על פרשת השבוע 'תולדות', בראשית כה/יט – כח/ט

(שלוש רשומות ורשומת-'הפטרה')

א.

בראשית, כו/א וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ, מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם; וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל-אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ-פְּלִשְׁתִּים, גְּרָרָה.  ב וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה וַיֹּאמֶר אַל-תֵּרֵד מִצְרָיְמָה:  שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ.  ג גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ:  כִּי-לְךָ וּלְזַרְעֲך אֶתֵּן אֶת-כָּל-הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת-הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ.  ד וְהִרְבֵּיתִי אֶת-זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל-הָאֲרָצֹת הָאֵל(ה) וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ.  ה עֵקֶב אֲשֶׁר-שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי; וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי, מִצְו‍ֹתַי, חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי.

ארץ אתה

 

ויאמר: " אַל-תֵּרֵד מִצְרָיְמָה " –

ויאמר: " שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ " –

ויאמר: " גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת " –

 

זו הארץ הפנימית המובטחת לכולנו –

ארץ הרוח, ארץ זבת חלב ודבש

של קול פנימי,

עֵקֶב אֲשֶׁר-שָׁמַע ושומע בה האדם

את 'אני-הנני'ותו…

 

זו הארץ לשכון ולגור בה,

לשמור מִשְׁמַרְתִּי, מִצְו‍ֹתַי, חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי

של פנים-פנימיותי, של מלוא הווייתי.

 

זו הארץ האהובה,

החומלת, המנחה למישרין,

שלפעמים היא זועקת, נושכת, שולטת,

מראה-דרך לא-דרך… אך

עליך המלאכה לגלות מעקשיה,

ליישר העקוב למישור

ולהימנע מבריחה ממנה –

אַל-תֵּרֵד מִצְרָיְמָה…

 

ותמיד

בָּאָרֶץ הַזֹּאת אֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ 

כי היא ארץ האושר,

היא את/ה

ברב מימדיותך, באהבתך,

והיא אנחנו

כולנו

כאחד.

 

ב.

חומר ורוח

פרשת "תולדות" היא לכאורה פרשה עתירת "פרשיות" של מעשי הערמה ואינטריגות. במרכזה – סיפור השגתה של ברכת הבן הבכור, שיעקב, בעצת אמו, רבקה, מצליח לקבל מיצחק אביו, כפי שמתואר בפרק כ"ז: כב וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל-יִצְחָק אָבִיו, וַיְמֻשֵּׁהוּ; וַיֹּאמֶר, הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו.  כג וְלֹא הִכִּירוֹ–כִּי-הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו, שְׂעִרֹת; וַיְבָרְכֵהוּ.

ואולם תשומת לבי נמשכת דווקא לראשית הפרשה – ראשית המקפלת בתוכה את השתלשלות מעשי ה"הונאה" המפורטים בה ומבארת אותם. בפרק כ"ה מסופר:

כט וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד; וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן-הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף.  ל וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל-יַעֲקֹב, הַלְעִיטֵנִי נָא מִן-הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה–כִּי עָיֵף, אָנֹכִי; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ, אֱדוֹם.  לא וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב:  מִכְרָה כַיּוֹם אֶת-בְּכֹרָתְךָ לִי.  לב וַיֹּאמֶר עֵשָׂו, הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה-זֶּה לִי בְּכֹרָה.  לג וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם, וַיִּשָּׁבַע לוֹ; וַיִּמְכֹּר אֶת-בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב.  לד וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים, וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ, וַיָּקָם וַיֵּלַךְ; וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת-הַבְּכֹרָה.

אין ספק – אלו הן מילים כדורבנות בגנות העייפות ובגנות החיים במעגל סגור של רדיפת הציד-החומר… עשו – מרצונו ומבחירתו החופשית, מוכר בתמורה לנזיד עדשים, את ברכת בכורתו. ברכת הבכורה היא, אנרגטית, ברכה של בחירה, ברכה חשובה ביותר, שהמקבל אותה מתברך לאורה, הן כממשיך שושלת ומעצימה והן באופן אישי, לשגשוג ומילוי הייעוד הפרטי. ואולם עשו, מפני שהוא עייף ומפני שהוא חווה את מהותו הפנימית כמהות מותשת והולכת: "הנה אנכי הולך למות", מוותר עליה. הביטוי 'אכול ושתה כי מחר נמות' מקבל כאן משמעות וצבע ייחודיים. יעקב, המבין את חשיבות הברכה, חשיבות האצלתה הרוחנית של אנרגיית האב הגבוהה על אנרגיית הבן, מבקש מאחיו להתמיר רוח בחומר ולאפשר לו לקבל את הרוחני חלף החומרי. הפסוק הסוגר את הפרשיה – "ויבז עשו את הבכורה" – מראה שעשו שלם לגמרי עם ויתורו על ברכת הבכורה, לאחר שאכל, שתה, קם והלך.

כשאני קוראת את השורות המיוחדות האלה אני כאילו שומעת בפנימיותן את שני הטיפוסים הידועים לנו עד היום – זה האוחז בעיקר בחומר (המיוצג בסיפור המקראי על-ידי צבע הדם "האדום האדום הזה", צבע צ'קרת הבסיס, צבע החומר-ההישרדות), וזה המעוגן בעיקר ברוח. ואני מבינה כי אכן 'חייב' היה להיות חילוף ביניהם, בין עשו ליעקב, בעניין הברכה: הטיפוס הרוחני ממגנט אליו את ברכת הרוח הגדולה של האב, בעוד שהטיפוס החומרי אץ לוותר על מה שמגיע לו בדין. האשליה הגדולה של עולם החומר, עולם עשו – "הנה אנכי הולך למות", אשליה שאינה עולה בקנה אחד עם המציאות האמיתית, הנסתרת מן העין, לפיה כולנו, בהוויותינו האמיתיות, הננו ישויות אור נצחיות – אשליה זו מעבירה את ברכת האב, ברכת הרוח, למי שאכן ראוי לקבלה, מי שיודע להעריך את הרוח ונכון למזג חומר ורוח למקשת חיים אחת.

וכל סיפורי ההונאה והאינטריגות לכאורה בפרשת "תולדות" להלן, מתבארים כנכוחים וראויים, לאור הבנת שבועתו של עשו ליעקב, ואינם אלא מחלקת ההוצל"פ של מכירת הבכורה הזאת.

ג.

מטעמים

בראשית, פרק כז, פס' א וַיְהִי כִּי-זָקֵן יִצְחָק, וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת; וַיִּקְרָא אֶת-עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל, וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי, וַיֹּאמֶר אֵלָיו, הִנֵּנִי.  ב  וַיֹּאמֶר, הִנֵּה-נָא זָקַנְתִּי; לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי .  ג וְעַתָּה שָׂא-נָא כֵלֶיךָ, תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ, וְצֵא הַשָּׂדֶה  וְצוּדָה לִּי  צידה (צָיִד)  .  ד וַעֲשֵׂה-לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי, וְהָבִיאָה לִּי–וְאֹכֵלָה:  בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי, בְּטֶרֶם אָמוּת.  ה וְרִבְקָה שֹׁמַעַת–בְּדַבֵּר יִצְחָק אֶל-עֵשָׂו בְּנוֹ; וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו הַשָּׂדֶה, לָצוּד צַיִד לְהָבִיא.  ו וְרִבְקָה  אָמְרָה אֶל-יַעֲקֹב בְּנָהּ  לֵאמֹר:  הִנֵּה שָׁמַעְתִּי אֶת-אָבִיךָ מְדַבֵּר אֶל-עֵשָׂו אָחִיךָ לֵאמֹר: ז הָבִיאָה לִּי צַיִד וַעֲשֵׂה-לִי מַטְעַמִּים, וְאֹכֵלָה; וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי יְהוָה, לִפְנֵי מוֹתִי.

אף פעם לא ממש הבנתי מדוע היה יצחק צריך לבקש מעשו בנו, על-מנת לברכו בברכת הבן הבכור, לצאת לשדה לצוד צייד ולהכין עבורו "מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי". לא קלטתי מה הקשר בין הברכה, שבלאו הכי מגיעה לעשו כבן בכור, לבין 'סעודת המלכים' שיצחק ביקש לסעוד. גם תמיהה הייתה בעיניי, למה לא יכול היה יצחק לתקן את השיבוש, בהיוודע לו דבר ברכתו-בשוגג ליעקב (ולא לעשו).

והנה היום, כשקראתי את הפרשה, ראיתי את הסיבה לבקשת המטעמים ניצבת לה שם קוממיות: "בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי, בְּטֶרֶם אָמוּת"… פתאום הבנתי, שכדי לברך בלב שלם ובהצלחה, היה יצחק צריך לחוות, בזמן אמת, את התענוג שבאכילת הצייד, ואת התודה על המטעמים, ולצרף אליהם גם את ההוקרה ואת האהבה כלפי בנו.

הנפש, הנהנית מן המאכלים, כלומר – הגופנפש הטועם ונהנה, אמור היה להתחבר, מתוך אנרגיה של אהבה לבן, עם הניצוץ האלוהי של יצחק, המברך את הבן הבכור. זאת, על-מנת שכל הקו האלוהי: גוף-נפש-רוח-נשמה, יתלכד בעוצמה להבאת אנרגיית הברכה לידי מימוש.

לכן, בציטוט רבקה מדברי יצחק – "הָבִיאָה לִּי צַיִד וַעֲשֵׂה-לִי מַטְעַמִּים, וְאֹכֵלָה; וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי יְהוָה", אין התייחסות ל'נפש', שכן זוהי לחלוטין תשוקת נפשו של יצחק ולא של רבקה.

סיבה חשובה אחרת לבקשת המטעמים צפונה בכך שעל-מנת לקבל אתה אמור להיות באנרגיה של נתינה: על-מנת שעשו יקבל כראוי עליו לתת לנותן (אביו, יצחק) מפרי מאמציו (ציד והכנת מטעמים).

מהחזרה על-דברי יצחק אנחנו גם קוראים, בהדגשה של הכפלה, שהמברך מערב את השם המפורש לשם הענקת יתר-תוקף ויתר-קדושה לברכה: וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי יְהוָה. 

ממקום זה, של כוונה מועצמת המוכנסת הן בחושים (הטעם) והן הזכרת השם המפורש במילות ההצהרה על כוונת הברכה, מובן גם מדוע לא ניתן היה לתקן את המעוות. הברכה ברוב כוונת-עוצמתה כבר ניתנה ליעקב, ואף כי במרמה הושגה, הרי שבגלל עוצמת כוונתה ותוכנה הרם אין למוחקה.

מכאן ניתן לנו ללמוד – עד כמה גדולה וחשובה היא הכוונה, ועד כמה כוח-הכוונה, בצירוף מעשה תומך-ברכה ואמירת השם המפורש, יוצר מציאות מובהקת, בלי להתחשב בנתוני-יסוד ("מיהו הבכור?") המתקטנים בחשיבותם לעומתו.

ובמלים אחרות: כשהנפשגוף נהנית (כאן – מהמטעמים ומן הקרבה אב-בן) והתדר עולה, קל יותר לנשמה לתדר ולשדר לשדה הפוטנציאליות הטהורה את רצונה, וקל יותר לרצון להגיע ל'שדה' זה של מילוי המשאלות, 'שדה' כה רם-תדר עד שהוא מכונה כאן "לִפְנֵי יְהוָה".

אגב, זהו להבנתי אחד המקומות הבולטים בתורה, שמרמז במובהק לחיבור גופנפש-נשמה, ומאפשר לנו להבין את חשיבותו של החיבור הזה!

אכן, העצמת החיבור וכוח הכוונה במעשה, כאשר חץ הרצון 'רץ' אל שדה הפוטנציאליות הטהורה, חיוניות הן, כדי לאפשר למברך, או למבקש, למצוא שם את מלוא התמיכה וה'מילוי'. ניתן אם-כן ללמוד כאן שלא מספיק לנו 'לברך' אלא רצוי לצרף תחושה מועצמת של הוקרה למבורך, ולהמליץ למבורך לתת משהו גם-הוא.

(אל המגיבים: אנא ציינו א' או ב' או ג' – לפי הרשומה שעליה אתם מגיבים… תודה!)

אָהַבְתִּי אֶתְכֶם – ההפטרה לפרשת השבוע 'תולדות', מלאכי א/א – ב/ז

פרק א/א מַשָּׂא דְבַר-יְהוָה אֶל-יִשְׂרָאֵל בְּיַד מַלְאָכִי.   א,ב אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר יְהוָה, וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ; הֲלוֹא-אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם-יְהוָה, וָאֹהַב אֶת-יַעֲקֹב. א,ג וְאֶת-עֵשָׂו שָׂנֵאתִי וָאָשִׂים אֶת-הָרָיו שְׁמָמָה, וְאֶת-נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת מִדְבָּר.  א,ד כִּי-תֹאמַר אֱדוֹם רֻשַּׁשְׁנוּ, וְנָשׁוּב וְנִבְנֶה חֳרָבוֹת– כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, הֵמָּה יִבְנוּ וַאֲנִי אֶהֱרוֹס; וְקָרְאוּ לָהֶם גְּבוּל רִשְׁעָה, וְהָעָם אֲשֶׁר-זָעַם יְהוָה עַד-עוֹלָם.   א,ה וְעֵינֵיכֶם, תִּרְאֶינָה וְאַתֶּם תֹּאמְרוּ : יִגְדַּל יְהוָה, מֵעַל לִגְבוּל יִשְׂרָאֵל.  א,ו  יְהוָה בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדֹנָיו; וְאִם-אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי וְאִם-אֲדוֹנִים אָנִי אַיֵּה מוֹרָאִי אָמַר צְבָאוֹת, לָכֶם הַכֹּהֲנִים בּוֹזֵי שְׁמִי, וַאֲמַרְתֶּם, בַּמֶּה בָזִינוּ אֶת-שְׁמֶךָ.  א,ז מַגִּישִׁים עַל-מִזְבְּחִי לֶחֶם מְגֹאָל, וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה גֵאַלְנוּךָ; בֶּאֱמָרְכֶם,שֻׁלְחַן יְהוָה נִבְזֶה הוּא.  א,ח וְכִי-תַגִּישׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין רָע, וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה אֵין רָע;הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ, הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ– אָמַר, יְהוָה צְבָאוֹת.  ..

מבלי לחקור ולפרש את פסוקי ההפטרה, ומבלי לחפש מידע על הנביא מלאכי (אין. יש רק השערות שתקופתו תקופת עזרא ונחמיה) – כלומר, ב"קריאה תמימה", ראשונית, אני מתפעלת עמוקות מן הפסוקים הפותחים את ההפטרה:

א/ב אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר יְהוָה, וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ; הֲלוֹא-אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם-יְהוָה, וָאֹהַב אֶת-יַעֲקֹב.  א,ג וְאֶת-עֵשָׂו שָׂנֵאתִי וָאָשִׂים אֶת-הָרָיו שְׁמָמָה, וְאֶת-נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת מִדְבָּר.  

הדיאלוג הסמוי בין אלהים לבין עמו מרשים אותי מאוד. הנביא מלאכי ('מלאך', פירושו שליח, וכאן, לפי מדרש השם, זהו שליח הדובר מטעם האל,נביא) מתחיל כאן דו-שיח מובלע כזה:

אלהים: אָהַבְתִּי אֶתְכֶם.

העם: בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ – במה אתה מראה זאת? (ובנימה סרקסטית:) בכך שנתת ליעקב (ולצאצאיו,אנחנו) אח  – עשו (שצאצאיו מציקים לנו כל העת)?

עם כך שאני מודעת לפיסוק הבעייתי של הקטע, כפי שהובא לעיל, תשובת אלהים מדהימה אותי:

וָאֹהַב אֶת-יַעֲקֹב וְאֶת-עֵשָׂו שָׂנֵאתִי –   ולתיקוף ה'שנאה' לעשו:

וָאָשִׂים אֶת-הָרָיו שְׁמָמָה, וְאֶת-נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת מִדְבָּר.  

 

בום! "מכה בפנים" – הזהו אלהים שלי ושל כולנו? שונא ומחריב?

אותו מבנה שיח-סמוי חוזר פעם נוספת, באמצעות הכינוי 'אדום' לצאצאי עשו:

כִּי-תֹאמַר אֱדוֹם רֻשַּׁשְׁנוּ, וְנָשׁוּב וְנִבְנֶה חֳרָבוֹת– כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, הֵמָּה יִבְנוּ וַאֲנִי אֶהֱרוֹס; וְקָרְאוּ לָהֶם גְּבוּל רִשְׁעָה, וְהָעָם אֲשֶׁר-זָעַם יְהוָה עַד-עוֹלָם.

הפעם מוכיח האל בעקיפין את אהבתו לעמו באמצעות איזכור הריסת בתיהם של בני אדום (משום שהם הרסו לבני ישראל את בתיהם, ואילצו את בני ישראל לעבוד בשיקום חרבות בתיהם). התיאור המצטרף כאן לשמם של צאצאי עשו, הוא 'רשע' ו'עם שהאל זועם עליו'.

ובכן, יש לי בעיה. ברור לי שאלהים הוא רב-חסד ושאין דרכו לשנוא, להרוס, להחריב מתוך זעם.

והנה, כעת, בהמשך העיון בדברים, מתבהרת לי האמירה הנבואית:

"עשו" ו"אדום"-צאצאיו, הם צפנים לאנרגיה מסוימת, הפרדתית ושלולת-אור, לא-רצויה, ולכן בלתי-קבילה, 'שנואה'.

האנרגיה הרצויה מוצפנת במלה 'ישראל', ופירוש הדבר הוא שבני-העם, ואבי העם (יעקב) בראשם, הולכים במדויק ישר(אלה-)אל. לכן, מוצבות כאן אנרגיות של אהבה והראית כוח האל וגדולתו: 

אָהַבְתִּי אֶתְכֶם, וכן: וְעֵינֵיכֶם תִּרְאֶינָה וְאַתֶּם תֹּאמְרוּ, יִגְדַּל יְהוָה מֵעַל לִגְבוּל יִשְׂרָאֵל.

מתוך דברי הנביא ברור שאהבתו האבהית של אלהים, המשגיחה ושומרת על ישראל, מבקשת את הכבוד והיראה שבני ישראל אמורים להשיב לה בתמורה. במלים אחרות, טוב ישראל מותנה במודעות הרוחנית של בני ישראל, ובראשם ההנהגה הכוהנית. הנביא מצביע על העובדה שיחסי אב-בן או אדון וכפיף, כמשל ליחסי קירבה וכבוד בין האל והעם, אינם מתקיימים:

יְהוָה בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדֹנָיו; וְאִם-אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי וְאִם-אֲדוֹנִים אָנִי אַיֵּה מוֹרָאִי אָמַר צְבָאוֹת…

אכן, זהו רצון האל לפי מלאכו: לראות את "החניך (העם) התורן" מבצע את תפקידו בענווה, באמונה, במסירות וביראת כבוד. אין כאן אפליה בין צביר לצביר – אהוב ושנוא, אלא מובאת כאן בעקיפין הנחיה לצדד באנרגיית ישר-אל ולרחוק ממעשי עימות ותוקפנות. לכן המשך הדיאלוג הסמוי מתנהל עם הכוהנים, המנהיגים הרוחניים (שאמורים להוביל את העם לאנרגיה של ישר-אל), המבזים את עבודת הקודש שלהם. תיאור הביזוי חותם את הקטע המובא לעיל.

נושא המנהיגות הרוחנית מקשר את ההפטרה לא רק לרוחניות יעקב מול חומרנות עשו בפרשת השבוע, אלא גם לרוחניות הכוהנים החשמונאים למול חומרנות היוונים, בבחינת 'אין חדש תחת השמש'.

לרשימת כול פרשות השבוע