על פרשת השבוע 'יתרו', שמות, יח-כ
שמות, יח/א) וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן, חֹתֵן מֹשֶׁה, אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה, וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ: כִּי-הוֹצִיא יְהוָה אֶת-יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם..- – – ח) וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה, לְחֹתְנוֹ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם, עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל: אֵת כָּל-הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ, וַיַּצִּלֵם יְהוָה. ט) וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ–עַל כָּל-הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר-עָשָׂה יְהוָה לְיִשְׂרָאֵל: אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם. י) וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ, בָּרוּךְ יְהוָה, אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה: אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת-הָעָם, מִתַּחַת יַד-מִצְרָיִם. יא) עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-גָדוֹל יְהוָה מִכָּל-הָאֱלֹהִים: כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם. יב) וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה, עֹלָה וּזְבָחִים–לֵאלֹהִים.
יתרו – יותר: יותר ויותר
יותר ויותר אני מבינה ומפנימה שכל סיפורי הראשית והאבות בספר בראשית, וכן סיפורי ספר שמות, אינם אלא מצעד ססגוני של דמויות ואירועים, הבא, באריגות מילוליות שונות, לאפשר לנו לטפח עיצוב אישי-פנימי, לגמרי פרטי, בתחום האמונה: האמונה באל, שהיא האמונה בעצמי ובך – בנו ובכם, האמונה ב'אחד הגדול', שהיא האמונה באהבה, בחמלה ובחסד.
אמירות הסיפורים, הבאות לייסד ולתגבר את האמונה שבלב, הן ענפות ומסועפות, חכמות, ואמיתיות מאוד – לסובייקטיביותה של תחושתי: האל הוא הבורא הגדול (בראשית ברא…), הדמות הכל-יודעת ("למרות" שאלת ה'אייכה' החוקרת, המופנית לאדם בגן העדן…), האל המבקש להפיץ את הוראות היצרן שלו (כיצד נתנהל כאן) באמצעות עם נבחר (תורת ישראל לעם ישראל), האל המוביל, המשגיח, המתכנן והמבצע, המתגמל והשולל – לפי הצורך. זהו האל המנסה (ואלוהים ניסה את אברהם…), שגם אם מנסים אותו בחזרה, הוא מראה בסבלנות את עוצם כוחו (וְעַל נַסֹּתָם אֶת-יְהוָה לֵאמֹר, הֲיֵשׁ יְהוָה בְּקִרְבֵּנוּ, אִם-אָיִן). לאט אבל בטוח אני מתקרבת אל הבנת אינסוף פניו, נרמזת על קוצר-השגתי לגבי דמות-לא-דמות האל, לאורך אינספור קריאות-בתורה, קריאות לומדות ומלמדות.
יותר ויותר אני מבינה שהאל הוא הכול. הכול ולא כלום (אהיה אשר אהיה). אני מבינה שהוא בכול ולכן גם בתוכי, על אינספור פניי, באינספור מקומות וזמנים. אני מבינה שהוא מטמיע בנו, העבריים, את תורתו, על-מנת שנשגררה על-פני האדמה, באמצעות טיפוח קשר ייחודי אתנו (וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים… מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ), אף כי ומשום ש-כל העולם שלו ובאחריותו (לִי כָּל-הָאָרֶץ).
יותר ויותר אני חשה, חווה ומרגישה את העיקרון המכונן העובר כחוט השני בפרשות התורה, ומפציר בי: האמיני, בי, בכוחי, באהבתי, בחסדי – בהיותי בך, בעצמך ובכול.
גם בפרשה שלפנינו מעביר אלי הטקסט תיגבור-אמונה סמוי, בנוסח: אפילו כוהן-מדיין, יתרו, עובד-אלילים בכיר ובעל בעמיו, מודה בעוז: עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-גָדוֹל יְהוָה מִכָּל-הָאֱלֹהִים. בכך מצטרף יתרו, מייצג ה'קדם-עבריים' והלא-עבריים באשר-הם, לשרשרת מאמיני האל – אדם וחוה, קין והבל, נוח, האבות והאמהות, יוסף ופרעה, בני ישראל והמצרים, נכאבי היד האלוהית החזקה, ועוד ועוד.
ואולם, בפרשת יתרו- מתרחש היותר מכל יותר: אני, לפי מבארי התורה, כצאצאית העם היוצא ממצרים, עומדת-כביכול (בהתאם למסופר בפרק יט), במעמד הר סיני, בקרב קהל רב, האומר: כּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה, ונוכחת עמו בהוויית הנסתר, המתגלה ומתממשת לאוזן-כל, על-מנת להביא לשיאהּ את אמונת היחיד והעם:
ט) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן, בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ, וְגַם-בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם: וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת-דִּבְרֵי הָעָם אֶל-יְהוָה. י) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, לֵךְ אֶל-הָעָם, וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ, שִׂמְלֹתָם. יא) וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי: כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד יְהוָה לְעֵינֵי כָל-הָעָם–עַל-הַר סִינָי. – – – טז) וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר, וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל-הָהָר, וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד; וַיֶּחֱרַד כָּל-הָעָם, אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה. יז) וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת-הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים, מִן-הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר. יח) וְהַר סִינַי, עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְהוָה בָּאֵשׁ; וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן, וַיֶּחֱרַד כָּל-הָהָר מְאֹד.
האקט הדמוקרטי הזה, המאפשר לכולנו להיות שם, לחוות את ההתגלות האלוהית יחדיו כאיש אחד – מרגש אותי מאוד: הן הבשלים-לאמונה והן אלו שטרם-בשלו, כולם כאחד – רֹאִים אֶת-הַקּוֹלֹת וְאֶת-הַלַּפִּידִים, וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר, וְאֶת-הָהָר עָשֵׁן .
בהמשך הפרשה, נתפשים עתה בעיני עשרת הדברות (פרק כ), שהראשון בהם מדגיש את כלל התנהלות העיקרי – אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: לא-יִהְיֶה לְךָ אֱלהִים אֲחֵרִים עַל-פָּנָי – כהמלצות גורפות לחיים של אושר, אחווה ואהבה. אני מודה על ההנחיות האלה ויודעת כי עוד הדרך רבה להגשמתן, וכי תמיד תהיה כזאת… ובכך כוחה!
יותר ויותר אני חשה, חווה ומרגישה, את העיקרון המכונן העובר כחוט השני בפרשות התורה, את הקול האחד המפציר בי: "האמיני – בי, בכוחי, באהבתי, בחסדי – בהיותי בך, בעצמך ובכול".
"אבל למה?", אני שואלת כמיתממת "למה לנו ולשם מה לנו כל החיים האלה כאן?".
"התשובה איננה נמצאת בתנ"ך, וכותביו לא ידעוה… קראי את הספר נינוה ותדעי", עונה לי הקול האחד שבתוכי…