על פרשת השבוע  'תזריע' – ויקרא, יב/א – יג/ נ

פרשת השבוע 'תזריע' והפרשה הבאה אחריה, פרשת 'מצורע', עוסקות בהוויית הבשר-ודם של האדם, בצרכי הגוף, בלבוש ובמגורים. שמונת הפסוקים הראשונים של פרשת 'תזריע' עוסקים בהריון ובלידה, ובהקשר לדיני היולדת, מובאים שני פסוקים על דבר מצוות ברית המילה:

יב,ב)  דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר, אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ, וְיָלְדָה זָכָר- – – 

יב,ג)  וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ.

כמוזכר ב'בראשית', כבר אברהם אבינו, שנים רבות לפני מתן תורה, נצטווה למול את בניו, אך פרשנים ופוסקי הלכה רבים, ובראשם הרמב"ם, הבינו את הציווי האלוהי לאברהם כציווי-לשעתו, והם רואים, בפסוקים המובאים כאן למעלה, מספר ויקרא, את בסיס מצוות המילה.

סוד ברית המילה, סיבותיה ומטרתה העסיקו אין-ספור הוגי דעות ומפרשים (וגם אותי, כאם לחמישה בנים…). בין היתר נמנו הטעמים הבאים:

שיא עבודת האל בגוף הפיסי של הרך הנולד;

הטלה עקיפה של סיוג ומתינות לגבי עונג המוביל לפריצות מינית – לבל יהפוך הגבר לעבד-ליצריו;

טעמי בריאות;

הסרה סמלית של יסודות הפרדתיים (הסרת עורלת 'חטא' ו'טומאה');

מעין-הטבעה פיסית של הקשר אל-אדם;

מתן קדושה ("ברית עם האל") לאיבר ההולדה;

מעין-"סימון" למעין-ייחוד הגבר העברי.

להבנתי, באה ברית המילה גם להטביע בבשר-ודם את זיכרון המטאפיסי בפיסי בעבור נשמת-האדם, ובכך להביא את דבר קיומו של האל ואת ייתכנות הקשר עם האל להכרת הרוח-שבגוף, כבר עם תחילת הדרך ולמשך כל החיים, כל יום.

לאפשרות קיום הקשר עם האל שבך, דרך "הנחיות היצרן" הניתנות בתורת ישראל, ההנחיות לחיים ראויים וטובים יותר, כלומר, לבחירה באופציה ללכת ישר-(אל ה)אל, באה הברית בעצם הטבעת הסימן האלוהי, כתזכורת קבועה של הנוכחות האלוהית (נשמת אלהים) בבשר.

ואם תמצא לומר בטעות "מה אני אשם שנולדתי לעם היהודי?", התכבד נא ולמד על תוכנית הנשמה (גם שלך…) שהנשמה עורכת, מרצונה החופשי ועל-פי בחירותיה בלבד, לפני הלידה, אפשר גם – כאן.

לכאב שחש הנימול יש לדעתי חשיבות רבה לגבי ניצוץ הנשמה. הכאב מאפשר למהות הרוחנית של האדם ("ניצוץ הנשמה") 'קרקוע' בתוך הגוף ומעין התלבשות פנימית חזקה יותר בבשר, והשתרשות עמוקה ומהירה יותר ב'ביתו' החדש. הדבר דומה לכאב המוסב בכוונה לגבי אדם "שנשמתו פרחה", שהתעלף, כשהמבקשים "להשיב את רוחו" סוטרים לו על לחיו…

זהו להבנתי חלק מפשר ברית המילה וזהו גם הקשר ל'מילה' – הנהגית והנכתבת, שכן גם המילה מבטאת ומממשת קשר רוח-בשר, שכן היכולת לדבר (להגות מלים) מותנית בשיתוף פעולה בין הרוח לגוף (המלה 'הגיג' מראה קשר בין מחשבה להגייה).

שורש מ.ל.א. הסמוך לשורש מ.ל.ה. בא לרמז על איפשור פוטנציאלי של יותר 'מלאות' של האדם הנימול, שתושג על-ידי קשב פנימי עמוק לשאלת 'מי אני' ותזכורת-בבשר ל'תפקיד' הנשמה בעולם. תשובת הברית לשאלה 'מי אני', תשובה-איבר שהגבר חש בה תמיד ורואה אותה יומיום – "אני הנני 'של' האל", או: "אני הנני שלוחה של האל עלי-אדמות, בן בריתו בין שאר בני בריתו" – עומדת להבנתי במרכז 'סוד הברית'. ומה הסיבה שאין מלים נשים? –  מהיבט זה (וישנם נוספים) הסיבה לכך ברורה: הן אינן רואות את איבר הטלת השתן ואת אברי המין שלהן יומיום.

ברור לי לגמרי שמי שאינו לומד ואינו יודע מה הן הסיבות הנסתרות, התקפות גם כיום, לברית המילה, כמו גם מי שאינו מודע לסיבות הנסתרות של מרבית המצוות והמנהגים שלנו, או של עמים אחרים, עלול לראות בברית המילה טקס ברברי, לא רלוונטי לימינו (ההגיינה השתפרה…). אני, אישית, סוברת – לאור המודעות הרוחנית, שזוהי מצווה חשובה מאוד, ולכן, טוב שעדיין מנהג זה נוהג ברוב הבנים הנולדים כעת, וכדבר שירתו-אמונתו של אלתרמן, בשירו הפונה אל האלוהות, שכינת ישראל: "טוב שאת לבנו עוד ידך לוכדת…".

בשנת תשע"ז מצורפת פרשת מצורע לפרשה תזריע. על פרשת מצורע ראו נא כאן