על פרשת השבוע 'ויחי', בראשית מז/כח – נ/כו ועל הפטרתה
בראשית, נ/יד וַיָּשָׁב יוֹסֵף מִצְרַיְמָה הוּא וְאֶחָיו וְכָל-הָעֹלִים אִתּוֹ לִקְבֹּר אֶת-אָבִיו, אַחֲרֵי קָבְרוֹ אֶת-אָבִיו. טו וַיִּרְאוּ אֲחֵי-יוֹסֵף, כִּי-מֵת אֲבִיהֶם, וַיּאמְרוּ, לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל-הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ. טז וַיְצַוּוּ אֶל-יוֹסֵף לֵאמֹר: אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר יז כּה-תאמְרוּ לְיוֹסֵף, אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי-רָעָה גְמָלוּךָ, וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלהֵי אָבִיךָ; וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו. יח וַיֵּלְכוּ גַּם-אֶחָיו, וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו; וַיּאמְרוּ, הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים. יט וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף, אַל-תִּירָאוּ: כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי. כ וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה; אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה, לְהַחֲיֹת עַם-רָב. כא וְעַתָּה, אַל-תִּירָאוּ–אָנכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם, וְאֶת-טַפְּכֶם; וַיְנַחֵם אוֹתָם, וַיְדַבֵּר עַל-לִבָּם.
"הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי": על ההתהפכות
וכך אמר
יוסף לאחיו: וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה – אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה –
"אתם חשבתם עלי רעה,
אבל אלהים חשב את מחשבתכם
לטובה" –
זו גם ההתנסות שלי
בעולם שלנו:
הרעה, בחסד המדרגים הגבוהים,
הופכת לטובה,
וככל שבינתי משגת,
הטובה צומחת ובאה מן "הרעה",
כפרח יפהפה הצומח מערימת הזבל.
ככה, כשמסתכלים,
רואים…
לכן, שלום ואהבה
גם
לערימת הזבל (לעתים – ערימת הסבל)
המצמיחה את פרחי הטוב.
על ההפטרה לפרשת השבוע 'ויחי' – מלכים א', ב/א – ב/יב
מלכים א', ב/א וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-דָוִד לָמוּת; וַיְצַו אֶת-שְׁלֹמֹה בְנוֹ, לֵאמֹר. ב אָנֹכִי הֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ כָּל-הָאָרֶץ; וְחָזַקְתָּ, וְהָיִיתָ לְאִישׁ. ג וְשָׁמַרְתָּ אֶת-מִשְׁמֶרֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו לִשְׁמֹר חֻקֹּתָיו מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְעֵדְוֹתָיו, כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה– לְמַעַן תַּשְׂכִּיל אֵת כָּל-אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר תִּפְנֶה שָׁם. ד לְמַעַן יָקִים יְהוָה אֶת-דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלַי לֵאמֹר, אִם-יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ אֶת-דַּרְכָּם לָלֶכֶת לְפָנַי בֶּאֱמֶת, בְּכָל-לְבָבָם וּבְכָל-נַפְשָׁם: לֵאמֹר– לֹא-יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ מֵעַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל.
פרשת השבוע, ויחי, מביאה את דבריהם של יעקב ושל יוסף לפני מותם, ואת ברכותיהם לבניהם. ההפטרה שלפנינו מתקשרת לפרשה עקב סיטואציה דומה – דוד המלך מרגיש כי קיצו קרוב והוא פונה אל שלמה בנו ומצווה עליו להתנהל בדרך הנאותה בעיניו. בדבריו, מוצא חן בעיניי במיוחד הביטוי: "וְהָיִיתָ לְאִישׁ". מה פירוש הדברים? מה פירוש 'להיות לאיש'? לפני ביטוי זה מובא הפועל "וְחָזַקְתָּ" כאילו הוא תנאי מוקדם ל"וְהָיִיתָ לְאִישׁ". בהמשך מוסבר שעל שלמה הבן לשמור את "אֶת-מִשְׁמֶרֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו לִשְׁמֹר חֻקֹּתָיו מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְעֵדְוֹתָיו, כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה".
הנימוק להוראת האב לבנו – לשמור את "אֶת-מִשְׁמֶרֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ" – הוא כפול: א. "לְמַעַן תַּשְׂכִּיל אֵת כָּל-אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר תִּפְנֶה שָׁם" – כלומר, דוד מבין שתורת משה היא התורה לפיה יש להתנהל בעולם כדי לעשות דברים באופן מושכל ואף מוצלח, ובכך מורה כביכול לבנו את המפתח האולטימטיבי להצלחה בכול. ב. "לְמַעַן יָקִים יְהוָה אֶת-דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלַי" – (לפי שמואל ב, ז/יא) – והדבר הוא תנאי להמשך שושלת מלכות בית דוד: "אִם-יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ אֶת-דַּרְכָּם לָלֶכֶת לְפָנַי בֶּאֱמֶת, בְּכָל-לְבָבָם וּבְכָל-נַפְשָׁם…". המלה 'דרכם' (של הבנים) מופיעה בהקבלה למלה ' בִּדְרָכָיו' (של אלהים), ושתי המלים מצטרפות למלה 'דרך' בפתיחת הפיסקה: "אָנֹכִי הֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ כָּל-הָאָרֶץ" (כנאמר על דוד הנוטה למות). גם המלה 'איש' בסיום הפיסקה שבו מזכיר דוד את הבטחת האל – "לֹא-יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ", מהדהדת את תחילת דברי דוד לשלמה – "וְהָיִיתָ לְאִישׁ".
מן האמור בכל הקטע המובא לעיל ברור ש'להיות לאיש' פירושו להיות אדם שלם – חזק כלפי חוץ וחזק בפנימיותו, אדם שחוזקו בא לו מהליכה מושכלת בדרכי התורה, שהיא תורת ה'אחד' והאחדות, האהבה והמשמעת העצמית המנטרת את יצר ההפרדה. ההליכה השומרת בלב ובנפש את רוח התורה וציוויה, היא לפיכך הליכה יציבה מאוד בדרכי החיים, הליכה ’באמת‘ בכל הלב והנפש, ובהתאם לעקרונות האוניברסאליים של 'הבחירה החופשית' ו'איזון הניגודים'.
שלא כבקריאות קודמות אני מבינה כעת את המתואר כאן באור חדש: בעצם אין כאן תנאי של האל המורה את מלך ישראל לשמור על דרכה של תורתו וללכת בה, ובשכר זה יישאר על כס המלך (לֹא-יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ מֵעַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל), אלא להיפך: מלך שישמור על תורת ישראל 'באמת, בכל לבבו ובכל נפשו' – יישאר על כס המלכות ויורישו לבנו אחריו, משום שהמבין באמת את עקרונות המודעות הרוחנית הטמונים בתורה ואף מיישמם הלכה למעשה – לא יכול שלא להצליח, וחזקה עליו שישגשג ויעשה חיל במלכותו ובכל 'אשר יפנה שם'.
מגיל צעיר, מתחילת הלימוד של התורה, הבנתי, שקיום המלצת האל ללכת בדרכיו יתוגמל על-ידו מה'שמיים' ברוב חסדו, בתחומים שונים. זו כמובן נקודת ראות בעייתית למי שגדלה על ברכי התפישה החילונית-הלוחמת. הרי חונכנו לכך שהאל הוא המצאת הדמיון האנושי, ושהאדם, באשר הוא, אמור לפעול לפי תפישותיו האישיות, חוויותיו ומכלול אישיותו, ולא לציית כעיוור להנחיות האל.
כעת הבנתי שמאחורי 'הנחיות האל' בתנ"ך (ה"מצוות") חבוי בעצם אשכול רב-עוצמה של עקרונות אוניברסאליים – המלצות להתנהלות נשמתית-אנושית גורפת-טוב בכול תחום. התנהלות מוקפדת על-פי אשכול עקרונות זה, מבטיחה אוטומטית חיים משופרים והצלחה בכול הקשר! זוהי תמצית מימושו של חוק המשיכה, וזהו שורש התפישה לפיה האדם מעצב את מציאות חייו. תובנה זו מעניקה לי זווית ראייה מרתקת בקריאה חדשה של הפסוקים האלה – ולא רק אלה, על כול מלך – ולא רק על מלך… ואני מודה עליה מאוד.
[ *הרשומה מוקדשת בשמחה ובאהבה לשאול צימרמן, המלך שלי, שהייתה לי הזכות ללדת ולחנוך, ביחד עם בארי צימרמן ז"ל – ’להיות לאיש‘. מזל טוב לך ליום הולדתך ואיחולים להליכה בדרך אותנטית של ”באמת, בכל לבבך ובכל נפשך“.]