הודיה

ההודיה, תחושת התודה והעברתה, היא אנרגיה של חיבור ואחדות. בהודיה בא לידי ביטוי מילולי, או אחר – 'אני מעביר אליך אנרגיה חיובית'. כך נוצר החיבור: אנרגיה של פלוס משוגרת מא', משייטת ומגיעה עד ל-ב'. זה כמו למסור כדור שעשוי מאל-חומר קורן. הקו המחבר בין א' לב' בהודיה משרטט חיוב. וכן הדבר בכל נתינה מקרבת, פיזית או שאינה פיזית – כמו ברכת שלום, נתינת חיוך, הבעת חרטה ובקשת סליחה.

אנחנו מיטיבים להעביר אור של תודה על כל היש והלא-יש, לאינסוף הבריאה והבורא, כשאנו עוקבים בהדמייה מדיטטיבית אחרי ספירלת אור הדבש, הבאה מן האדמה, בוקעת בגופינו מלמטה למעלה, עד צ'אקרת הלב, ושם אנו מטעינים אותה ברגשי ההודיה. נלווה בעיני רוחנו את הספירלה, העולה מכפות הרגליים ובעיקר ממשפך הצ'אקרה הראשונה, המכונה 'שורש' (בסוף הגוף המרכזי – חיץ הנקבים), ומתאחדת בתחתית הגוף המרכזי לזרם עולה אחד; כשהיא עוברת בלב אנו צובעים אותה בצבעי הודיה, ומשגרים את אורה לכוחות אינסוף המדורגים שמעלינו: תודה על מה שיש לנו, בתוכנו ומחוצה לנו, ועל מה שאין לנו, באהבה.