על פרשת השבוע 'כי תצא', דברים כא/י – כה/יט
(שלוש רשומות)
דברים כד/ יז לא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְלא תַחֲבל בֶּגֶד אַלְמָנָה. יח וזכרת, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם, וַיִּפְדְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם; עַל-כֵּן אָנכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה. יט כִּי תִקְצר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה, לא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ– לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה: לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ. כ כִּי תַחְבּט זֵיתְךָ לא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ: לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה. כא כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ, לא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ: לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה. כב וְזָכַרְתָּ, כִּי- עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם; עַל-כֵּן אָנכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה.
א. וְזָכַרְתָּ: על איזון ה'מקרבן-קורבן' באמונה וחמלה
וְזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם –
בתנודת מחשבה פתאומית,
למקרא הפסוקים המובאים כאן למעלה, מפרשת השבוע,
הבנתי מדוע היה העם העברי, העם שנבחר לשגרר ראשון עלי-אדמות
את אמונת ה'אחד' ואת יתרון האחדות על ההפרדה –
מדוע צריך היה להיות הוא בעצמו
עם-עבדים במצרים.
בבת-מחשבה אחת הבנתי כיצד בן-העם העברי,
הנושא את זכרון הקורבן-העבד במצרים,
יכול להזדהות עם מצוקת הגר, היתום והאלמנה –
אף הם קורבנות של דרך-חיים מפרכת, של התנסות קשת-יום.
וַיִּפְדְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם –
מיסורי הקורבן, בארבע-מאות שנות העבדות במצרים, פדה, כמודגש,
האל, הכוח הגבוה מכול,
וחיקוי מעשה האל, בלב נדיב ובסיוע חומל,
תוך מציאת כוח האל הפנימי שבאדם ו'פדיון' האחר,
מעלה את בן העם העברי לרמה רוחנית גבוהה,
ומכאן, על-פי 'דומה מושך דומה' – לשגשוג גדול;
וכל-זאת בעיקר הודות לזכרון חוויית-העבד,
המאפשר הזדהות עם הקורבן.
"היות שאני פדיתי אותך מעבדותך", אומר כביכול האל,
"אתה מצווה לפעול, מחמלתך הבאה מן הסולידריות עם החלש,
בהגינות כלפי מיעוטי היכולת,
מעמדה של כוח, עמדת החזק:
לא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְלא תַחֲבל בֶּגֶד אַלְמָנָה".
ציוויי האל, המדגישים עשייה נדיבה וחומלת בפועל, כאן ובהמשך,
מובנים לי לא רק כהנחיה גורפת לנכון ולראוי,
אלא גם כריפוי תחושת הקורבן הקולקטיבית,
תחושה הפרדתית בעליל, מקעקעת-איזון, שיש עימה היזק קשה, מאז ועד היום,
לאורך היסטוריה עברית ארוכה, המלאה בקורבניות
ובמיגנוט מקרבנים.
יתרון העבדות בראשית דרכו של העם במצרים, הבא לגלם במעשי חמלה את הראוי והנכון –
ברור ומובהק, אך גם סכנת השיבוש בעקבות תקופת העבדות – ברורה:
ככל שאתה נושא בתוכך את 'העבד'
אתה משתוקק ומשתבש להיות גם 'האדון'.
ריפוי תאוות השלטון והדיכוי בקרב הקורבנות שהפכו לשליטים חזקים,
יכול לבוא בתוכם רק ממקום זוכר ומזדהה, המוליד סירוב מובהק
לאחוז בעמדת הקלגס, המקרבן את החלש.
כדי להגיע לאיזון ערך-עצמי-קולקטיבי: לא קורבן ולא הפכו של המטבע – מקרבן
(שכן, לא זה אף לא זה רצויים, ושניהם תמיד כרוכים יחדיו) –
מתבקשת היחלצות מנדנדת האימים: מקרבן-קורבן-מקרבן-קורבן-מקרבן………
ולשם כך נחוצה כל-כך תחושת האחדות עם החלש,
חמלה וחסד – בלב ובמעשה, על-פי צו עליון:
וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם; עַל-כֵּן אָנכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה.
אכן, החמלה – כחמלת הבורא, היא פתרון המחלה,
פתרונו של הכמעט-מקרבן, אברהם, גדול-המאמינים,
השח באמונה ובחמלה לבנו המשתאה, הכמעט-קורבן, יצחק:
"אֱלהִים (בחמלתו כי-רבה) יִרְאֶה-לּוֹ הַשֶּׂה לְעולָה, בְּנִי".
כלומר, הפתרון לשרשרת הקורבן-מקרבן
הוא רגשות של אמונה בכוח ה'אחד' שבנו-כולנו
וחמלה הבאה מכוח זה עצמו.
והן – החמלה והאמונה, והפעולה הראויה מכוחן ובכוחן,
יוצרות במהרה את המפתח לברכת האיזון בכל הרמות,
כמאמר הפסוק המבטיח בתמורה
מיגנוט של טוב-אל מקיף-כל:
לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלהֶיךָ בְּכל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ.
[ עוד על 'קורבן – מקרבן' קראו-נא כאן ]
ב. וּבִעַרְתָּ הָהפרדה מִקִּרְבֶּךָ
כמה מדהים, מרתק ומרגש, להבחין כאן בפסוקי פרשת 'כי תצא' בסרגל העיקרון המכונן של המצוות וההנחיות, סרגל חוק הברזל הקובע: "האחדות – ראויה, ההפרדה – אינה ראויה":
דברים כא/י כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ–וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ – מתוך חיבור ואחדות עם אלוהים, ניתן לך הנצחון "מידיו".
יא וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת (ולא 'אישה', אולי כדי להכיל כאן את האפשרות שהיא הייתה אשת-איש) יְפַת-תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ, וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה. יב וַהֲבֵאתָהּ אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת-רֹאשָׁהּ, וְעָשְׂתָה אֶת-צִפָּרְנֶיהָ – לאיפשור שיקום ההיגיינה שלה, ולשיקום האחדות הפנימית המינימלית שלה עם עצמה.
יג וְהֵסִירָה אֶת-שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ, וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ,וּבָכְתָה אֶת-אָבִיהָ וְאֶת-אִמָּהּ יֶרַח יָמִים; לשיקום האנרגיה הנפשית של האישה , וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ, וּבְעַלְתָּהּ, וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה. – השבת כבודה של האישה לעצמה; אימון בשליטה עצמית, במשך חודש, לגבר ששבה את האישה.
יד וְהָיָה אִם-לא חָפַצְתָּ בָּהּ, וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ, וּמָכר לא-תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף; – מפאת השבת כבודה, המביאה לאחדות בפנימיותה, לא-תִתְעַמֵּר בָּהּ, תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ.
טו כִּי-תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים, הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה, וְיָלְדוּ-לוֹ בָנִים, הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה; וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר לַשְּׂנִיאָה. טז וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת-בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר-יִהְיֶה לוֹ– לא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת-בֶּן-הָאֲהוּבָה עַל-פְּנֵי בֶן-הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר. יז כִּי אֶת-הַבְּכֹר בֶּן-הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם, בּכֹל אֲשֶׁר-יִמָּצֵא לוֹ: כִּי-הוּ א רֵאשִׁית אֹנוֹ, לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה. אי מתן לגיטימציה לשנאה (להפרדה). הגינות (אחדות) על-פי חוק הבכורה. הבן לא אמור לחוות 'הפרדה' כאימו (ה"שנואה").
יח כִּי-יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה–אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ, וְיִסְּרוּ אֹתוֹ, וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם. – גרימת יסוריו של הבן (על-ידי הוריו) כדוגמה כיצד יש להתנהל עם אדם הפרדתי, באורח חריף מאוד, המצוי בחברה!
יט וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל-זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל-שַׁעַר מְקומוֹ. כ וְאָמְרוּ אֶל-זִקְנֵי עִירוֹ, בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמורֶה–אֵינֶנּוּ שׁומֵעַ בְּקולֵנוּ, זוֹלֵל וְסובֵא. זקני העיר אחראיים על מימוש האחדות!
כא וּרְגָמֻהוּ כָּל-אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים, וָמֵת, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ; וְכָל-יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ. העיקרון המזעזע המובא כאן (שכמובן מעולם לא בוצע הלכה למעשה) הוא שיש לבער את הרכיב ההפרדתי, הן מחמת הצורך בהאחדה אנרגטית ("יישור קו" לביעור הרע), והן למען 'יראו וייראו'.
כב וְכִי-יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט-מָוֶת–וְהוּמָת: וְתָלִיתָ אותוֹ עַל-עֵץ. כג לא-תָלִין נִבְלָתוֹ עַל-הָעֵץ, כִּי-קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא–כִּי-קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי; וְלא תְטַמֵּא אֶת-אַדְמָתְךָ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה. –ביעור הרע באורח נחרץ ביותר (הרע הוא תוצאת מעללי האדם שהפריד עצמו מהחברה שבה הוא חי, על-ידי מעשה שעשה, שהיה קריטי, בגדר של חטא=החטאה=פיספוס=הפרדה). המפריד הוא טמא. ובעניין האדמה – יש להיות עמה ביחסי אחדות ועל כן אין לטמאה.
וכן הלאה וכן הלאה להוסיף על-כך נוכל… למרות תחושת הזוועה המתעוררת למקרא הדברים, העיקרון ברור: יש לבער את הרע, אפילו בדרכים קשות מאוד (שכמובן לא נוסו מעולם, ואלו הן מצוות ש"תורגמו" בהמשך לעשייה רכה הרבה יותר, בהתנהלות למול הלא-מתקבל והלא-ראוי).
אכן, לאורך כל פסוקי הפרשה, ניתן לראות בתשתית המצוות את הגיון 'סרגל האחדות וההפרדה'. העיקרון המונח ביסוד הדברים האלה, מלמד ומסביר, בטכניקה המכונה 'על דרך ההקצנה': כשאנחנו מבינים את ה'רע' כ'הפרדה', לעומת ה'טוב' כאחדות – קל לנו יותר להכיל את הימצאות ה'רע' בעולם. מתוך הבנה זו קל לנו יותר להימנע מן ה'רע' וכן-גם קל לנו יותר לאפשר לעצמנו לאמץ את הפרספקטיבה המיוחלת, המכלילה, לגבי המציאות: שילוב כל הגוונים, בעדיפות מוחלטת לבהירים, והבאתם-כולם, יחדיו, אל 'אחדות הניגודים', בהבנה שה'רע' אינו אלא 'סולם להבנת הטוב'.
[ עוד על 'אחדות והפרדה' – קראו נא כאן ]
ג. כבד ומחה
כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֶיךָ
היושבים ב ת ו כ ך –
נטר את עצמך היטב,
כל זיק של אור תנצור ותטפח,
כל גל שחור תחקור, תודה
ותשחרר.
לפתח חטאת רובץ –
להחטיאך מדרך הישר, למען
העמידך בניסיון, למען תבחר
בין אור לחשך-אור
את הבחירה הראויה,
באור הנקודה הפנימית,
באור המצפון הצפון
בך.
כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֶיךָ –
זכור את אשר עשה לך הצד האחר,
זכור את אשר עשה לנו הצד האחר,
את המלחמות, את ההיזקים, את החרפות,
את כל הרע אשר הורע בעולמנו, מאז ועד עתה.
וזכור שבלעדיו לא היה כאן לוח שחמט לבחירה ראויה –
לא היה כאן ניסוי,
שדרכו וסופו – אהבה, ופתרונו – אחדות ההפכים:
כבד את הצד האחר על איפשור המשחק
ומחה את כוחו מתחת השמים, מתחת שמיך-שלך.
לא תשכח.
והיה, בעת הניח לך אלהים אשר בך
מאויביך-שבך, שמסביב ליהלום-ליבך,
בוא שוב ושוב להתנסות אוהבת, מאפשרת לזולת,
חומלת ונותנת קשב של אהבה –
למען יראך האחר ולמען ילמד ממך ה'הולך במדבר';
שים לפניו בזכרון שלום ורוגע את אהבת עצמו ואת יראת הכבוד בפני עצמו,
שכן גם הוא, כזכור בכול רגע, ניצוץ אלהים.