למה אנחנו אוהבים להיות מאוהבים?
"כשאני מאוהבת אני דחוסה כענן…", כותבת דליה רביקוביץ' בשיר ידוע שלה.
ובאמת – למה אנחנו אוהבים להיות מאוהבים?
כי הנשמות שלנו אוהבות להיות מאוהבות.
שמתם לב שהנשמות אוהבות להיות מאוהבות?
למה? כי זה הכי קרוב שאפשר ל"בית".
למה? כי ב"בית" הכול אנרגיה של אהבה. "בית" פירושו בלשוננו "אשכול הענבים", שממנו נתלשה הנשמה כביכול ובאה אל כדור-הארץ. זהו מוצא הנשמות, ה"מקור", ה"חיה".
הנשמות אוהבות כמובן להיות אהובות, אבל חשוב להן גם מאוד "להיות באהבה" – to be in love.
כשהנשמה באהבה היא 'זה וזה וזה וזה', כלשון שירה של רביקוביץ', ובלשוננו: היא פשוט שרויה בהרבה יותר התרחבות ו'אחדות'; התדר עולה וגוף הכאב מתקטן! ועוד: באהבה, פעמים רבות, הנשמה מתעוררת, ונעשית יצירתית ופועלת, אינטנסיבית יותר, מתנסה ופוגשת את עצמה בשיאה.
לכן זהו נושא כל-כך ראשוני ועקרוני בעולמנו: האהבה, וכן גם הזוגיות, הרעות והחמלה, האמפטיה וההזדהות.
המשפט הזה הוא משפט מפתח: "כשאני מאוהבת אני דחוסה כענן…".
ככה הן הנשמות ולכן ככה אנחנו, כי הנשמות הכי אוהבות אנרגיה דחוסה של אהבה,
אף כי האהבה 'לא חייבת להיות' הכי דחוסה וחזקה, כמו שהיא כלפי בן זוג / בת זוג או צאצא – אפשר גם כלפי כול מישהו, או בעל-חיים, וכלפי אוכל מסוים או נוף… (לדעתי, באוכל מסוים שמאוד אוהבים, מתוקים "מנחמים" בעיקר, כמו שוקולד – אנחנו, חוץ מההיבט הביוכימי שמתרחש בגוף, מעין-אוהבים לרגע את עצמנו כשהיינו ילדים – חסרי דאגות ומרגישים שם מתוגמלים, כי מאושר לנו על-ידי הבוגרים שאנחנו "בסדר" ו"מגיע לנו" ממתק).
וכאמור, האהבה מזכירה לנשמות את ה"בית"; ואכן, זוהי האנרגיה של ה"בית".
להיות שרויות באהבה דחוסה – זה מה שנשמות "נורמטיביות" אוהבות… לכן, כדאי לי לחפש את האהבה ודומיה, בתוכי – בכל מקום וזמן…
(על סיבות שיבושיהן של הנשמות יוצאות-הדופן, החוששות ונמנעות מן האהבה, ברמות עוצמה רבות, וכן אפיונים ודרכי ריפוי של שיבושי האהבה – נדבר פעם אחרת…)