על פרשת השבוע – 'ויקהל-פקודי', שמות ל"ה/א – מ/ל"ח 

(שתי רשומות ועוד אחת 'אורחת'))

א.

שמות, לה/א וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם:  אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה לַעֲשֹׂת אֹתָם.

 

מה שמקסים אותי בפרשת "ויקהל" זה ה"ויקהל" שבה. זוהי בשבילי פרשה מרגשת במיוחד, משום שבין השיטין ניתן לשמוע את הידע המיוחד, הסודי, ההולך ומתגלה כעת ברחבי הפלנטה: אנחנו, ניצוצות הנשמה שבגופי-האדם, נמצאים כאן, בכדור הארץ, במסגרת עריכת ניסוי 'ויקהל'.  שאלת החקר של הניסוי היא: האם למרות הסוואת ה'אחד בכול' כאן, למרות אשליית הפירוד בעולם החומר, ולמרות שיכחת "מניין באת ולאן אתה הולך" –  נשכיל, אנו בני האדם, לפענח את עובדת היותנו "מלאכים בתחפושת", נחווה את האור והאהבה העוצמתיים בנו ובזולתנו, ונבין שכולנו כאן על הפלנטה הננו קהל אחד, קהילת אור אחת.  שאלת הספק או האמונה נשאלת אף-היא במערכת הניסוי, בסעיף ה'ניסיון': האם נוכל לחיות באמונה, באמון וב'אמן', עם 'קול האחד' בתוכנו, הקול ששמע אברהם ב'ניסיון' שלו, בעת עקדת יצחק: קול-כוחנו, הקול הנמצא ממש בפנימיותנו, זמין לנו, מצפה לקשב, קול 'העצמי הגבוה' שלנו.  

שאלת החקר של הניסוי מפרטת עוד ושואלת: האם נוכל לזהות ולחוות את עצמנו כניצוצות אור בגוף אדם, ניצוצות שעיצבו לעצמם, לשם בחינת יכולותיהם ומימושן, עולם של חיים דואליים-כביכול, המנוגדים-בתכלית לחיי ההרמוניה ושלוות האינסוף בבית, במקור, במונאדות סגורות -כביכול, בפרטנות-כביכול, בלבדיות-כביכול. כל-זאת על-מנת להתנסות בהפרדה וליצור מן הרוח והחומר אנרגיה חדשה של אחדות ההפכים. פרשת השבוע 'ויקהל' – כקודמותיה, אך ביתר-שאת, רומזת ועונה לנו:

התנסו בחייכם כקהל 'אחד' באור ה'אחד'. התפתחו ביחד לאור ה'אחד'. התקדמו כקהל אחד בלקיחת אחריות והשתכללו בחכמת-הלב. הקפידו בתרומה, בנתינה, העמיקו ביצירה המשותפת המאחדת אתכם בעבודתכם הרוחנית: בקיום המצוות, ומצוות-הלב המושתתות על החוקים האוניברסליים ובבניית אוהל-המשכן שבלב; עבדו יחד, נוחו יחד, כל אחד לפי רצונו ואורחות חייו – בשבת ובחג, והשתכללו תמיד בצוותא באמצעות החיבור עם אחיכם למסע החיים, באמצעות  הקהילה, באמצעות צו-אור ה"ויקהל" הטמון בכל אחד מכם.

ב.

וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי

שמות, לה/א וַיַּקְהֵל משֶׁה אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–וַיּאמֶר אֲלֵהֶם: אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה לַעֲשׂות אותָם.  ב שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַיהוָה; כָּל-הָעושֶׂה בוֹ מְלָאכָה, יוּמָת.  ג לא-תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכל מושְׁבותֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת.   

פרשת השבוע מתחילה עם מסר הציווי האלוהי, שמעביר משה לבני ישראל, בדבר קדושת השבת. על-מנת להשריש את 'עקרון השבת' ולמען יראו וייראו, כתוב (ואני מפסקת קצת אחרת את מילות הפסוק):

…וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי

יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת,  

שַׁבָּתוֹן לַיהוָה;

כָּל-הָעושֶׂה בוֹ מְלָאכָה, יוּמָת. 

מפסוקי התורה האלה ברורה לגמרי חשיבות שמירת השבת, וידוע הוא הביטוי: "יותר מששמרו ישראל על השבת – שמרה השבת על ישראל". אכן, רבות נאמר ונכתב על מהות השבת. אוסיף כאן משהו משלי, להבהרת הפיסוק השונה שפיסקתי: שַׁבָּתוֹן לַיהוָה. 

להבנתי – לפי 'תוכנת כדור הארץ', מתקבלת כאן עבורנו, בכל יממה שביעית, תוספת אנרגטית עשירה ברכיבים מתגברי איזון, לשם הגברת אחדות, פנימית וחיצונית.

על-מנת לקלוט אנרגיה זו באופן מירבי, צריך האדם עצמו, לפי העיקרון 'דומה מושך דומה', להיות שרוי באחדות, פנימית וחיצונית, להיות מאוזן-תדר, שמח ומרוצה.

לפיכך, עלינו לאזן בתוכנו את שני הרכיבים העיקריים שלנו, רוח – קודש, עם גוף/חומר – חול, והיות שברובנו, אנחנו ועולמנו, עשויים אנו מחומר-גוף, עלינו להרבות, לשם האיזון, בענייני רוח – 'קדושה', ולהוסיף מידה רבה של תשומת-לב ל'רוחניות' שלנו, בקבלת השבת, בתפילה, בקידוש ובשירה.

כמו-כן, על-מנת לרומם ובכך לאזן את 'מצב הרוח' (שאינו תמיד גבוה בששת ימי השבוע), נהוג ללבוש בגדים נאים, להדליק נרות (ראיית האש מעלה תדר, אך לפי חוקי הדת יש לשבות ממלאכה לאורך יממת השבת, ולכן להימנע מהבערת אש למטרות עבודה), ללגום לגימת יין, להתענג בחברת אנשים אהובים על ארוחה טובה, וכמובן, לנוח – לכן: שינה בשבת תענוג – לפי מסורת ראשי התיבות של שב"ת.

הדלקת הנרות אמורה להתבצע בכל בית באותו זמן – לפי מועד שקיעת החמה, על-מנת ליצור סינרגיה קולקטיבית ייחודית, לטובת הכלל, לשם קליטה מוגברת של האנרגיה המיוחדת המגיעה בערב שבת.

ברכת 'שבת שלום' והתשובה לברכה – 'שבת שלום ומבורך' (ולא 'מבורכת'!) עשויות לרמז גם על ה'שלום' הפנימי והחיצוני שראוי לנו לעגון בו, ב-יום ה'מבורך' הזה. פירוש הברכה המוחזרת למברך 'שבת שלום', הוא בערך כזה: 'יום שבת מבורך שיהיה לך'. על משקל התשובה לברכת 'שלום' – 'שלום וברכה'.

אם נבין את יום השבת כשביתה מששת ימי המעשה, לטובת עילוי הרוח, נבין אולי טוב יותר את שַׁבָּתוֹן לַיהוָה, כלומר, נראה את השבת כיום שבו חשוב לתת מעמד מיוחד לרוח האלוהית שבנו. נשבות כדי ל"הרוויח" בעבור האל שבתוכנו את האנרגיה המיועדת לו.

ללא אנרגיית ה'תוסף-שבת', עלול ניצוץ-הנשמה לקמול… ומכאן קדושת היום, ולכן – כָּל-הָעושֶׂה בוֹ מְלָאכָה, יוּמָת. 

הקפדה על איזון פנימי וחיצוני בשבת, גם כיום וגם באורח חיים שאינו דתי, על ידי העלאת התדר בדרכים שונות המתאימות באופן ייחודי לכל אחד, יסייעו לנו אם-כן ב'יום השביעי' בקבלת תוסף אנרגטי חשוב, ויאפשרו לנו קבלת 'נשמה יתירה' (יותר רוחניות) – לשם התפתחות והתרחבות פנימית, המשליכה כידוע אור ואהבה גם על סביבותיה.

 

ג.

להכין את הכלי

מאת: שרון שץ 

בפרשה זו מתוארים בפרטי פרטים ההכנות להקמת משכן אוהל מועד. בין תיאורי יצירת מכבר הנחושת, יתדות המשכן והחצר, בגדי הקודש, המנורה, הכלים, המזבח  שב וחוזר הפסוק "כאשר ציווה ה' את משה".

ובסיום כל ההכנות והקמת המשכן, נאמר: "(לד) ויכס הענן את אהל מועד וכבוד יהוה מלא את המשכן…. (לח) כי ענן יהוה על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם".

כשאני קוראת פרשה זו אני שבה ונזכרת במה שלמדתי, והוא שעל מנת ליצור חיבור ביני לבין ההנחיה הפנימית שלי, לניצוץ הנשמה שבי, עלי "להכין את הכלי", לעשות עבודת ניקוי ושחרור של חסימות פנימיות. כך עלי להכין את המשכן הפרטי שלי, בשקידה ודקדקנות, על מנת שהחלק הגבוה יותר שבתוכי יוכל לשכון בנוחות ובכבוד הראוי לו ואוכל לקיים עימו דיאלוג. אם ברצוני ליצור חיבור הדוק יותר בין האני-היומיומי שלי, המתנהל בעולם החומר, לבין העצמי הגבוה , שמחובר דרך שרשרת אין סופית לכוחות כל היש, עלי לעמול.

לא די בהבעת רצון לחיבור והבעת אמון, אלא יש לעשות עבודה בפועל, בעולם התלת מימד, על-ידי התנהלות ראויה במחשבה, רגש,דיבור ומעשה. רק העשייה שלי בפועל היא זו שיכולה לאפשר לחיבור הזה להתרחש.

דבר נוסף שאני לומדת מהטקסט הוא הביטוי לכך שהחומר הוא משכן לרוח. אין צורך לדחות את החומרי כמשהו בלתי נקי, בלתי ראוי עבור האדם שנוהה אחר הרוח. להיפך – ההתנהלות בחומר, באופן נכון, מתאים וראוי, היא הדרך להבאת הרוח אל האדם, או יותר נכון, חשיפת הרוחני הגלום בו בסתר.

הרעיון השלישי הגלום בטקסט להבנתי, הוא לראות עד כמה האדם עצמו הוא בעל תפקיד אקטיבי בהבאת הרוחני אל עולם החומר. כפי שבני ישראל, דרך עבודת השם ואמונתם, מושכים את השכינה ומאפשרים את שכינתה במשכן אוהל מועד, כך כל אדם, על ידי עבודתו הרוחנית הפרטית, יכול להגביר את התדר הכללי בעולם ולתרום ליותר אחדות.