על פרשת השבוע ' נֹחַ ' – בראשית ו/ט – יא/ לב

א.

בראשית, ו/ט אֵלֶּה תּוֹלְדֹת   נֹחַ —  נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו:  אֶת-הָאֱלֹהִים  הִתְהַלֶּךְ-נֹחַ.   וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלֹשָׁה בָנִים — אֶת-שֵׁם, אֶת-חָם וְאֶת-יָפֶת.   וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ, לִפְנֵי הָאֱלֹהִים; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאָרֶץ  וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה:  כִּי-הִשְׁחִית כָּל-בָּשָׂר אֶת-דַּרְכּוֹ עַל-הָאָרֶץ.

בעבודה הרוחנית, עם עצמי ועם רבים מסביבי, עבודה הבאה להבדיל בין האור – האחדות, לבין חשך האור – (מלשון העדר, כמו חשוך-בנים) ההפרדה, על מנת לבחור באור – אני רואה כמה חשובה היא תכונת-האופי שהתברך בה נח – שהיה תָּמִים בְּדֹרֹתָיו.

התמימות היא מעלה גדולה משום שהיא מאפשרת את 'האמונה' השלימה, ו'אמונה' היא ההיפך מ'פחד'. כאשר הפחד נוכח בנו, במחשבה וברגש, בדיבור ובמעשה  – אנחנו מתכווצים מבפנים. הכיווץ הזה יוצר בתוכנו חסימות. כאשר אנחנו בעלי-חסימות, ספיראלת האנרגיה הזורמת אלינו כל העת לכתר הראש,  וכן הטמעת האנרגיה הקוסמית בנשימה-לנשמה ובדרכים אחרות, נחלשות מאוד, וההיחלשות פוגעת בנו, שלא נדע, בדרכים שונות, כולל בדרך המל"ך – כלומר, בגופנפש: מוח, לב, כבד.

התמימות, כתכונה אנושית, לא תסולא בפז, משום שכאמור היא מייצרת אנרגיה של אמונה: הילד התמים עושה 'מה שאומרים לו' הוריו, בדרך-כלל, משום שהוא יודע, במקום עמוק מאוד, שראוי לו להאמין בהנהגת ההורים, ונכון לו (בדרך-כלל, לא תמיד) לבצע את הוראותיהם.

התמימות באה מתחושה כללית של אחדות, ומייצרת את האנרגיה החשובה של 'אני סומך' –  'אני סומך עליך ועל דבריך, על העולם ועל עצמי'. התמימות מונעת ואינה מאפשרת לייצר אנרגיות-הפרדה ממגנטות שליליות, כגון: חשד, מניפולציות, שאיבת אנרגיה מהזולת, דחיינות, צביעות ושקר.

נכון, מתאים וראוי (נמ"ר בלשוננו) ובעיקר נוח, מאוזן – להיות תָּמִים, משום שהתמימות, שהיא בהוראתה המילונית 'שלימות' , ללא חסר או עודף  וללא פגם נפשי או רוחני, מאפשרת איזון פנימי מובהק, היוצר מעין מעטה-הגנה של אור (אחדות), דינאמי ובר קיימא.

לאור המושג 'מאזני צדק' – שהם מאוזנים באופן דימויי, בעת עשיית צדק, ומופרי-איזון במעשה של אי-צדק, נוצר המושג הבא לציין תדר אנרגטי אנושי יוצא-דופן: 'צדיק'. הצדיק מאזן בהווייתו בין 'ימין' ל'שמאל', בין רוח לחומר, בין נתינה לקבלה, בין 'אמונת הרוח' ל'פחד הנפש'. מקור אחדות הניגודים, שהוא מגלם במהותו, טמון ב"ראיית הנשמה" שלו, כלומר, בהבנתו את אשליית עולם החומר, אך גם במתן הכבוד הראוי לעולם זה, עולם ההתנסות, הניסיון והניסוי (הרחבתי על-כך בספרי "נינוה"). לפיכך – בראשית, ו/ח – וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהוָה: אנרגיית נ'ח' ממגנטת את אנרגיית ח'נ'… (על פי עיקרון זה).

נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו – וכגודל איזונו ותמימותו, כן גודל הפער בינו לבין בני הארץ, שהשחיתו את עצמם ואת דרכיהם –  וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים.

לכן: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ, קֵץ כָּל-בָּשָׂר בָּא לְפָנַי–כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס, מִפְּנֵיהֶם; וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת-הָאָרֶץ. 

עולם שלם של הפרדה יורד בהתאם לרצון הבורא לטמיון, כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס. חז"ל ופרשני מקרא מבינים את המושג חָמָס כגילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה. ברור בעיניי שמדובר כאן קודם כול ביחסי קורבן-מקרבן הפושים בעולם לאורכו ולרוחבו, לפי הפועל 'לחמוס'. המעשה של 'קורבן-מקרבן' (שיאו למשל בהתעללות מינית, התעללות גזענית, כבשואה, וכל סוג אחר של שליטה והישלטות) מפר לחלוטין את עקרון הבחירה החופשית, שהוא נשמת אפה של אוכלוסיית הפלנטה בכל זמן ומקום, עקב חירות ההכרעה שעל כל אדם לחוש ולמממש כדי לא להטות את יכולותיו לעמוד בניסוי/ניסיון/התנסות. החמס (הדיכוי) מביא ל"וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים" – ומה שנישחת כאן במיוחד הוא הניסוי, המצריך מכל אדם עמדה נפשית-נשמתית עצמאית, ללא כל רודנות ושליטה.

ש.ח.ת. , כשורש, מכוון למקום נמוך (כמו ב-'שחת'), ולכן אני מבינה את השלשת השורש הזה, בפסוקים המובאים לעיל, כהדגשת התדר הנמוך שבו נמצא העולם ב'דור המבול'.

אך הדגם המעולה – דגם ההתנהלות האחדותית – נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים – נשאר על-מנת להדהד ממנו התחלה כלל-אנושית חדשה.

נהיר לי, לפי עבודתי עם אנשים רבים, שבכל אחד מאיתנו, עמוק בתוככי העולם הפנימי, נמצאים ככל הנראה, אנשי-השחתה ואנשי-נח. החוכמה היא, כפי שמראה פרשת המבול, לפעול כך שנקיים בתוכנו 'תיבת נח' של שימור הראוי והנכון, ומן השאר נשתדל 'להיפטר', וכך נשכיל לשמוע ולקבל, באהבה ובהודיה, את הקול הבא לְהַחֲיֹת אותנו.

******************************************************************  

ב.

אֵלֶּה תּוֹלְדֹת  נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ.

פרשת השבוע 'נֹחַ', ובמרכזה סיפור המבול, יכולה להיקרא בעניין רב גם לאור תפישת נינו"ה. תפישה זו אומרת כי תכלית היות המין האנושי היא משולשת: ניצוצות הנשמה בגוף האדם, המסונפים לנשמות האם שלהם, חווים כאן את עצמם כמוגשמים בפיזי, ומשדרים "הביתה", תמידית, בקו פתוח, את חוויותיהם, על-מנת לקחת חלק בניסוי, לבחון אם יעמדו בניסיון, ולצבור להעשרתם התנסות בת גוונים רבים ושונים בעולם החומר (מכאן שם הספר והתפישה – נינו"ה = ניסוי, נסיון והתנסות, ואין תחום אחד עדיף על חברו).

לפי תיזת נינו"ה מלמד סיפור המבול את חוק המשיכה, הוא חוק המיגנוט, כהתראה וכאזהרה, וגם מתאר הכנסת תיקונים חשובים בתנאי הניסוי.

דור המבול ("כל בשר") משחית את דרכו, ולפיכך "וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה". לכן, אומר האל לנוח – "והנני משחיתם את-הארץ"; זהו, אפילו באופן מילולי, ביטויו של חוק ה'מידה כנגד מידה', החוק האוניברסאלי – חוק המשיכה. לאחר מתן ההוראות לבניית תיבת הצלה לנוח, למשפחתו ולבעלי החיים – זכר ונקבה "מכל החי ומכל הבשר", מוסיף האל ואומר לנוח – "ואני הנני מביא את-המבול מים על הארץ לשחת כל-בשר". נוח אינו רק איש אלא ייצוג של טיפוס-איש. "מצב נוח" הוא המצב הפנימי הנוח, המאוזן כבמאזני צדק (ולכן – "צדיק"), איזון נח, ההיפך מ'מתנדנד' (מזגזג!), איזון של שלימות ("תמים"=שלם). שורש השם 'נוח' מוסבר כבר כאנרגיה חיובית בפרשה הקודמת, בדברי למך אביו: "זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ, וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ". אכן מתאים ונוח לו, למי ששרוי באיזון – ב"מצב נוח" – למגנט את חסד האיזון ואת ההצלה מן המצב ה'לא-נוח'. 

כל שאר הדור, היות שהוא נמצא במצב "לא נוח", אינו מושך אליו, כנוח "האִישׁ", את הקול האלוהי המאוזן מכל איזון, ואינו מקבל את חסד "המצב הנוח" של ההצלה. להיפך – הוא נמחה מעל פני האדמה, בהמטרה חסרת איזון של מים – הממוגנטת אל הארץ עקב חוסר האיזון של בני הדור. קטסטרופת הפלנטה כתוצאה מחוסר האיזון של אנשי הפלנטה, כסיכוי סביר הנובע מכוח החוק האוניברסאלי, מאיימת כאן כאופציה ממשית, בין אם יש גרעין אמת היסטורי ב'מבול' ובין אם לא.

נראה כי הרעיון כאן הוא שהניסוי כבר בראשיתו כל-כך נכשל, עד שאין מנוס אלא לטהר במים רבים, בממטרי "ארבעים יום וארבעים לילה", את האנרגיה השלילית שהשחיתה כליל את ה"סט" של הניסוי. הכול נמחה מעל פני האדמה. "מתחילים מהתחלה" עם חוקי התנהלות חדשים, פרי הלקח של הבורא/ים – הכוללים הוראות קפדניות לניצוצות הנשמה אשר בגופי האדם ("מצוות בני נוח"), משום שיש להתחשב בכך ש"יצר לב האדם רע מנעוריו", כלומר, שגוף הכאב שלו נולד ביחד עם הולדת הנשמה-רוח-נפשגוף.

מסקנת הפרט המוצעת לנוכח סיפור המבול ברורה: כולנו מיקשה אנרגטית אחת, בלי ניתנת למדידה אך בהחלט ניתנת לתנודות אנרגטיות קשות וגם לנחיתת תדר עולמית, חס וחלילה. נחיתה כזו עלולה למגנט תוצאה הרת-אסון. לכן, נמצא כאן מוסר השכל חשוב, מעין – היה אתה אִישׁ מאוזן, 'תמים' ושלם כפי יכולתך, גם אם מסביבך 'פני הדור כפני הכלב'.

ההכוונה העליונה למשתתפי הניסוי נעשית, לפי סיפור 'אחרי המבול', בשונה מקודם-לכן, ובאופן מינימלי ביותר. תנאי הניסוי, לאור ההצהרה האלוהית לאי-הישנות טיהור העולם כבמבול – עוברים תמורה יסודית, כאשר הדגש הוא על עליונות מובהקת של תפקיד האדם בעולם, אך גם על שוויון מובהק של חיי כול בני האדם, ואיסור מוחלט על שפיכות דמים:

בראשית, ט/א וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת-נֹחַ וְאֶת-בָּנָיו; וַיֹּאמֶר לָהֶם, פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ.  ב וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל-חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל-עוֹף הַשָּׁמָיִם; בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל-דְּגֵי הַיָּם, בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ.  ג כָּל-רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא-חַי, לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה:  כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כֹּל. ד אַךְ-בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ.  ה וְאַךְ אֶת-דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ, מִיַּד כָּל-חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ; וּמִיַּד הָאָדָם, מִיַּד אִישׁ אָחִיו–אֶדְרֹשׁ אֶת-נֶפֶשׁ הָאָדָם.  ו שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ:  כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת-הָאָדָם.  ז וְאַתֶּם, פְּרוּ וּרְבוּ, שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ-בָהּ.  

אך עיקר המסר להבנתי (הבנה שונה ממה שלמדתי בזמנו!) הוא שהכול בעולם האנושי יתנהל מעתה ואילך באחריות האדם (הנשמות שבגופי האדם), ללא התערבות 'מלמעלה', וללא נגיעה של 'קללה' באדמה ובחי, שכביכול 'אינם אשמים' ב"יֵצֶר לֵב הָאָדָם (שהוא) רַע מִנְּעֻרָיו":

בראשית, ח/כא לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי (במבול).

לכוונה ולהצהרה אודות אי ההתערבות האלוהית, המחדדת את אחריותם הבלעדית של בני האדם לעולמם, קורא האל 'ברית' – שם-עצם קרוב ל'בריאה' (המחודשת, לאחר המבול), והוראתו כאן להבנתי – 'הסכם':

בראשית, ט/יא וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתְּכֶם, וְלֹא-יִכָּרֵת כָּל-בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל; וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ.  יב וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, זֹאת אוֹת-הַבְּרִית אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם–לְדֹרֹת עוֹלָם. יג אֶת-קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ.  יד וְהָיָה, בְּעַנְנִי עָנָן עַל-הָאָרֶץ, וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן. טו וְזָכַרְתִּי אֶת-בְּרִיתִי, אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה, בְּכָל-בָּשָׂר; וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל, לְשַׁחֵת כָּל-בָּשָׂר.  טז וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן; וּרְאִיתִיהָ, לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם, בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל-בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ.

אוֹת-הַבְּרִית, הקשת בשמיים, הינה בעיקרה תזכורת כפולה (MEMO): לאדם ולאל (במקרה של אל זועם אולי, המבקש לכלות את העולם בגלל מעשי האדם). לפי הסכם זה האל לא יתערב במהלכי האדם בכדור הארץ, גם אם האדם ישחית את מעשיו באופן נורא (כמו בשואה, למשל, או בשואה האקולוגית המתממשת יום-יום בעולם יותר ויותר). החסד האלוהי כאן הוא לא בהבטחה שלא יתרחש עוד מבול, אלא בכך שמופיעה בשמיים אזהרה חוזרת ונשנית (בצורת קשת) בדבר אחריותו הבלעדית של האדם על עולמו. החזרה המחומשת (בשישה פסוקים בלבד!) על המילה 'ברית', באה להדגיש את הסכם אי-ההתערבות האלוהית בעולם, הסכם הנערך עם כל אדם (לאו מדווקא מישראל) כך שיהיה נהיר בהחלט, לכל דור ודור.

אכן – 'בניסוי כמו בניסוי' – שהרי אין הנסיין מתערב כלל בניסוי!

[ מרתק להשוות עם תפישת 'ברית' זו עם סיום סוגיית 'תנורו של עכנאי' בתלמוד (בבלי, בבא מציעא, נט/ב) ואת הערעור על ההתערבות האלוהית בוויכוח שבין החכמים שם, לפי נימוק דומה אך גם שונה.]

עם כל האמור לעיל נראה כי משמעות החיים האנושיים, המוסברת לנו היום בתחומי הניסוי של נינו"ה, נותרת בשלב זה בתורה כמשמעות סודית, בלתי מפורשת. משמעות זו בהחלט זורמת, לדעתי, בזרם התת-קרקעי של הדברים, והיא מבארת היטב את יחס האל לבני העולם המובע בסיפור המבול שלפנינו.

עיקר הפרשה נעוץ כאמור באמירתו המובהקת של האל לבני האדם: הכול על אחריותכם, ללא התערבותי מלמעלה, ובהתאם לחוקים האוניברסאליים השזורים בבריאת העולם; וכל זאת, לשם עריכה 'נקייה' של הניסוי, כאשר איני (אין אנו) מתערב(ים) בנעשה.*

****************************************************************** 

ג.

מדהים מדהים מדהים בעיניי מה שהתבאר לי כעת לגבי סיבת השימוש הבלתי-תקני בעליל, בסיום הפסוק הראשון של פרשתנו: "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו: אֶת-הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ-נֹחַ".

המקרא הרי יודע עברית מעולה… ואין כאן מקום לשגגה (-:  מדוע אם כן נרשם בפסוק האמור – "אֶת-הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ-נֹחַ", ולא "עם הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ-נֹחַ"?!  מה אומר לנו שימוש לא-תקני זה, המעלה ביטוי לא-שיגרתי שכזה ? כלומר, מה הסיבה לשימוש בביטוי זה? ובאמת, מהי לדעתכם הסיבה?

* על מצבו האקולוגי העכשווי של כדור-הארץ צפו נא בסרטם של פישר סטיבנס וליאונרדו ד'קפריו – לפני המבול

(אל המגיבים: אנא ציינו א' או ב' או ג' – לפי הרשומה שעליה אתם מגיבים… תודה!)