על פרשת השבוע – 'האזינו', דברים ל"ב

 

ל"ב,א  הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, וַאֲדַבֵּרָה, וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי-פִי,

ב יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי,   תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי,

כִּשְׂעִירִם עֲלֵי-דֶשֶׁא  וְכִרְבִיבִים עֲלֵי-עֵשֶׂב.   

ג כִּי שֵׁם יְהוָה, אֶקְרָא: הָבוּ גֹדֶל, לֵאלֹהֵינוּ.   

ד הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ,  כִּי כָל-דְּרָכָיו מִשְׁפָּט.

אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל,  צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא.

ה שׁחֵת לוֹ לֹא – בָּנָיו מוּמָם,  דּוֹר עִקֵּשׁ, וּפְתַלְתֹּל

ו הַלְיְהוָה, תִּגְמְלוּ-זֹאת– 

 

שירת 'האזינו' שאומרה משה בן המאה ועשרים שנה, ערב מותו, היא שירה נשגבת, מדהימה, עתירת שבח לאל, שופט כל-הארץ, הרחום ומלא-החרון – הכול לפי התנהלותו של העם. השירה כוללת סקירת 'מה שהיה' ומבט כולל על 'מה שיהיה', וזהו מבט רצוף התראה-אזהרה, הבא לצד דברי נחמה ועידוד. הפצרה רבת משמעות מבקשת-דורשת כאן מעם ישראל, לא לראות בשום דבר 'מקרה', היות שאין אירוע אשר התקיים – וְלֹא יְהוָה פָּעַל כָּל-זֹאת  .  

ההבנה הכוללת, המופקת מדברי משה, היא שלפי המעשה – המציאות, ובכך פוגשת האמירה הזאת את התובנה הבסיסית במודעות הרוחנית בת כל הזמנים, לרבות העידן החדש: אתה, כפרט וכעם, יוצר במעשיך את מציאותך – לטוב ולמוטב (לרע).

תובנת-יסוד זו, שכוחה יפה לנו ולשעתנו כיום, זורחת מטקסט מקודש קדום, בן למעלה משלושת אלפים שנה, והיא מאירה לנו היום את דרכנו, ומאפשרת לנו את האמת הגדולה העקרונית, לפיה אחריותו של אדם היא לפעול לפי הדגם האלוהי העליון – באופן שיהיה "תמים", בעל "אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל", " צַדִּיק (מאוזן כבמאזני צדק) וְיָשָׁר"… פעולה אחדותית יומיומית של האדם והעם לאור כל אלה, מבטיחה, לפי דברי משה, קיום נכון וראוי, וגמול של חסד עד להפלאה גמורה – וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע  וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר. 

חוק הבחירה החופשית, חוק ה'לפי המעשה – המציאות' וחוק האיזון, חברו כאן יחד בתשתית הדברים, על-מנת להדגיש את דבר החיים הטובים שבידינו לעצב לנו ולחברה שלנו – כִּי לֹא-דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם, כִּי-הוּא חַיֵּיכֶם.

הטבעת חתימתו המוצפנת של משה,  בפתיח לשירה, היא רבת עניין ותורמת לתחושת השגב של תוכן הדברים: סכום כל האותיות הפותחות את ששת הפסוקים הראשונים – ה', י', כ', ה', ש', ה' – הוא, לפי הערך הגימטרי 345, שהוא גם סכום אותיות 'משה'. ועל כך יוכל כל אחד מאיתנו, לרצונו, לומר על-אודות עצמו, לעת התגברותו על 'נפילתו' ל'בור' של הפרדה, של גאווה או פחד, מתוך אחריות לעצמו ולמעשיו: "כי מן המים משיתיהו" (שמות, ב/י).

 

http://www.mechon-mamre.org/i/t/a0532.htm   – ממליצה להאזין לקריאת הפרשה