על פרשת השבוע – 'תצוה',  שמות, כז/כ – ל/י

(שתי רשומות.   על הפרשה באנגלית)

כז/כ וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית–לַמָּאוֹר:  לְהַעֲלות נֵר תָּמִיד.  כא בְּאהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרוכֶת אֲשֶׁר עַל-הָעֵדֻת, יַעֲרךְ אותוֹ אַהֲרן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד-בּקֶר–לִפְנֵי יְהוָה:  חֻקַּת עוֹלָם לְדורותָם, מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. 

א.

פרשת 'תצוה' ממשיכה את נושאי הפרשה הקודמת לה, פרשת 'תרומה', ומביאה את פרטי המשכן, מזבח הקטורת, המנורה, ענייני הכהונה ולבוש הכוהנים.

את תשומת לבי משכה ראשיתה של הפרשה – אמירת "וְאַתָּה תְּצַוֶּה" שאומר אלהים למשה, כשהוא מורה אותו, בפסוקים הנזכרים כאן לעיל, לצוות על בני ישראל להקפיד באש המנורה – "לְהַעֲלות נֵר תָּמִיד – – – מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר, לִפְנֵי יְהוָה"; זוהי הראשונה בעבודות המשכן, והחשיבות המיוחסת לה – רבה. אש נרות המנורה, כאמור, חייבת להיות ניזונה מ"שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר", כלומר, שמן זך וטהור מן האיכות המעולה ביותר, ואהרן ובניו אמורים לערכה "בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל-הָעֵדֻת", כך שתהיה נראית ולא חבויה. זוהי "חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם, מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", וככל  מצווה – אין לבטלה בשום אופן ובשום תנאי.

כשאני מתעמקת בפסוקי הפתיחה הללו, אני מבחינה בנושא חידתי-ייחודי שמעניין אותי במיוחד: שני צירופים מעט-תמוהים, " לִפְנֵי יְהוָה" הכרוך ב"מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". אש נר התמיד, אני לומדת כאן, ניתנת לאלהים מאת בני ישראל. זוהי אם-כן אש תמיד סמלית של נתינה, של הודיה ושל הנצחת הקשר אנחנו (ואני בכללם) – אתה.

אך את תפקידו הנסתר של אור אש-המנורה, אני רואה כבא להצביע על זיקת-תמיד לא רק לגבי הקשר בני ישראל-אלהים, אלא גם כמעין תזכורת לניצוץ הנשמה שבאדם  – לבל ישכח את מוצאו, כ"בן אלהים". הזמן-שמעבר-לזמן, ה'כל הזמן', חוזר ומודגש ארבע פעמים: נֵר תָּמִיד, מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר, חֻקַּת עוֹלָם, לְדֹרֹתָם.

מנקודת ראות זו, מדובר כאן בעצם בנר זיכרון, נר זכרון-תמיד, המבטא, בדרכים סמויות מן העין (אך ידועות ל'עין השלישית'…), את הקשר הסמוי בין הרוח האנושית לבין מוצאה-ביתה ב'אלהים'. ידיעת קשר זה, בתודעה או מעבר לה, אמורה להוות בסיס נפלא לחיים אנושיים שלמים יותר, אוהבים יותר, שמחים יותר.

הסמוי מן העין, כמו שם האל –  הנעדר אך נוכח בהסתר בטקסט של מגילת אסתר, פועל לעיתים ביתר עוצמה על הלב, כמעקף-שכל. הקשר החבוי "אני הנני'-אלהים", הוא קשר סמוי מן העין ולכן יש להזכירו ברמז, בלשון (של מראות וחוויות) המסוגלת  לנשמה, מבלי דעת הנפש, כפרפראזה על דברי הרמח"ל.

המודעות לקשר בין אלהים לבין אור (אנרגיית) הנשמה-שבגוף, האור שמקרין אותי ומעצב אותי ואת עולמי, יכולה לעושה אותי בכל רגע נתון, אוהבת לעצמי ואוהבת לרעי, שכן: הכול וכולנו – אחד

ב.

"ואתה תדבר אל כל חכמי לב, אשר מלאתיו רוח חכמה, ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי", שמות כח/ ג

 

כמה יפה בעיני פסוק זה, הנמנה על פסוקי הפתיחה של הפרשה.

הצו האלוהי שנמסר כאן למשה (ששמו אגב אינו נזכר בכל הפרשה!)

הוא להורות לאנשים "חכמי לב"

לעסוק בהתקנת בגדי הכהונה לאהרון אחי-משה ולבניו,

כך שהלובש אותם יתקדש ויימצא ראוי לכהונה בעבודת הקודש שלו.

 

"חכמי הלב", כפי שמבואר בפסוק המרהיב הזה,

הם אלה שאלוהים (עצמו!) מילא את לבם "רוח חוכמה".

לא את שכלם מילא בחוכמה, אלא את ליבם;

אולי, על-מנת שידעו מלבם

כיצד להתקין את בגדי הקודש –

באמצעות החיבור, המתאפשר בלב,

בין האני-היומיומי, המעשי, לבין האני-הגבוה, הרוחני.

 

ואולי גם "נמלא לבם חוכמה" כדי שיעבירו למלאכתם

מן התדר הרוחני המיוחד להם,

תדר לב-החוכמה, וככה יפיחו בבגד (בחומר) את תדר החוכמה הזאת (הרוח).

 

אמני האמת, כך אני שומעת כאן, בפסוק הזה, אמורים

ליצור אמנות ואומנות מתוך חוכמת-לבם, כלומר,

מתוך החוכמה של רגשותיהם, ובתואם עם שכלם.

 

אך למקרא הדברים עולות וצפות בי כאן גם שאלות:

מהן התכונות הדרושות לו לאדם כדי להגיע למעלת 'חכם-לב'?

האם 'חכמי הלב' נמלאו 'חוכמת-לב' על-ידי האל מתוך בחירה חופשית שלהם?

וכיצד התרחש, ומתרחש בימינו, המילוי הזה?

 

ואני נזכרת בפסוק הידוע ומשיבה לעצמי:

אכן, "הכול בידי שמיים חוץ מיראת שמיים", כמאמר פרקי אבות.

'יראת שמיים' לגבַּי היא יראת-הכבוד שאני-הנני, גופנפש וניצוץ-הנשמה שבגוף,

חולקת באהבה ובהודיה ל'שמיים'. המילה 'יראה' היא מילת-קוד

המבטאת יחס מיוחד של פליאה וכבוד

להיררכיית-האור האינסופית של הבריאה, שהיא בכל והכל בה.

 

להרגשתי, ובהתאם להבנת חוק הבחירה העצמאית המקודש על הפלנטה שלנו,

רק לאחר שנמצאת כבר בלב האדם 'יראת שמיים',

בעיקר הודות לתובנת הלב לנוכח 'רב הנסתר על הנגלה',

ושהנסתר אוהב וחומל,

אז, ורק אז, מוכנה האלוהות,

שלגבַּי-אני היא היררכיית-אור השרויה בתוך תצריף אינסופי

של כוחות-אורות בעלי תודעות-על בלתי-מושגות,

למלא את הלב בחוכמה.

 

ואני יודעת, שכל אחד מוזמן לבוא לידי יראת-כבוד כלפי מקורו,

ובכך לאפשר לו למלא את לבו בחוכמה העליונה, חוכמת היצירה והאהבה.

אף כי אולי לא כל אחד רוצה… ובוודאי לא כל אחד יודע שהוא יכול…  

הידיעה הזאת על-אודות היכולת הגנוזה בכל אחד מאיתנו,

והרצון,

וגם הבחירה להיפתח לקול הפנימי מלא-החוכמה,

הם המאפשרים את ה'מילוי'.

 

והלמידה עצמה – איך וכיצד להתמלא בחוכמת-הלב המוענקת על-ידי האלוהים,

היא, לתחושתי, למידת הידע הרוחני ועקרונות המודעות הרוחנית  –

מעצמנו, ומחברינו-שבספרים, שבמורים, שאולי יודעים קצת יותר מאיתנו…

למידה לשם היזכרות, לשם יקיצה מאשליית החומר הנפרד אל עדן הרוח המאוחדת.

לא ויתור על החומר, אלא היזכרות במקורו,

והתנהלות חדשה, מאושרת, לאור זיכרון זה.

בחירה חופשית ביקיצה,

בחירה חופשית בזכירה עצמית,

בחירה חופשית בחוכמת הלב, הדוברת בקול הלב.

קודם 'יראה' – הבאה מלמטה למעלה,

ואחר-כך איפשור המילוי של ה'אהבה', הבאה מלמעלה למטה,

בהענקת חוכמת הלב,

ליצירה ולשפע,

לחמלה ולאהבה.

(על פרשת 'תצוה' באנגלית – ראו-נא כאן)