האל): לָתֵת לָהֶם אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן – – –לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב; וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה.
מה תכלית מפגן אמירתי חוזר ונשנה זה של 'אני יהוה'? מה מביא לצפיפות כה רבה בהכרזת האל, חמש פעמים בשבעה פסוקים(!!)? – אֲנִי יְהוָה וּשְׁמִי יְהוָה אֲנִי יְהוָה אֲנִי יְהוָה אֲנִי יְהוָה.
תכלית הדברים ברורה: האל הוא ההוגה, המחולל, המתכנן והמבצע – ומכאן נובע משב הרוח הקוואנטית של העבר עם העתיד ועם ההווה. האל הנותן-בחסד, האל המוציא-לפועל, המהווה, הוא האל המבקש מעמו, על-סמך עוצמתו, אמונה בו ובכוחו – לא מפחד אלא על-סמך ידיעה-שבלב:
וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים; וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.
שירשור הדברים בא להדגיש כי בעתיד, לאחר הגאולה מ'בית עבדים', ניתן יהיה לעם הבא לארצו, להיווכח, במבט לאחור, שאכן זהו אל שומר ברית, מתכנן ומבצע! ומכאן: וִידַעְתֶּם.
חשיבות חוק מספר אחד על הפלנטה, חוק הבחירה החופשית של בני 'העם הנבחר' באל, נרמזת כאן כחיונית ביותר! לא רק האל בוחר בעם אלא בני העם אמורים לבחור, גם הם – באל.
ואולם, גם יותר מכך ניתן למצוא בפסוקים אלו – יש כאן 'הכשרת לבבות' ראשונית, הכנה ל'קורס בנסים', דיבור עוצמתי על העתיד – למען ההווה – למען יציאת מצרים שבלב. ההבנה היא כי 'עם העבדים' אמור להתחיל כעת, לאור דברי משה, לנוע אל האמונה, וכי תהליך כזה הוא חניכה הדורשת הכנה וזמן. וזו הסיבה שהפסוק החותם את פתיחת הפרשה מציין את אי-בשלותו של העם לשמוע את הדברים:
וידַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשׁה.
ואני שואלת עת עצמי, ביני לביני : והיום, האם שומעים אנו, בני ישראל, את אלהים בלבבנו, האם מתחולל ה"וידַעְתֶּם" – בתוכנו, או שמא אנו מחמיצים את השמע – "מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשׁה"?
אני רוצה לקוות, אני מקווה – שאנחנו מקשיבים, מבקשים למשות כמשה – מתוך הלב – את אור האמונה ובוחרים לשמוע-פנימה את הדהוד קולה. אני מקווה שאנחנו מתנערים מדיוקנו החיצוני-בלבד של אלהים, ומבינים ב'יהוה' גם את ה'הויה'-שבפנים, את ידיעת היותו בתוכי , בליבי הפרטי, גם אם הוא לב של "חילוני" – – –