על פרשת השבוע – 'שופטים', דברים, טז/יח – כא/ט

דברים, טז/יח שׁופְטִים וְשׁוטְרִים תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נותֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם מִשְׁפַּט-צֶדֶק.  יט לא-תַטֶּה מִשְׁפָּט, לא תַכִּיר פָּנִים וְלא-תִקַּח שׁוחַד–כִּי הַשּׁוחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם.  כ צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדּוף– לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נותֵן לָךְ. 

כא לֹא-תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה, כָּל-עֵץ:  אֵצֶל מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ–אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה-לָּךְ.  כב וְלֹא-תָקִים לְךָ מַצֵּבָה, אֲשֶׁר שָׂנֵא יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.

א. בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ

מה שמושך את תשומת לבי בפתיחתה של פרשת השבוע 'שופטים', הוא ההקבלה הסמויה שבין מעמד השופטים לגבי כל-אדם, לבין מעמד אלוהים לגבי כל-אדם. הקבלה נסתרת זו, בין שתי 'מערכות היחסים' האלה, באה להדגיש את חשיבותם של השיפוט והשיטור כשהם מאוזנים במאזני צדק, ואת חוקי השיפוט והשיטור כחוקים אלוהיים. ההקבלה נשענת, כבר בפתיחת הפרשה, על כך שהשופט, כאלוהים, אמור להיות נגיש לכל אדם – היות שהוא נמצא "בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ". השופט, כאלוהים, אמור גם לפעול מתוך מידה מובהקת של צדק, וכאלוהים, עליו לפעול ללא משוא פנים, ללא 'הטיית משפט' מסיבה כלשהי, הטייה כמו מתן שוחד וקבלתו, למשל.

עיוותו של 'הראוי והנכון', ביחסי 'אלוהים-אדם', המקביל לקבלת שוחד, הוא עבודת האלילים, המבוססת על מעין-שוחד, ועל השופט לדחות נטייה-לסטייה זו ו'לשנוא' אותה, כפי שאלוהים שונא את הסטייה מאמונת ה'אחד' – את האשרה הניטעת אצל מזבח-האל, או את המצבה המוקמת לפי מנהג עממי הארץ ובניגוד לרצון האלוהי – "לֹא-תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה… אצל מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ…  וְלֹא-תָקִים לְךָ מַצֵּבָה, אֲשֶׁר שָׂנֵא יְהוָה אֱלֹהֶיךָ".

הפסוק המאחד את שתי ההיררכיות האלה, אלוהים והשופטים, מדגיש: "צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף–לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ". כלומר, ההתנהלות האנושית הראויה, המבוטאת במִשְׁפַּט-צֶדֶק בהתאם למידת הצדק האלוהית, כשהיא מפוקחת על-ידי מערכת שיפוט ושיטור, מבטיחה חיים – "לְמַעַן תִּחְיֶה", ומבטיחה את הורשת הארץ היעודה, על ידי האל לעמו. 

ברמה מסוימת של קריאת חמשת הפסוקים האלה, אני יכולה לראות את האמירה הממריצה לתת שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים — בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, כהמרצה חבויה המכוונת לכל אדם – להציב בפנימיותו את ה"שֹׁפְטִים וְהשֹׁטְרִים" הייחודיים שלו – לשיפוט ראוי ולשיטור וניטור של אותה נטיית הפרדה שבנו, המעוורת את עינינו, נטייה שהחבלן הפנימי, גוף הכאב, מבקש לתגברה כל העת באמצעות 'שוחד' ("זה יהיה טוב לך, זה יהיה נעים לך… זה משתלם לך… אל תעשה כך וכך כי זה מפחיד, לא-ברור, לא-ידוע", וכדומה).

על ידי שיפוט ושיטור עצמיים אלה – לאור האיזון הפנימי של 'הנקודה הפנימית' המצויה בכל אחד מאיתנו, היא 'נקודת מאזני הצדק' המתדרת בנו את תדר ה'אחד' – מובטחת הכניסה לארץ המטא-פיסית, הארץ הפנימית הפרטית שלך, היעודה והנכונה לך – אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.

.

ב. לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ

 

שׁופְטִים וְשׁוטְרִים תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל- שְׁעָרֶיךָ,

אשר ישפטו בתוכך-פנימה מִשְׁפַּט-צֶדֶק,

ושום שוחד שבעולם-עולמך,

שוחד גאות-הרוח או שוחד שפל-הרוח,

גוף הכאב או הילד הפנימי החבול בקרקעיתך –

לא יעוורו את שלוש עיניך

ואת אחד לבבך.

לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ שבך, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נותֵן לָךְ,

היא הארץ החדשה, ארץ-האור המובטחת,

אשר אתה יורש אותה

עוד בחייך –

כאשר אתה הינך צדק,

שקול במאזני צדק,

מאזני האיזון הפנימי שלך,

האיזון המביא לאיזון-בכול,

לתחושת אחדות-הכול

ולאהבה רבה.