על פרשת השבוע 'קדושים', ויקרא, פרקים טז – כ
(שתי רשומות)
א.
א וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם– קְדֹשִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. ג אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְאֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ: אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. ד אַל-תִּפְנוּ, אֶל-הָאֱלִילִם, וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם: אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. ה וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח שְׁלָמִים, לַיהוָה–לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחֻהוּ. ו בְּיוֹם זִבְחֲכֶם יֵאָכֵל, וּמִמָּחֳרָת; וְהַנּוֹתָר עַד-יוֹם הַשְּׁלִישִׁי, בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף. ז וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל, בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי–פִּגּוּל הוּא, לֹא יֵרָצֶה. ח וְאֹכְלָיו עֲוֹנוֹ יִשָּׂא, כִּי-אֶת-קֹדֶשׁ יְהוָה חִלֵּל; וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, מֵעַמֶּיהָ. ט וּבְקֻצְרְכֶם אֶת-קְצִיר אַרְצְכֶם, לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר; וְלֶקֶט קְצִירְךָ, לֹא תְלַקֵּט. י וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל, וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט: לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. יא לֹא תִּגְנֹבוּ; וְלֹא-תְכַחֲשׁוּ וְלֹא-תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ. יב וְלֹא-תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר: וְחִלַּלְתָּ אֶת-שֵׁם אֱלֹהֶיךָ, אֲנִי יְהוָה. יג לֹא-תַעֲשֹׁק אֶת-רֵעֲךָ, וְלֹא תִגְזֹל; לֹא-תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר, אִתְּךָ–עַד-בֹּקֶר. יד לֹא-תְקַלֵּל חֵרֵשׁ–וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל; וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ, אֲנִי יְהוָה. טו לֹא-תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט–לֹא-תִשָּׂא פְנֵי-דָל, וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל: בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ. טז לֹא-תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ, לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ: אֲנִי, יְהוָה. יז לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ, בִּלְבָבֶךָ; הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ, וְלֹא-תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. יח לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ: אֲנִי, יְהוָה.
כמה יפה אוסף חוקים עתיק זה ומכלול ציוויי הפרשה, כמה מדויק ונכון, וכמה הוא מהדהד בעוצמה עם החוקים האוניברסאליים ועם הידע, המתחדש מדי יום, של המודעות הרוחנית.
אני חוזרת וקוראת את הקטע הקצר שבחרתי לעיין בו, ממכלול פרשת 'קדושים', וליבי "המאמין-החילוני" מתרחב מאהבה ותודה למי שנתן תורה לישראל ולמי שהשכיל לרשום את הדברים. אני 'נכנסת' אל בינות לפסוקים הראשונים ומפרשת לעצמי לקט-לדוגמה זה כ'תרגום' עדכני, לרוח המודעות הרוחנית בת-הזמן-החדש:
דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם– קְדֹשִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם – ההבנה היא ש"העם הנבחר" נבחר ובחר לשמש 'חניך תורן' כדי לשגרר על-פני האדמה, באמצעות חוקי תורתו, את ההתנהלות האנושית הראויה והרצויה, כ'אור לגויים' (כלומר, התנהלות מוארת כמודל ראוי לשאר העמים). 'קדושה' פירושה אנרגיית אור-חיים (צ'י, פראנה) חזקה ויציבה, תדר עוצמתי לאין-שיעור של 'האחד' ותדר גבה-גלים המתנהל לאורו – באדם שהוא בן העם הנבחר. לכן ניתן לקרוא בין השיטין: "היות שאני קדוש אף אתם קדושים". האצלת האור היא האצלה לשם שירות לאנושות, ואין מדובר כאן רק בטובת ישראל. 'ישראל' – פירושו: כל מי שרוצה ללכת ישר אל האל, ובני כל העולם עשויים לרצות זאת.
אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ – האנרגיות השותפות להולדת האדם הן אנרגיית אבא ואנרגיית אימא. יחס של 'יראה' (יראת כבוד) להורים מאפשר יחס של כבוד כלפי אנרגיות ההתחלה של עצמי כעובר. כבוד וקבלה עצמית הם בסיס לערך עצמי מאוזן ולחיים מאושרים. ב'כבד את אביך ואת אימך' נעוץ גם העיקרון של קבלת עצמי, וכן חשוב לא לערער על בחירת הנשמה בהורים אלה על-ידי יחס של אי-כבוד כלפיהם.
וְאֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ – השבת, מעצם טבעה הרוחני, מממשת את חוק האיזון במיטבו. לפי חוק האיזון – 'הכל במידה' – שחל על כל היקום, ככל שנקצין בכיוון אחד – כך תעבור המטוטלת, באותה קיצוניות, לקוטב השני. יישום החוק מאפשר לנו אפקטיביות גדולה יותר בפועלנו. בכל תרבות ודת מתייחסים לחוק זה כאשר לא מדובר רק בהימנעות מקיצוניות (קיצוניות היא הפרדה), אלא בעיקר בחיפוש אחר דרך האמצע, היא 'שביל הזהב'. משמעות האיזון שונה לגבי כל אדם, והיא תלויה בין השאר גם בתיקון וביעוד שלו. יממת השבת מאפשרת איזון בין עבודה, שהיא העיסוק לשם הישרדות בחומר (ששת ימי המעשה) לבין 'הזנת' הרוח. 'התוסף הארגטי' של שבת מתקבל על הפלנטה בכל יממה שביעית, לפי "תוכנת כדור הארץ". אנרגיית השבת היא אנרגיה גבוהה, מעשירת-רוח (הופכת את הנשמה היומיומית ל'נשמה יתירה'), והיא נוחה להיספג כאשר האדם נינוח ועוסק בהתרחבות-הלב בעולמו הרוחני – בבית הכנסת, בקבלת השבת, בבית במנוחה, ומחוץ לבית – בהנאה ושמחה. השבת היא אי של רוח בתוך ים החומר, ובתור שכזו היא מטפחת את הרוח ומאזנת בינה לבין אנרגיית הגוף-חומר, שטיפוחה נמשך לאורך ששת ימי המעשה. אנרגיית השבת מאפשרת לנו הכרה, קבלה וביטוי של המציאות האותנטית הפנימית שלנו, ואלה כרוכים בהתיישרות עם החוקים הנעלים, החוקים האוניברסאליים. לפי הבנה זו חשובה שמירת השבת, ומי שמודע לערכה ומאפייניה יכול לשמור אותה גם אם הוא מדליק אש ונוסע בשבת.
אַל-תִּפְנוּ אֶל-הָאֱלִילִם, וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם: אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם – עבודת האלילים היא עבודת הפרדה אשלייתית ועבודת 'קודש'-דמה. בשורת 'האל האחד' – פירושה בשורת האחדות-בכל, 'אני אחד עם העולם', וחבויה כאן הזמנה לנשמה להתעורר למחויבותה להנהיג את האדם, ומסר לתודעה האנושית, המחזיקה בידע זה, לעשות את מעשי היומיום לאור תובנת ה"אחד".
זֶבַח שְׁלָמִים, לַיהוָה– לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחֻהוּ – העלאת קורבנות באה לנטרל תחושות אשם המזיקות לאדם, בהיותן אנרגיה של הפרדה. כמו-כן באה העלאת הקורבנות ליצור שיווי משקל כאיזון אנרגטי 'בין מה שלקחתי-בכוח (או חטאתי בכל דרך) מן היקום, לבין מה שאני מחזיר ליקום, המתייצג בכינוי "אלהים". מכאן ההדגשה על הבחירה החופשית ב'סגירת החוב האנרגטי': לִרְצֹנְכֶם.
וּבְקֻצְרְכֶם אֶת-קְצִיר אַרְצְכֶם, לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר; וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט. וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל, וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט: לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם – פסוקים אלה ופסוקי המשך רבים, מאופיינים בהקפדה מובהקת על 'חוק האחריות': בכל יחסינו עם עצמנו ועם אחרים, יעזור לנו למצוא את נקודת האיזון המגדירה את מידת האחריות התואמת לעניין. חוק האחריות משמש כתזכורת מתמדת לצורך למצוא, לכבד ולעבוד מתוך מקום האיזון שלנו, בנתינה וקבלה. גם חוק הרצון העליון קשור לשרשרת הציוויים ההומאניים-סוציאליים: מבחינת האני המופרד היומיומי והרצון ההישרדותי אנו פועלים בטבעיות לפי ההעדפות והרצונות האישיים שלנו; בהכנעת הרצון הזה לציוויים הנעלים והפניית הפעולות שלנו לטובת הכלל, במיוחד החלשים והסובלים בקהילה, אנחנו חשים השראה בליבת חיינו. התקשרות עם מניעים מעבר לתועלת האישית מאפשרים פעולה ללא הגבלה. כשפונים להנחיה עליונה לקבל כיוון ומתחברים למטרה נעלה של נתינה – אפשר לחוש התרחבות, העולם מקבל משמעות ואור זורם בחיינו.
וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ: אֲנִי יְהוָה – גולת הכותרת של הקטע היא ציווי זה. התורה יודעת היטב עברית, ואם כן מדוע נכתב כאן 'ואהבת לרעך' ולא 'ואהבת את רעך'? להבנתי, משום שהאהבה אינה יכולה להישאר בגדר תחושה-הרגשה בלבד, וחשוב שתצא מן הכוח לפועל ותיממש בנתינה (' ואהבת לרעך' – הלמ"ד מדגישה את המסירה ל-מישהו). רוח וחומר נקשרים כאן יחדיו, 'ביני' ל'בינך' כאשר אֲנִי יְהוָה מהווה מכנה משותף לנו.
פרשת 'קדושים', כמו ספר ויקרא כולו, עשירה בציוויי 'עשה' ו'לא תעשה'. הבנת האנרגיה של כל ציווי והבנת המטרה החבויה בעומקו, מעשירות מאוד את קבלת כל הנקרא, על-פי זמנו ומקומו ומעבר לכך. נכון וחשוב לדעתי לזכור, לא כל הכתוב בתורה מתאים לתקופתנו, אבל הכול עומד בסימן הוראות להפעלה נכונה של היות-האדם, בהתאם לחוק הבחירה, המתייחס לאחריות וליכולת שלנו לבחור כיצד אנו מגיבים על מציאות מסוימת. חלק מהבחירות הן אינטואיטיביות אך לכולן יש מטרה ברורה: הפקת שיעורים ולקיחת אחריות על הניקרה בדרכנו ועל כיוון ההתפתחות שלנו (במקום לראות בדבר מקרה שקרה לנו).
הבחירות הבסיסיות שלנו נעות בעיקרן בין התרחבות לצמצום: האם להביע את היצירתיות שלנו בדרכים שליליות או חיוביות, 'ב'אחדות' או ב'הפרדה'. לא חשוב מה הן הנסיבות – יש לנו האפשרות והכוח לבחור את הכיוון שלנו, את התגובה למצב נתון, ולפעול באור – באחדות.
ב.
"קְדושִׁים תִּהְיוּ" – אנחנו?!
(התבוננות בת עשרה סעיפים)
ויקרא, טז/א) וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-משֶׁה לֵּאמר. ב) דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם–קְדושִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה אֱלהיכֶם.
יח) – – – וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ: אֲנִי יְהוָה.
כ/ כו) וִהְיִיתֶם לִי קְדושִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה; וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן-הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי.
(1)
בפרשת 'אחרי מות' מובאים שלושה עניינים מרכזיים: עבודת יום הכיפורים, איסור על אכילת דם ואיסורי עריות (ענייני מין). הפרשה הנסמכת אליה – פרשת 'קדושים' , כוללת ברובה מצוות, חמישים ואחת במספר – בתחומים שבין אדם לאלהים ובין אדם לחברו. פרשה זו, 'קדושים', נפתחת באמירה האלוהית " קְדושִׁים תִּהְיוּ" (ראו ציטוט לעיל), והמלה 'קדושה' חוזרת ונשנית בה פעמים רבות.
על המושג 'קדושה', המצוי בתנ"ך כולו, לאורכו ולרוחבו, נכתבו כבר מאמרים ופרשנויות לרוב; את דבריהם או את סיכומי דבריהם קראתי בשקיקה, אך נראה לי שטרם הבנתי לאשורו את פסוק הפתיחה, בו פונה אלהים למשה ואומר:
"דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם–קְדושִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה אֱלהֵיכֶם".
(2)
למקרא פסוק זה אני שואלת את עצמי:
* מהו 'קדושים' זה? למה "קְדושִׁים תִּהְיוּ" – בזמן עתיד?
* מה משמעות הנימוק הניתן לכך ש'קדושים תהיו' – הקובע: "כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה אֱלהֵיכֶם" ?
* מה דומה ומה שונה במהות ה'קדושה', ב'אתם' (קְדושִׁים תִּהְיוּ) למול 'אני' (כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי)?
בסיום הפרשה נאמר: (כ/כו)"וִהְיִיתֶם לִי קְדושִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה". בצירוף 'והייתם ל י' – מוכנס רכיב נוסף לחידת פשר 'קדושים תהיו' – לִי (בעבורי? למעני? שלי?)
(3)
הנימוק לקדושת כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל: "כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה", מופיע כבר, בהכפלה מודגשת, בפרשה קודמת שקראנו לא-מכבר, פרשת 'שמיני', (המביאה את המצוות לגבי מאכלות אסורים וענייני טהרה וטומאה):
(יא/מד) כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אָנִי; וְלא תְטַמְּאוּ אֶת-נַפְשׁתֵיכֶם בְּכָל-הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ. (מה) כִּי אֲנִי יְהוָה, הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לִהְיֹת לָכֶם לֵאלֹהִים; וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אָנִי.
(4)
ברור שהמפתח לתשובות על השאלות הנ"ל שעלו בדעתי, מצוי בהגדרת 'קדוש' ו'קדושה'. אסכם להלן את הבנתי שלי בתחום עיקרי זה של האמונה באל:
ההבנה היא שהכוח הבורא, הכוח המקיים את כל העולמות ומקיים גם את עולמנו, "העולם הזה", ברא גם אותנו – נשמה הבאה בגוף, על-מנת לאפשר למהות הפנימית הנצחית של כל אחד מאיתנו, כלומר, ל'ניצוץ-הנשמה-שבגוף' – מימוש פוטנציאלים והשגת התפתחות בתנאים מיוחדים, חד-פעמיים: תנאי החומר המוצק (כולל 'בית הנשמה' שהוא גוף האדם). כל זאת בהתאם ל'חוק הבחירה החופשית'. לכן:(יט/ה )"וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח שְׁלָמִים, לַיהוָה—לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחֻהוּ".
ההבנה, לפי המבואר בספר נינוה, היא שהתפתחות המהות הפנימית (הנשמה – המנשימה את האדם) בעולם הפיסי, נערכת במסגרת מעין-ניסוי, ששאלת החקר שלו היא: האם למרות אשליית הנפרדות של גופי החומר, הנבדלים למראית-עין זה מזה, תוכל "מאסה" מסוימת של נשמות, בזמן מסוים שנקבע – לחשוף את תובנת האשליה ולהבין שלמרות הנפרדות (החומרית, לרבות נפרדות הגוף-חומר האנושי) – הכל מקורו ב'אחד' ולכן גם 'הכל אחד'.
(5)
אך המהות הפנימית הנצחית שלנו, הנשמה, אינה נזרקת סתם כך, בלי איכפתיות והדרכה, לגוף-האדם שבכדור-הארץ. היות שחיי ההתנסות בחומר הם קשים מאוד, בגלל פחדי ההישרדות של העל-חומר (נשמה) בחומר ובחומר-גוף (הנשמה בגוף, ששכחה את מוצאה ואת דבר הניסוי, אינה מודעת לכך שהחומר הוא אשליה ושהיא נצחית!) – מתקבלת מן הנסיינים (שהם בעצם 'האנחנו הגבוה שלנו') במדרגים העליונים, לרבות תודעת-העל הגבוהה מכל גבוה, המדרגים המכונים "אלהים" – עזרת-רמזים מגוונת בשלל תחומים! העזרה המוגשת היא אין-סופית אך במגבלה מוקפדת אחת המתחייבת מן הניסוי: הבחירה של העל-חומר (המהות הפנימית שבנו, הבאה לידי ביטוי ב'קול הפנימי') בעולם החומר חייבת להיות חופשית (עצמאית).
(6)
במסגרת העזרה רבת-הפנים הזאת, המתוכננת מראש, לפי עקרון 'סוף מעשה – במחשבה תחילה', נבחרת קבוצת נשמות מסוימת, המוגשמת, לפי תפישת התורה, בגופים הפיסיים של 'עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל', לשמש מעין חניך תורן – "וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן-הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי" מעין-שגריר עלי-אדמות, שגריר שילמד את עקרונות החיים הראויים, לפי נתינתם בתורת ישראל, ויפיץ אותם בעולם (כאילו זהו אור הבא לסלק חשכת הבערות – "אור לגויים").
זהו מעין "חניך תורן" (מביא דבר המפקד אל כל חייליו, כביכול), שייעודו הוא להביא את העקרונות לחיים נכונים על הפלנטה לידיעת רוב העדות והקבוצות וה'גויים' (עמים) שבעולם; חניך תורן זה, שתודעתו תלך "י ש ר ( אל ה)א ל", אמור, לפי 'הוראות המפקד', להביא לעולם את הנחיות תודעת-העל הבוראת לגבי השאלה:
כיצד הכי-נכון, ראוי ומתאים לחיות כאדם (כנשמה בגוף) – א. כך שיתמעט הסבל הכרוך בחיי בן-אנוש המתנסה ב'עמק הבכא', ו-ב. כך שבבוא העת תעזוב הנשמה את הגוף בשלום ותחזור לכור מחצבתה בשלום.
"אלהים", כלומר, תודעת-העל החובקת-כל, הבוראת ומקיימת הכול (ו"הכול" זה היא, ב"דרגות צבירה" אנרגטיות שונות), מתאפיין, להבנתי ולחווייתי מ"מדרגיו", במכלול אינסופי של תכונות (אנרגיות) הקרוי בתורה 'קדוש', מכלול בעל אנרגיה מאוזנת, גבוהה מאוד.
קדושת-האל, כלומר ייחודו המובהק של מכלול מהותו, "יוצאות-הדופן" שלו מבחינת כל ה"יש", כולל "יש שהוא אין" (כלומר, הבלתי-נתפש בחושי אדם), מבוטאת בעולמנו באמצעות כוחותיו, המשתלשלים ויורדים ממנו בהיררכיה מסוימת. נציגו הפעיל בנו, בני-האדם, ה'עושה' אותנו כל רגע, הוא ניצוץ-הנשמה-בגוף.
(7)
קדושת "אלהים" מצויה בנו, בניצוץ נשמת אדם, ואף מועברת אלינו, ללא הרף, בפעולה שקדנית אינסופית, בדינאמיות של פעולה, שהיא נתינת החיים לכל הנמצא כאן. זוהי פעולה תמידית רצופת חסד, חמלה, מתן עזרה ושקידה על הכוונת התפתחותם של הנבראים. בני האדם מקבלים עזרה-בחמלה זו במגבלת חוק מספר אחד על הפלנטה שלנו – חוק הבחירה החופשית. לכן נאמר: "הכל בידי שמיים, חוץ מיראת שמיים".
בגלל ה'ניסוי' (שהוסבר כאן לעיל) – הבחירה, בכל תחום והקשר, אמורה להיות חופשית-עצמאית לחלוטין (אימפריות גדולות נפלו מפני שעברו על חוק זה ושללו מנכבשיהן את בחירתם החופשית בתחומים חשובים! הערת אגב:בעניין זה עלינו, מדינת ישראל, לדאוג לא-מעט, בהקשר ל'נכבשינו' ול"גרים אשר בשערינו").
הלשון העברית רומזת על מהות ה'קדושה' באמצעות חילופי אותיות השורש: ק.ד.ש. בשורש ש.ק.ד. – וזהו הרמז לפעולה השקדנית, התמידית, שהאל שוקד עליה, על מנת לקיים את נבראיו כאן, במינימום סבל ובמקסימום איפשור של התנסות ל'נשמותיו'. מאידך, כדי להיות 'קדוש' – בעל מכלול תכונות עילאיות מאוזנות, חייב האדם ל'שקוד' על עבודת הרוח שלו.
העם שנבחר לשגרר את מהות השקידה הזאת עלי-אדמות וללמדה, בהתאם לחוקי האל, שהם המלצות לחוקי המשחק על הפלנטה, מתבקש אף-הוא, בהתאמה, ל ש ק ו ד –
* על טוהר המידות (למשל,אחד מני רבים: "אַל-תְּחַלֵּל אֶת-בִּתְּךָ, לְהַזְנוֹתָהּ; וְלא-תִזְנֶה הָאָרֶץ וּמָלְאָה הָאָרֶץ זִמָּה").
* על יחס של אחדות לגבי נמצאי ה'חוץ'-לאדם (למשל, "לא תִּגְנֹבוּ וְלא-תְכַחֲשׁוּ וְלא-תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ", או דינים לגבי בני המשפחה, הגר והעבד); ובכללי: וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ: אֲנִי יְהוָה.
* על טוהר ואחדות עם נמצאי ה'פנים' – שבתוך האדם (למשל, "לא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ"); ובכללי: וְלא תְטַמְּאוּ אֶת-נַפְשׁתֵיכֶם.
שקידה יומיומית על אלה מייצרת תדר גבוה (ויבראציה אישית, ולכן גם קולקטיבית, גבוהה) והיא התנאי להתנהלות אנושית מאוזנת של חסד וחמלה. מדובר על שקידה באמצעות אין-ספור דרכים שמורה התורה, ובראשם – שביתה מעבודה ביום השבת. יום זה, כאמור, לפי "תוכנת כדור-הארץ" מעניק אנרגיה מיוחדת, רוחנית, ל"שאר רוח" – העוזרת לאדם לחוות ולדעת את מירב האמור כאן (למעט כמובן מידע על 'הניסוי').
(8)
עם ישראל הוא העם שנבחר, בהתאם לדברי התורה ( – "וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן-הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי" – ) לקבל את קווי היסוד, העקרונות, לחיים ראויים, באמצעות אוסף 'חוקי התורה'. קיומם הראשוני וביסוסם של החוקים הללו, היה מותנה בימי-קדם באמונה מונותיאיסטית, כלומר בקבלת האוטוריטה של ה'אחד' (וראוי לעניות-דעתי להזכיר כאן שכיום רבים הם הדוגלים בעקרונות אוניברסאליים אלה ללא 'דת', כזו או אחרת!).
עם ישראל, שליח האל,הוא גם העם המובל, מכוח פעולת החיבור הייחודית שלו עם האל ב'ברית-בין-הבתרים' שנערכה עם אבי-האומה אברהם, דרך סבל העבדות ופלאי היציאה ממצרים, ודרך ההתגלות האלוהית במעמד הר סיני – שמטרתם היא לגרום לאמונה באל האחד, הכולל-כל, אל הארץ הקדושה. המונח 'קדושה' מובן אם כן כיוצאות דופן במערך הגיאוגרפי-אנרגטי של הפלנטה; ירושלים-ציון נתפשת כצ'אקרת הלב של כדור הארץ, ולכן, גם אם אין רווחת מודעות לדבר זה, היא מקודשת על-ידי שלוש הדתות המונותאיסטיות הגדולות. הארץ הקדושה מצוינת באנרגיה ספציפית גבוהה, הבאה לסייע לשמור על תדר גבוה (ישנם אנשים, הרגישים לאנרגיה במיוחד, החשים בכך בעת ביקור בירושלים!).
(9)
כל זה מסביר אם-כן את התשובות לשאלותיי:
'קדושים' – פירושו 'פועלים בעולם באיזון מירבי, בהתאם לחוקי החיים הראויים על הפלנטה', לפי קווי הפעולה האלוהיים שהועברו כמצוות בתורת ישראל, בשקידה יומיומית על תדר גבוה ועל פעולות של אחדות: בנתינה ובאהבה לרע – וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ: אֲנִי יְהוָה.
למה 'קדושים תהיו' – בזמן עתיד? – כי "עד שאינכם חיים לאור העקרונות הללו, אינכם דומים לי, אינכם בסטטוס של 'קדוש', הסטטוס שלי… אך אם תפעלו בשקידה לאור חוקיי, שוקדים – קְדושִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה אֱלהֵיכֶם.
לכן: וִהְיִיתֶם לִי קְדושִׁים, כלומר, ייעודכם הוא בעבורי, ומכאן גם בעבורכם ובעבור כל בני העולם – עליכם לשגרר בעולם את האמונה בכך שהכול אחד, ואת עקרונות החיים המקודשים, המושתתים על 'קדושתי' ועל 'קדושת החיים'שלכם. חייכם 'קדושים' משום שהקדושה האלוהית מקיימת אותם (באמצעות נשמת אלהים שבכם), ומשום הפוטנציאל הקיים בכם – להפוך ל'קדושים' – כלומר, להפוך מלאי מודעות לכל הדברים הללו, ולהיות מממשיה בחיי היום-יום.
(10)
להבנתי, ניתן להגיע לשקידה כזו גם ללא בית מ-קדש, וכל אחד ואחת מעֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל ומבני העולם כולו, יכול לשקוד על יישום העקרונות האוניברסאליים (המבוטאים כמצוות בתורה), לשם חיים נכונים ומוות נכון (שחרור מובהק של הנשמה מ'ארצות האדם' – המימד האנושי) בבוא העת.