על פרשת השבוע 'וישב' – בראשית לז/א – מ/כג
פרשת השבוע 'וישב' ראויה אולי להיקרא פרשת 'ויחלום', שכן בפרשה זו מובאת לשיא חדש פעולת החלימה, שיעקב, כחולם חריף ובקי, שחלם הרבה וחשוב בפרשות הקודמות, הורישה כנראה, במיטבה, לבנו, ליוסף… –
"וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם, וַיַּגֵּד לְאֶחָיו; וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ. ו) וַיּאמֶר אֲלֵיהֶם: שִׁמְעוּ-נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי. ז וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה, וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם-נִצָּבָה; וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי. ח) וַיֹאמְרוּ לוֹ אֶחָיו, הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ, אִם-מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ; וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ, עַל-חֲלֹמֹתָיו וְעַל-דְּבָרָיו. ט) וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר, וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד, וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים, מִשְׁתַּחֲוִים לִי. י) וַיְסַפֵּר אֶל-אָבִיו וְאֶל-אֶחָיו, וַיִּגְעַר-בּוֹ אָבִיו, וַיֹּאמֶר לוֹ: מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ – הֲבוֹא נָבוֹא, אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ, לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה" (בראשית, לז).
ממובאה זו, וכן מפסוקי הפרשה הבאים המדברים על חלומות, לומד הקורא ומבין כי האדם החולם מקושר בחלומו לרשות-על מכובדת, אשר מסריה עשויים להתגשם בעתיד-לבוא, והם עלולים להטריד את מנוחת השומעים מעצבי פשרם, אם מתחוורת מהם, כהשערה, רעתם הצפויה להם.
הן אחיו של יוסף והן אביו-אוהבו, נחרדים לשמע סיפורי הגדולה בחלומותיו, ומפרשים אותם (כמופת ללמידת הקורא?) כחזון 'מחייב', הבא לבשר את שלילת החופש שלהם ואת שליטת יוסף בהם. עקב האמונה, או רק החשש-הספק, שהחלום הוא 'פתקה מהרקיע', הוא מהווה כאן, ובשאר אזכוריו בפרשות הסמוכות, סיבה לחששות, לקנאה ולשנאה, וכללית – ליחסי הפרדה. לכן לא מפתיעה היא כוונת אחי-יוסף הקנאים, המובעת בהתנכלותם לאח, בעת בואם לדותן כרועי הצאן, בעודם צופים ביוסף המתקרב אליהם. כאן מובאת התייחסות (האחים) לחלום (יוסף) כנובעת מתגובה קיצונית של לגלוג, רשע ואכזריות:
יח) וַיִּרְאוּ אֹתוֹ, מֵרָחֹק; וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם, וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ. יט) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו: הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה–בָּא. כ) וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ, וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת, וְאָמַרְנוּ, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; וְנִרְאֶה מַה-יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו.
פסוקים אלה מדגישים שהאחים אינם רוצים רק לבטא את קנאתם וזלזולם בבעל-החלומות, אלא גם להרוג את יוסף שלא 'ימלוך וישלוט' עליהם. למעשה, מנסים האחים, על-ידי סילוקו של יוסף, לכתוב לכל הנוגעים בדבר "גורל חדש", ובכך כביכול לעצב 'חלום' שונה, 'לטובתם'.
השאלה הנשאלת כאן על-ידי (לנוכח האמירה העקיפה של התורה לגבי העובדה שיש מימד מסוים מעלינו-כביכול שבו נקבעים דברים מראש) היא – האם, ועד כמה, אנחנו יכולים לשנות את המציאות העתידית?
בהתאם להבנה הרוחנית הקלאסית של היום, בעידן החדש, במימד מסוים (המימד הווירטואלי, הבלתי-מקומי, האוניברסאלי) הכול מתרחש בו-זמנית. האדם החולם את החלום הסימבולי-ה'נבואי', נמצא בתדר שבאמצעותו הוא מתחבר למימד הזה, חסר הזמן הפלנטארי, וקולט (חולם) אותו בזמן השינה.
אך איך ניתן לדעת שהגורל המתואר בחלום הוא אמיתי? אכן, מבארת כאן התורה, באמצעות סיפורי יוסף – רק המחובר לעצמו, רק בעל התדר הגבוה המכונה בפינו היום 'תדר האהבה', יכול להעריך את תקפות החלום (לגבי העתיד לבוא) ולפענח את מסריו.
ובאמת, פרק מ', בהמשך, המביא את סיפור יוסף במצרים לאחר שהושלך מבית אדונו אל בית הסוהר, מוקדש כולו לחלומות הנפתרים רק באמצעות המגע הפנימי עם דברי המימד העליון ('אלוהים'). נראה כי כאן, בהתרחב מעגל החולמים הכולל כעת את סריסי פרעה, שר המשקים ושר האופים, ניתן ללמוד כי פעולת החלימה שהביאה רעה על יוסף, ובגללה נזרק אל הבור – פועלת כעת לטובתו, והחלומות המתוארים נחלמים על מנת שיפתור אותם, ובכדי להוציאו מן 'הבור' (בית הסוהר) ולהעלותו לגדולה; כלומר, לממש בעצם את אותם חלומות-ההשתחוות שחלם יוסף הצעיר.
מגמתם הנסתרת של סיפורי החלומות מתבהרת, כאשר יוסף מצהיר, כמעט באופן דידקטי-שקוף, הצהרה עקרונית בעניין הקשר של החלומות ל'אלוהים':
ה) וַיַּחַלְמוּ חֲלוֹם שְׁנֵיהֶם אִישׁ חֲלֹמוֹ, בְּלַיְלָה אֶחָד–אִישׁ כְּפִתְרוֹן חֲלֹמוֹ: הַמַּשְׁקֶה וְהָאֹפֶה, אֲשֶׁר לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם, אֲשֶׁר אֲסוּרִים בְּבֵית הַסֹּהַר. ו) וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם יוֹסֵף בַּבֹּקֶר; וַיַּרְא אֹתָם וְהִנָּם זֹעֲפִים. ז) וַיִּשְׁאַל אֶת-סְרִיסֵי פַרְעֹה אֲשֶׁר אִתּוֹ בְמִשְׁמַר בֵּית אֲדֹנָיו–לֵאמֹר: מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים הַיּוֹם. ח) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו–חֲלוֹם חָלַמְנוּ, וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ; וַיאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף, הֲלוֹא לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים — סַפְּרוּ-נָא לִי".
אלוהים, או 'הקול הפנימי' המזוהה על-ידי יוסף כ'אלהים', הוא המאפשר לדבריו, בפסוקים אלה, את פתרון החלום.
אמונת יוסף והחיבור האמיץ שלו לקולו הפנימי, מודגשים כבר קודם-לכן (ל"ט/ט), בהקשר של התנהלות נכונה וראויה, באומרו, בעת הימנעותו מפיתויי אשת פוטיפר: "וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזאת, וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים". כלומר, יוסף מזהה בבירור את קול מצפונו עם 'קול אלהים'. בחירתו (לא לשכב עם אשת פוטיפר) היא בחירה הבאה, לדבריו, מקול זה!
בעצם, אומר, כביכול, יוסף לשר המשקים ולשר האופים: "ספרו לי את סיפור-גורלכם המוסווה בחלום ואפתור לכם אותו בהתאם למציאות הגלויה, משום שאני מחובר לתדר הפותר – 'תדר אלוהים'. מחובר עוד מבית אבי העברי יעקב, שחלם את מגעיו עם אלוהים, ומחובר כנכד אברהם, שאלוהים התגלה לו 'במחזה' וב'תרדמה' (בראשית, ט"ו)".
הפרשה הבאה, מקץ, בפרק מ"א, עתידה להכניס למעגל החולמים את פרעה, בכבודו ובעצמו, ולהמשיך ולחזק את למידתנו על אודות "הכול צפוי": וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים; וּפַרְעֹה חֹלֵם, וְהִנֵּה עֹמֵד עַל-הַיְאֹר … וַיִּיקַץ פַּרְעֹה, וְהִנֵּה חֲלוֹם. חלימה סמלית זו, כידוע, אכן מתממשת – לפי פתרון יוסף, בשבע השנים הטובות ובשבע השנים הרעות הבאות על מצרים.
אמירת המקרא היא אם כן סמויה אך נחרצת: דבר החלום בא 'מלמעלה' – ממקום ששם מתוכננים הדברים כתכנית נשמה עבור ניצוץ-הנשמה שנולד בגוף האנושי ועבור הקולקטיב כולו (העם המצרי, למשל), ולכן לא ראוי ללכת נגדם, ולא רצוי לו לאדם להתנגד ולהפריד את עצמו מזרימת המציאות, לרבות זו הנחלמת, אלא ראוי לו לקבל את הדברים בהתאם לתחושת ה'נכון לי', תחושת החיבור לקול העצמי הגבוה, הקול המכונה במקרא 'אלוהים'.
למעשה, מורה אותנו כאן התורה שהכול צפוי במימד מסוים, וש'צפוי' זה דולף לעתים לחלום. אבל יוסף חי את חייו לאו דווקא לאור החלומות… הוא חי כמיטבו ובוחר את בחירותיו (למשל, הימנעותו מאשת אדונו) לפי הנמ"ר (נכון, מתאים וראוי) לו ולמצפונו הצפון בתוכו, וחי בו מכוח החיבור שלו אל קולו הפנימי.
להבנתי, לא החלומות הם הגיבור הראשי בפרשת "וישב", אלא התכנית האלוהית והאמונה בקול הפנימי הנתפש כאלוהי. מסתבר לי כעת, מתוך עוד התעמקות בכתוב, שהתורה, באמצעות סיפורי החלום, מדגימה כאן את המסר הידוע 'הכול צפוי והרשות נתונה'. דבר החלום הוא אמצעי להראות וללמד שהעתיד ("הגורל") מגובש יחסית ברובו, ועיקר פרקיו עוצבו כבר בחוזה הנשמתי ("החוזה המקודש"). כעת מובן לי שההדלפה על העתיד להתרחש, באמצעות חלומות יוסף הצעיר, היא הדלפה המכוונת אלינו, הקוראים של 'ספר הוראות היצרן', ולא רק אל יוסף! הקורא לומד שמה שהוא בגדר 'הכול צפוי' עבורו – דרכו להתממש, וזהו עיקר המסר.
הן יעקב והן יוסף מייחסים חשיבות לחלומות, ואנו הקוראים נקראים להיות מושפעים מהתייחסותם (ובהמשך גם מהתייחסות פרעה ושריו) לחלום, ולהסיק מסיפורי החלומות את ההבנה שיש רשות (מימד) עליונה, מעבר לזמן-הפלנטה, רשות-על מתכננת-מנבאת ומזמנת, המוציאה לפועל את הצפוי ומתוכנן מראש. ניתן להתנגד לרשות-על זו (למשל, להשליך את יוסף לבור) אך אין בכך תועלת, שכן בסופו של דבר ההשלכה לבור מסייעת לתכנית-יוסף להתבצע, ויוסף אכן מוצב במעמד גבוה מעל לאחיו, אשר באו לשבור שבר במצרים, בתפקידו כמשנה למלך, ולכן צדק דבר חלומו בתמונה הסמלית, המתארת את אלומות האחים המשתחוות לאלומתו.
האחים לא הצליחו לשנות את 'הכול צפוי' למרות שהרשות (הייתה) נתונה (להם לפעול), משום שפעלו בדרך ההפרדה. לעומת זאת יוסף "זרם" ללא התנגדות בזרם 'הכול צפוי', ופעל מתוך אחדות וחיבור, כלומר, בדרך הראויה (בהימנעות מאשת אדונו, בעזרה לשרים הכלואים ובהמשך ביחס של מחילה ואהבה לאחיו); לפיכך מיגנט יוסף את מימושו החיובי של גורלו, שעוצב בידי האל ומדרגיו, בהתאם לתפישת התורה, עוד בטרם נולד.
מפרשת "ויחלום" אני מבינה אם-כן שהכול צפוי ושאין טעם להתנגד לצפוי (שהחלום לעתים מדליף-מדווח עליו), משום שהתכנית האלוהית תצא בכל מקרה לפועל. אך יש להדגיש: ה'צפוי' לגבינו נערך – בעיקר על-ידי נשמותינו – בחסד ובאהבה, והוא מתבצע כאשר הבחירה היומיומית של האדם נעשית בחסד ובאהבה.
כך אני מבינה שראוי לי לבחור, בזרם היומיומי של המציאות, בחירות בהתאם להנחיה שאני שומעת מקולי הפנימי, כשאני ממלאת את חיי ואת יומי במעשים של אהבה, ביראת כבוד ובחמלה לעצמי ולסובב אותי, קרוב ורחוק. בכך אני גם יוצרת לעצמי את הוויית ה'מאושרת', שכן 'מישהו' שם למעלה, מאשר אותי, ובבחירותיי אני ממגנטת אלי בחזרה – אהבה ושמחה.