על פרשת השבוע – 'ראה', דברים, יא/כו-טז/יז

(כולל תוספת מ-18.8.17)

כו רְאֵה, אָנכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם–הַיּוֹם: בְּרָכָה וּקְלָלָה.  כז אֶת-הַבְּרָכָה -[כ]אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם.  כח וְהַקְּלָלָה, אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל-מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלהֵיכֶם, וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם, לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלהִים אֲחֵרִים–אֲשֶׁר לא-יְדַעְתֶּם.

פרשת 'ראה' פותחת במניית מערך של מצוות המחייבות את בני-ישראל במילויין, לאחר הכניסה לארץ המובטחת.

במעין-הקדמה לפירוט המצוות אחת לאחת, מובאת אמירה כוללת, המתנה את רווחתם ושגשוגם של בני-ישראל בארצם. אמירה זו מדגישה עיקרון בסיסי, לפיו האל מעניק את הרצוי-הַבְּרָכָה, ואת הבלתי רצוי-הַקְּלָלָה, כשתי תוצאות-אפשרויות המוגשות לבחירה, הַיּוֹם – כמו-גם בכול יום, ליחיד – כמו-גם לרבים: "רְאֵה (ביחיד), אָנכִי נֹתֵן (בלשון הווה מתמשך) לִפְנֵיכֶם (ברבים) — הַיּוֹם…".

האמירה מבהירה כי שתי האפשרויות כאחת הן נתינה אלוהית, "אָנכִי נֹתֵן", ומתן האחת, או השנייה, נקבע, (בלשוננו כיום -) "אוטומטית", כתוצאה של סיבה. הסיבה היא בחירה, ראויה או בלתי-ראויה, באחת מבין שתי אפשרויות של התנהלות: א. "[כ]אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם", או: ב. "אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל-מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלהֵיכֶם, וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם, לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלהִים אֲחֵרִים–אֲשֶׁר לא-יְדַעְתֶּם".

האמירה החד-משמעית כאן מציינת איפוא שהבחירה לקיים את המצוות מביאה עימה 'ברכה', ואי-קיומן, יוצר מצב ביש, מצב 'מקול(ק)ל' המכונה – 'קללה'. מצב זה הוא תוצאת סטייה מן הרצוי, וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ, ולכן, מן הסיבה הזאת, מגיעה התוצאה הבלתי-רצויה.

כמה יפה הדבר בעיניי, כמה ישרה ושובת-לב היא ההנחיה הגלויה הזאת, וכמה עוצמתית היא הצבתה כ'חוק' אולטימטיבי שאינו ניתן למיקוח. לא מדובר כאן על עונש, אלא על 'חוק המיגנוט': החיובי,  הרצוי (ברכה), הבא מכוח 'המחוקק הגדול' (יהי אשר יהי) – מתמגנט, כתוצאה ידועה-מראש, "מוצהרת בזאת" – אל החיובי והרצוי האנושי (השמיעה אֶל-מִצְו‍ֹת יְהוָה). השלילי, הלא-רצוי (קללה), הבא אף הוא לפי 'חוק האחד', מתמגנט, כתוצאה ידועה-מראש, מוצהרת-מראש, אל השלילי הלא-רצוי, המונח ביסוד המעשה האנושי (אי-השמיעה אֶל-מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלהֵיכֶם, המביאה אל ההליכה בדרך הזרה, המונחית על-ידי אֱלהִים אֲחֵרִים – בלשון רבים, בלתי-ידועים, משבשים ומביאי-קלקלה).

אלה הם אם-כן 'כללי המשחק', שיוצרם ('היוצר הגדול') מבהירם, באוזני ה'שחקנים', לשם 'משחק הוגן' – בפסוקי ראשיתה של הפרשה, לאמור-כביכול: אתה (ולכן גם 'אתם' כקהילה, כחברה) הוא הבוחר, ולכן גם הקובע – אם הרצוי-לך יהיה נחלתך, או שמא הבלתי-רצוי יהיה מנת-חלקך. בידיך גווני-חייך: בבחירותיך, הנאמנות לדברי יוצרך, המנחה אותך ומצווה עליך לטובתך לבחור בראוי ובנכון, או בבחירותיך השגויות, הבאות מן הסירוב לשמוע ולעשות, הבחירות הסרות מדרך ההנחיה ומתובנות המצוות. זהו חוק הבחירה החופשית, חוק מספר אחד על 'מגרש המשחקים' שלנו.

השימוש הנפלא בפועל רְאֵה בפתיחה, בא כאן לתחושתי בהוראה כפולה: רְאֵה – הבט, לאזהרה ולהדגשה, ורְאֵה – בראיית 'העין השלישית', ראיית 'העצמי הגבוה' שלך, 'העצמי היודע' ממקורו מהי אמת ה'מידה כנגד מידה'.

השימוש הכפול, לחיוב ולשלילה, בפועל 'ש.מ.ע.' – אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ… אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ… – מדגיש מעין-אמירה כגון: 'ואל תגידו שלא שמעתם', או, 'אי ידיעת החוק אינה פוטרת מן התגובה המתמגנטת'. כל-זאת, משום שחוק הסיבה והתוצאה אינו מתחשב בסיבת ה'לא-שמעתי, לא-ידעתי'. עלינו מוטלת חובת הבירור והלמידה – לשם ידיעה.

על המצוות העיקריות המוזכרות בהמשך, כמצוות שקיומן יביא ברכה ואי-קיומן – קללה, נימנות:  השמדת העבודה הזרה / ריכוז עבודת ה' במקום אחד שייבחר בעתיד (בית המקדש), והבאת קרבנות / אכילת "בשר תאווה" ואיסור על "אכילת הדם" / אזהרות לגבי נביא שקר, וכן מסית ומדיח / דיני עיר הנידחת / פירוט החיות המותרות והאסורות באכילה / מצוות מעשר / מצוות שמיטת כספים / דיני עבד עברי / שלושת הרגלים ומצוות העלייה לרגל.

נראה לי שחוט השני המאגד את כל המצוות הללו הוא רצון ה'מחוקק הגדול' (שהוא, להזכירנו – אנחנו!), רצון שלדעתי נמצא בכול אחד מאיתנו, והוא המאפשר לנו את "השמיעה" הנדרשת – לאפשר יצירת חיים מבורכים, "חיים של ברכה", על-ידי מיקוד האדם בעשייה של אחדות, פנימית וחיצונית, ועל-ידי מיזעורו, ככל הניתן, של הקול הפנימי שלול-האור, הנמצא תדיר בתוכנו, הקול המבקש הפרדה, פנימית וחיצונית: הפרדת האדם ממקורו, והפרדתו מעולמו שמסביב לו.

מיזעור האנרגיה של ההפרדה בהילת האדם (אנרגיה הגדלה ככל שהאדם חושב, מרגיש, מדבר ו"עושה"הפרדה) – יושג, בהתאם לפסוקי המשכה של הפרשה – על-ידי התנהלות מוקפדת על-פי חוקים ("מצוות") מונעי-הפרדתיות.

התנהלות כזאת באה לכבוש ולהקטין את הגורמים לשגשוגו של "כוח ההפרדה" (שהוא במובנים ידועים "יצר הרע", או גוף הכאב), ובראשם הפחד, המנביע צורך לא-מרוסן בשליטה, ערך עצמי לא-מאוזן וחוויה קיומית של 'אני כאן לבדי' בעולם עוין וזר. הפחד מקבל כאן מענה מדהים בפשטותו – כל עוד אתה (אתם) בוחר בחירות של אחדות – אתה (אתם) מבורך!

נראה אם-כן שמטרת קיום המצוות כולן, כלומר, "העיקרון המכונן" שלהן (לזמנן-הן!), הוא להרבות אחדות, להאדיר את העשייה הפנימית (מחשבה / רגש) ואת העשייה החיצונית (דיבור /מעשים שונים) ה'אחדותיות'.

נבחן בקצרה היבט זה, של 'להפחית הפרדה ולהרבות אחדות' – בכל קבוצה מקבוצות המצוות:

השמדת העבודה הזרה  – העבודה הזרה (זרה לרוח המצווה, המחוקקת את 'חוק הסיבה והתוצאה') מביאה לתפישה של קידוש תודעות-על שונות, כוחות גבוהים, על-אנושיים, המתגלמים על-פי האמונה בחומר, כאלילים שונים, אֱלהִים אֲחֵרִים, המופרדים זה מזה ואף נלחמים זה בזה. בסיס העבודה הזרה, הרואה את הריבוי ולא את ה'אחד', הוא הפרדה – בעוד שבסיס אמונת ישראל, המושתתת על מונו(אחד!)תאיזם, הינו אחדות!

ריכוז עבודת ה' במקום אחד שייבחר בעתיד, והבאת הקרבנות והמעשרות לשם – זאת, לשם השגת אחדותם של כל שבטי ישראל ולשם השגת אפקטיביות בטקסים בעלי אופי של העלאת האנרגיה האישית והקולקטיבית של בני ישראל.

כללי אכילת "בשר תאווה" ואיסור על "אכילת הדם"– לריסון תאוות הזלילה של בשר יצורים שחיותם הופרדה מהם (הרוח הופרדה מהגוף בעת השחיטה), ובעיקר על-מנת לא לאכול אותם כשהדם נוטף מהם – פן הדבר יהווה מעין זרז תת-מודע או גורם להקלת-ראש לא מודעת – לשחיטת אנשים ואכילתם, כלומר, להפרדת הרוח מן הגוף (בעת ההמתה). הדם גם מקשר (מאחד, מכוח המכנה המשותף -), באורח תת הכרתי, בין האדם לבעל החיים, ומכאן (בין השאר) בא איסור על 'אכילת דם'.

אזהרות מדברי נביא-שקר –שדבריו 'מופרדים' מן האמת (זה טיבו של ה'שקר') והוא גם מייצר, בקרב שומעיו, הפרדה מן האמת.

אזהרות ממסיתים ומדיחים – שזורעים הסתה, הדחה, פקפוק וספק –ובכך מגדילים את גורמי ההפרדה בתוך האדם, ומחוצה לו – בקרב כלל אנשי קהילה.

דיני עיר הנידחת – למניעת השתרשותה של עבודה זרה, אלילית: כִּי-תִשְׁמַע בְּאַחַת עָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לָשֶׁבֶת שָׁם–לֵאמֹר יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי-בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת-יֹשְׁבֵי עִירָם לֵאמֹר: נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים–אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם. וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר, נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּקִרְבֶּךָ:  הַכֵּה תַכֶּה אֶת-יֹשְׁבֵי הָעִיר הַהִיא–לְפִי-חָרֶב: הַחֲרֵם אֹתָהּ  וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּהּ (דברים, יג).

פירוט החיות המותרות והאסורות באכילה –מחקרים חדישים מראים שהמשותף לכל היונקים המותרים לאכילה באמצעות שחיטה כשרה – הוא המבנה המסוים של כלי הדם שלהם המונע מהם סבל בעת המתתם (סבל כזה הוא בעצם גם אנרגיה קשה ורבה של הפרדה, העלולה להידבק  בשוחט ובאוכלים!!). מחקרים חדשים במערכת כלי הדם של היונקים קובעים כי "לכל היונקים יש גם עורקים קדמיים וגם עורקים אחוריים. אולם אצל כל היונקים שהתורה התירה את אכילתם, קיים שינוי במבנה העורקים האחוריים. בעוד שאצל היונקים שהתורה אסרה לאכילה, עורקים אלה חודרים ישירות למרכז הדם שבמוח. אצל בעלי-החיים המותרים באכילה הם מתחברים בדרכם לעורקים הקדמיים לפני הגיעם למרכז שבמוח, ורוב הדם הזורם דרכם מגיע למוח דרך העורקים הקדמיים! וממילא אצל היונקים המותרים באכילה, עם השחיטה מופסקת אספקת הדם למרכז שבמוח לא רק מהעורק הקדמי משום הזרימה החוצה, אלא גם הדם המגיע מהעורק האחורי – נשפך ויוצא ממקום השחיטה, במקום לטפס ולזרום אל המוח! והתוצאה: ירידה פתאומית של לחץ הדם ואובדן הכרה מיידי, דבר המבטיח לחלוטין שבשחיטה היהודית המתבצעת בבעלי-החיים המסוימים אותם התירה התורה באכילה, אין צער לבעלי-החיים ולו במשהו". (לפירוט ראו-נא כאן)

מצוות מעשר – המחייבת במתן צדקה בשיעור של כעשירית מיבול השדה, או עשירית מהכנסות העסקים השונים, לרבות ריביות שהתקבלו. נתינת 'צדקה' היא אחת מעמודי התווך של התנהלות קהילתית לשם הגברת נתינה, על-מנת להשיג תחושת אחדות (סולידריות) עם מי שחסר לו, ולבטאה בנתינה ובעזרה מתוך רצון לקיים ערבות הדדית.

מצוות שמיטת כספים -כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, בְּאַרְצְךָ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ–לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ, וְלא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן (דברים, טו). המצווה מתייחסת להיבט חברתי-סוציאלי רב-חשיבות, ומטרתה למנוע הפרדה בין עשירים לעניים. המצווה מחייבת את העשירים לשמוט חובות של אביון (עני מרוד) שאין ידו משגת לשלם כלל, על-מנת לאפשר אחדות בסיסית (מינימלית ואלמנטרית) של כל אנשי הקהילה.

דיני עבד עברי – גוף העבד העברי, בניגוד לעבד נכרי, אינו מכור לאדון, אלא רק עבודתו בלבד, ולכן חלים עליו דיני הוצאה לחירות מדי שבע שנים, או כאשר הוא פודה את עצמו. ברור שכאן מגמת האחדות היא בהאחדת הסטטוס הפיסי, הנפשי והרוחני – סטטוס ה'בני חורין' לגבי כל בני ישראל.

שלושת הרגלים ומצוות העלייה לרגל לירושלים במועדים אלה – מצוות העליה לרגל מחברת מגמה של האחדה עם האל, עם תורתו, עם העיר הייחודית המקודשת, ועם בית המקדש שהוקם בה לשם עבודת הקודש, כאשר כל העם המתאחד בחווית העליה לרגל. הרכיב האחדותי  הוא החיבור-הגיבוש של כל בני השבטים. 

פסח, שבועות וסוכות מאפשרים לעולי הרגל גם אחדות פנימית, משום ששלושת סוגי האנרגיה המאפיינים מועדים אלה, הם עתירי חיבור במובן של הידוק הקשר (האחדות): גוף-נפש–רוח–ניצוץ נשמה.

הבנת מצוות ה'עשה' וה'לא תעשה' בתורת ישראל, כמצוות הבאות לתכלית מובהקת – הגברת האחדות והמעטת הפירוד, היא מרתקת, ואני מודה על סרגל כה מדויק, מחכים וגמיש, המאפשר לי בחירות השואפות לאותה תכלית ממגנטת-ברכה, בכל זמן נתון. הבנה זו מאפשרת לי גם חיבור מכבד ומוקיר יותר עם תורת ישראל, כאשר ה'ישן' 'מתחדש' וה'חדש' נעגן ונתמך ב'ישן'.

לראות צלול

ההזמנה ל"ראה" –
לראייה הפנימית
בעין השלישית,
והפנייה אל הרואה הנסתר שבי –
מבקשות
מרוח האדם המתוקה שלי,
לפענח את הדיבור הפנימי
שבפרשה,
להבינו,
להפנימו
וליישם את עיקרי רוחו בחומר.

אכן, אנחנו – למרות ראיית
הבשר-ודם שלנו –
מוזמנים לזכור את המהות האמיתית, הבלתי-נראית,
המהות שמעבר לאשליית הנראה-כנכון-בלעדית,

מעבר למראה העיניים.

במקום-לא-מקום
צלול ובהיר שכזה,
חבויה האמת,
מאירה האהבה,
ולכן:
"ראה".

*

על העיקרון המכונן של המצוות

(תוספת להבהרה ושאלה בסופה – 18.8.17)

פתיחת הפרשה מרמזת לדעתי יפה לעיקרון המכונן של כלל-המצוות, עקרון העדפת מעשה האחדות על מעשה ההפרדה, כאשר היא מציבה במובהק את הפרדיגמה של שתי התוצאות משתי האפשרויות הבסיסיות הנתונות לבחירה, לאורך חיי אדם: מאחדות יוצאת 'ברכה' ומהפרדה יוצאת 'קללה', דומה מושך דומה, לכל מעשה – תוצאה "ממינו" ("מצא מין את מינו").

למול הניסוח ה"אובייקטיבי" בפתיחת הפרשה, מובהקת היא נקיטת העמדה וניסוח ההנחיה האלוהית החד-משמעית, החוזרת לאורך פרקי התורה הקשורים במצוות, כמו למשל בהמשך הפרשה, בפרק י"ב:

שְׁמר וְשָׁמַעְתָּ אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוֶּךָּ: לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ עַד-עוֹלָם–כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה אֱלהֶיךָ.

אני שמה לב לכך, שאין פה, לחלוטין, כל גילוי, או חשיפה חלקית, של טעמי העיקרון הנסתר הזה הנרמז בפרשה: *הטוב=האחדות=הברכה* לעומת *הרע=ההפרדה=האחדות*; לא כאן ולא במקומות אחרים בתורה. וזה מעורר אותי לשאול – מדוע? מדוע לא מציינת התורה מהי סיבת העיקרון הזה, טעמו ותכליתו?