קורת רוח לרוח

(שירים מעבר לזמן ולמקום)

 

כדי להיות אהובה

כדי להיות אהובה עלי להיות אהבה

כדי להיות יפה עלי להיות יופי

כדי להיות מאושרת עלי להיות אושר

כדי להיות איתך עלי להיות אתה

לפעמים

 

כשהתודעה שלי משתתקת

כשהתודעה שלי משתתקת ושקטה,

עולה וצף קצף ענוג, גל של אהבה.

כשהתודעה שלי מרחפת ואיננה, 

אני-מי מופנמת וקושבת

כדי להאזין לגלים הכמוסים שצפים ועולים –

גלים של אהבה לכול, ניצוץ שלום

מהוויה ט-הורה של אור ט-אור.

 

לָאהבה החדשה שחכמה

כמה עמום הוא זכרון האושר וחמקמק,

וכמה בהיר הוא זכרון הקושי, הנחרץ בבשר התודעה עמוק כל כך.

 ולמה קצר הוא זכרון האושר, והקושי – נחרט,

כאילו לא היה זמן ארוך ומתוק של חיבה יד-ביד

ושמחה שיאנית שכזו בינינו, מעולם?

אולי משום ששכבנו פגי רוח, עוללים בודדים

וחסרי-אונים בתינוֹקוּת ימינו,

והפחד בחומר-הגוף פעפע ונצבר מאז כגוף-לעצמו,

והלך ותפח והלך – עד עתה, עד הנה?

ואולי משום שגלי האושר גואים, מפכים, שובבים ושבים אל הים,

וגוש הקושי נתקע הוא, כאבן גדולה שעלתה והוטלה אפלה

בלילה קשה אל החוף.

ואולי משום שבעצם הקושי טמונות חידת היותנו כאן

ותשובתה המצועפת עימה,

טמון התיקון וזכרו העיקש המבקש וחוזר ומבקש

מים זכים מרפאים לצמא הדורות שחלפו ושיבשו עיקרי המסע,

עד שיפוח ונסו הצללים.

אך, אהובי-התמידי, זכרון ימינך בית ראשי 

וזכרון המון השמחה, הרצה עולצת בינינו,

חוזר מדי הון, בגלי הים התיכון, ים הרגע הזה שבין אז לבין לו יהי,

ערגת ימים, תשוקתם, תודתם,

שיעוריהם המאלפים את נמרי הקרקס הקדום, וחיוכם הכמוס –

לָאהבה החדשה שחכמה, שבקעה מן האפר,

ולאושר שהעמיק משכנו.

.

משיחה לך אהבה

אני כותבת לך שיר אהבה בראשי,

אני אומרת לך אהבה.

המלים הן מילות שמחה וחיבוב

ואתה אהוב

אהוב.

בחוץ הכל מתמשך כרגיל,

אנשים ועצים, ציפורים ובתים

נוסעים.

אני נוהגת

וההגה עגול

כנראה,

אך שקוף וסובב מעצמו.

המראות

היפים, המראות הזורמים,   

משקפים ברכות את פניך.

הכביש נמתח ונמתח

כמו אין זמן ומקום,

כמו עצר הגלגל מנוע, 

ואני בדרך אליך,

איתך,

משיחה לך אהבה.

 

 

דורוני אור

הכל כאן בא וחולף, נולד ומתעמעם ואיננו,

ורק הרוח סופגת הכל ונוצרת ומקיימת בתוכה את הכל

וזוכרת – בלי שנזכור.

לכן, בואו וניתן לרוח, קורת רוח, למען תשגשג,

מתנות של אהבה, של חמלה ושמחה, של שאר רוח,

דורוני אור

 

אל האור הער תמיד

קיר 

כזכוכית עבה שקופה
מפריד בין
היודע את עצמו ואת גובהו 
לבין זה שאינו יודע.

ובלילה, 
כשהכול ישנים,
בטלה ההפרדה

ואיננה,

ואור הנרדמים
זורם

כאחד
אל האור הער תמיד.

 

והאדם

אולי כל יום הוא ים 
אולי כל ים הוא רק אי
יבשה 

אולי כל יום הוא שמש אי
של זמן
בין דום זריחה לדום שקיעה 

אולי כל פחד הוא אכן אי
אהבה 

והאדם הוא אי 

וים 
ופחד יום
ושמש חבויה 

 

מהי אהבה  

רק לאחר / לכתך / יכולתי לחשוב.

חשבתי: / מהי אהבה? / הרגשתי: זוהי אהבה.

האירה דעתי כברק ביער: / אהבה אינה פעולה, / אהבה אינה רגש,

אהבה / היא / מצב-הוויה,

להבה / של חדוות חיים, / של חיוב-החיים:

של "כן, כן, כן", / של היענות למהות מתוקה-מכל, / לוהבת תמיד,

נוכחת-תמיד, / בי-בתוכי ומחוצה-לי, / כאן, על פני האדמה, ובתוכה,

ואולי, כך נדמה לי, / באינסוף היקום / כולו.

כשאתה הינך / אתה, / ואתה איתי,

וכשאני, / כן, אני, / גם איתי –

עולה ופורחת / ולוהבת / ומאירה בי

אדוות-אור ענקית / של אותה אש / תמיד,

אותה להבה / אשר מים רבים כמבול / לא יוכלו כבותה,

שהיא אצורה / בנו-שנינו, / אצורה ולוחשת,

ואנחנו בה, / ומעוצם כוחה – / הווים, לוחשים.

אנחנו-כולנו, / אני יודעת / עכשיו,

מתהווים / ובאים מן האהבה, / והווים בתוכה,

וכך גם / הכל – כאחד: / לוהב ואוהב

ורוצה עוד ועוד / לקבל ולתת, / רוצה להיות נאהב ואוהב,

אך הרי הוא כבר הינו, / תמיד היה, / תמיד יהיה

להבת אהבה

 

חץ חצב יודע טוב

בלב הקיץ, בתוך ליבת הקיץ שהקיצה

הך, ואחזה פנים כמו אגרוף,

בלב הקושי, בלב סכין היובש הלוהט,

שורף, קוטף, מגוויע ומצמית –

עולה, זקוף, גאה כתימורו הרענן של קו,

נוכח כהבטחה שבאה וגשמה, 

חצב בוא-הקלה של סתיו,

חצב סמויות, בסתר-אדמה, דרכיו;

בצליו נחים כמו חיוך עגול, מתון ורך,

טיפות פרחיו רמזי-קרירות בלובן אור נחמותיו.

וכך, בתוך הקושי המצמית שלך,

מלב היובש הלוהב תוכך כמו אגרוף,

ראי: נחצב אורך, עולה-פורח

חץ יודע טוב.

 

 

צהובון חלומי

חלמתי עליך לפנות בוקר

שאתה בא ומתיישב לידי במיטה.

אתה עושה לי נו-נו-נו

על משהו,

אבל בנו האחרון

האצבע שלך מתכופפת פתאום

ונושרת.

אתה מחייך במבוכה

ומאשים אותי שאני

רזה מדי.

העגורים מתעופפים קרוב לתקרה

ואחד מהם נושך אותך מאחורי האוזן,

כי השומה המיתולוגית נראית

לו כסעודת חן שאין להחמיצה.

מתחת למיטה יש כלי גילוח

וכלי צחצוח וכלי משחית.

האוניה נכנסת לאיטה לנמל הבית

והתותח שעל-גבי השידה יורה לכבודה

שבעה מטחי כבוד. השביעי נהפך לאיוושת

מטוס נייר במעופו. אתה

עוצר אותו

עולה עליו ומנופף לי להיי שלום,

גבירתי, רבת החירפונים.

כשאני מתעוררת

מלאת חמלה עליך,

אני מוצאת שלולית

של עיתונים על הרצפה

ולא כתוב עליהם כלום,

רק שתי מלים זערוריות

מסגירות במסגרת כחולה

אהבה יוקדת:

"ביקרתי פה".

והאש מלחכת את פאת הווילון האדום.

 

באהבה אמיתית

באהבה אמיתית

אין קורבן ואין מקרבן,

אין שושנה שמנגד לה אורב

קוטף-שושנה.

יש נתינה וקבלה, יש נתתי ואתן,

נתינה וקבלה, קיבלתי ואקבל.

יש רצון חסד מפכה כמים רבים

שהם ים

אחד.

וכשהתשוקה ברכות

מסתערת,

עולה רצון לקחת, לקבל שמש,

ובא רצון לתת מלוא

אני לך  

בנתינת אור הגוף.

הרצון לקבל הוא צד שמאל של הרצון לתת,

ושניהם מעשה רקמה אחד.

וכשאת אינך אלא זמן רוטט,

שושנה נעה ברוח,

באות אצבעותיך

אל חדרי לבך

והנה שם רטוב, רטוב

ים.

ובים הפתוח – ניגון.

ולניגון את, רק

את שהנך,

תכתבי מילים,

תכתבי רצון.

 

ואהבתי אותו בכל מאודי

וזה הוא תנור של עכנאי.
מאי עכנאי? – אמר רב יהודה אמר שמואל: שהקיפו דברים כעכנא (נחש) זו, וטמאוהו.

תנא: באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו.

אמר להם:  אם הלכה כמותי – חרוב זה יוכיח. נעקר חרוב ממקומו מאה אמה, ואמרי לה: ארבע מאות אמה: אמרו לו: אין מביאין ראיה מן החרוב.

חזר ואמר להם:  אם הלכה כמותי – אמת המים יוכיחו. חזרו אמת המים לאחוריהם. אמרו לו: אין מביאין ראיה מאמת המים.

חזר ואמר להם:  אם הלכה כמותי – כותלי בית המדרש יוכיחו. הטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם רבי יהושע, אמר להם: אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה – אתם מה טיבכם? לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע, ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר, ועדין מטין ועומדין.

חזר ואמר להם : אם הלכה כמותי – מן השמים יוכיחו. יצאתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמים היא.

מאי [דברים ל'] "לא בשמים היא"? – אמר רבי ירמיה: שכבר ניתנה תורה מהר סיני.

אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה [שמות כ"ג] "אחרי רבים להטות".

אשכחיה רבי נתן לאליהו, אמר ליה: מאי עביד קודשא בריך הוא בההיא שעתא? – אמר ליה: קא חייך ואמר נצחוני בני, נצחוני בני. .

אמרו: אותו היום הביאו כל טהרות שטיהר רבי אליעזר ושרפום באש, ונמנו עליו וברכוהו. ואמרו: מי ילך ויודיעו?

אמר להם רבי עקיבא: אני אלך, שמא ילך אדם שאינו הגון ויודיעו, ונמצא מחריב את כל העולם כולו.

מה עשה רבי עקיבא? לבש שחורים, ונתעטף שחורים, וישב לפניו בריחוק ארבע אמות.
אמר לו רבי אליעזר: עקיבא, מה יום מיומים?

אמר לו: רבי, כמדומה לי שחבירים בדילים ממך.

אף הוא קרע בגדיו וחלץ מנעליו, ונשמט וישב על גבי קרקע. זלגו עיניו דמעות, לקה העולם שליש בזיתים, ושליש בחטים, ושליש בשעורים. ויש אומרים: אף בצק שבידי אשה טפח. (בבלי, בבא מציעא, נט/ב) 

*

אף אני קרעתי בגדי

וחלצתי נעלי,

אותו יום נדהם אור בת קול,

וישבתי ארצה דומם.

חברים בדלו ממני, יום ויומיים,

לבי הלך ודל, ועוצמתי, כי השגחתי בה.

תנור נחש ייאוש, חוליה אחר חוליה, סבב, סגר עלי.

 

אך אז בא חרוב חרבות ענק לחייך בשערותי,

ואמת המים רגשה בצווארי,

וכתלי בית המדרש שבבית התרבות הישן

להטו בידיי באהבה.

צחקתי צלול ומתוק, וזלגו עיני דמעות של הודיה.

ולא לקה העולם, והאיר העולם, ואהבתי אותו בכל מאודי,

ואמרתי לו:

"לא בשמים היא".

והוספתי:

"והלכה כמותי".

 

הדרך המלטפת

נתנו לי.

לקחתי.

הודיתי מאוד.

נסעתי.

חזרתי.

באו ימים של דינדון:

צלצולי פעמונים רכים,

משי כלי מיטה,

נקר צבעוני נוקר בגזע עץ בחוץ,

וקר וחם בפנים;

זגוגית שקופה כזג עינב

עושה אהבה חרישית

עם מטוסים רחוקים.

ועל כולנה,

הדרך המלטפת לתל

אביב בחורף.

בריכת האור עשתה לי את זה

ומאז אני עושה את זה

לעצמי.

 

 

חמישה שירי גשם

דידיתי

דידיתי אחריה צעד צעד ומעידה,

ונפלו פני.

והלב רץ להשיגה וכשל.

בלילה חיבקתי את החבר הדמיוני שלי,

כי הייתה סערה איומה,

ונתתי לו לנחמה ולששש 

סוכריות וורודות ולבנות, דמויות ביצה.

 

שיקוף

אני רואה בך את עצמי.

עצמי מחייך אלי.

בקצה אפו תלוי חסר שקוף

שהשתיקה יפה לו

וגם זר נוריות צהובות.

החיוך מתחלף ברצון לישון

ואנחנו כמעט נרדמים שלובי רגליים.

המחשבה על הגשם שלא יורד בחוץ

מעוררת בי געגוע וחלום ישן שמעורבת בו תשוקה

לשחות בים בליל סערה ולהבעיר אש מאולפת באח.

 

הדיסק הישן

העץ הבודד היה רב עלווה

והשיחים לידו פרחו בכתום.

ניערתי את המפה וקמנו ללכת.

עורב חכם ארב לאי היותנו.

גשם מאוחר הצליף כל הדרך

הביתה,

ואנחנו שרנו שירי מולדת

עם הדיסק הישן,

והיינו מולדת כפולה

של שניים שהם לרגע

אחד.

 

נפרטיטי

נפרטיטי מרטיטה את ליבי.

היה סתיו אך גם הוא עבר.

ניסיתי ולא צלח.

יבואו גשמים

וישטפוה,

אף כי היא עזה כמוות,

כמר המוות.

 

מיטה

עם פרפר לבן מאלו שעל הוילון

ליטפתי אט את שמורותיו.

נוגעת-לא-נוגעת

העברתי נוצת ציפור קלילה על לחייו.

כרכתי לו צעיף של משי

על שתי כפות רגליו

ואחר-כך ריפרפתי בו,

כטפטופים של גשם,

במעלה ברכיו.

שמתי בפיו המחייך כפית של דבש.

השמעתי לו זמזום של אהבה.

 

פורטת

אני נגנית נגענית

אני פורטת ומזמזמת

עולה ויורדה

במנעד צליליך

שאתה הנך

רן בם

ומהדק בם

ומתנועע קצובות

כצמרות הברושים בסופה

עמהם ועימי

 

וכן, זה היה לפני יובלות

ולא הייתי אמורה לזכור מאומה

מהומה הייתה

בלי חלב ודבש

עם חיבה עזה וירח

נגנית הייתי ונגענית

רחופה

צמרות בסופה היית

ופלג מים חולם בשמש

ולא הייתי אמורה לזכור דבר

 

ולא, לא הייתה זו שעתנו היפה ביותר

אך היה זה שיעור שעליו

לא היית מוותר

כך אמרת בלילה ההוא

ודורות על דורות בו קופלו

 

התכסיתי אני בשכבות של אבק

התכסית אתה בצעיף השכחה

רק הרף מגע וריח הבושם הדק

עם חלב ודבש

וקפה בזריחה

וצחוקי אהבה 

מתנגנים

 

נפתואל

נפתואל עושה את זה כל הזמן

הוא יושב ועומד וחושב את זה

כל הזמן,

והזמן גמיש איתו ונותן לו לעשות את זה כל הזמן.

הייתה לי סחרחורת, התרגשתי כמו

גשם ראשון, נבטו לי בפנים סימנים של שמחה

וסחררתי שערות ראשי בידיי.

עמוק בשמיים עושה את זה נפתואל כל הזמן.

מסתכל בי בוהה בי צוחק והולך

 

כלל ראשון הוא להתבונן

וההתבוננות מרעיפה עלי רוך.

אני מתלבטת כמו יונת בר

מהדסת ונכנסת

אל הנתיב הירוק השקט.

המים שוללים ממני את הדרך

ולכן קורא שמם שלולית.

 

בקרוב נסע ורחק מכאן.

הוא יסע מכאן אתמול.

הוא יבוא אמש.

הוא התעטש ומתעשת

ויתקדם וזירזף זרם מהביל של מחשבות מצוננות.

הוא אהוב.

 

הוא הלום קרב והוא לא יודע את זה.

כשהיה בשאון התותחים

נדם.

פרחה נשמתו.

מיד אחר כך חזרה והפיגה את בדידותו המתעלפת.

רסיס ממנה נותר בחוץ

דבק בחול

משדר אליה, ולכן אליו, תדיר תדיר

את רגע האימה לבלתי הכיל.

זה רסיס שמעצבן את קצות הסבלנות,

שקפא בן עשרים

שמפחד ושתמיד חסר לו

אבל חייב לעשות את הכל טוב מאוד.

זה רסיס נער מתבגר שכועס על העולם הנורא

וזה מחזיר לו בעקימת פה.

נורא ואיום לחיות עם פחות נשמה,

פחות חוט שדרה,

פחות עליצות חיים.

"מתרגלים", הוא אומר לי כשאני

שואלת אותו איך זה להיות רזה.

לפעמים, רק כשבא לי, אני תולה בו

חיוך טוב וממושך 

שיידע שהוא יקר

ובעיקר שירגיש שהוא קיים באמת

 

בא גד. הלך גד.

רוח נושבת הפוך והעשן מסתלסל למטה

ונבלע באדמה.

 

הרבצתי לה באגרופים קשים

צרחתי עליה

עשיתי לה פרצופי זוועה

חייכתי אליה

ואמרתי לה,

"אני לא חייבת לך כלום".

 

שקטה ומחייכת לעולם שכולו בוקר.

מדוושת מחשבות

מגיעה אל הכיכר.

שלו שלו החליל במוסיקת הבוקר הצלולה

ושלווה געיית הפרה

ומצקצקת מכסחת הדשא שקוצרת את העננים.

בפסטורלה כזאת לא יכול להתחולל כל רע.

 

כמו רישום פחם. זוג ממהר. מרחוק.

שני ג'ינסים ושתי טישרטס שחורות.

הבדלים מזעריים בצורת הגוף ובמקום שבו שוכנת

הזוגיות.

 

נפתואל עשה את זה כל הזמן.

הנתינה שלו היתה כאשד כחול, 

אחר כך הזמן עשה את זה לו 

ונשארו הצדפים.

 

שיר ליום הולדתי

עשרות פעמים כבר

הגחתי הפעם אל העולם,
נולדתי שוב
ושוב,
יודעת פחות וחכמה יותר,
מסתחררת יותר ומרחפת פחות,
אוהבת יותר
בהשאלת-אור מן האהבה-לאין-שיעור.
העצים בגני צומחים,
הציפורים משיחות ושרות,
אנשים באים והולכים –
מותירים עקבות של
אמירות ומעשים
בדשא המוריק של הלב.
אחדים נשארים איתי
ואחדים נותרים איתי בזכרון הדברים
ובאחדות הניגודים.
והכמיהה
והתמיהה
תופחות ומגביהות
כמו מגדל הספרים שברצוני לקרוא.
אני מתגעגעת הביתה
אך מחבקת התנסויות חדשות,
מבקשת מעצמי לעמוד בניסיון,
אומדת את הניסוי בעולם החומר
וחובבת את משחק החיים.

רחשי אור

מאפשרים –
אחרי שהלכתם
השתררה דממה
נושמת,
השתרע לו
שקט עשיר,
עתיר
רחשי אור.
שקט שלא היה כאן
לפני שבאתם.

תודתי
ואהבתי
לכם.

*

25 לספטמבר…
25 לספטמבר…
אני מנסה להיזכר… מהיכן עולה התאריך הזה וממי הוא בא, מאילו נבכים?
אהה, אני נזכרת, זו אימא האומרת לי, משחילה חוט רפוי במחט, שמוטת כנפיים, בעגמומיות: "היום יום ההולדת שלי. מאז שאבא נפטר אף אחד לא זוכר ולא מברך אותי…". ובת העשר, אני, עומדת כאשמה לפניה, ומשא ה'לא זוכר' הזה על כתפי השחות… ומאז, בכל יומן או "לוח פגישות" חדש, אני מציינת דבר ראשון, בכתב יד ילדותי עגול או בהינף עט בוגר ונחפז – 25 לספטמבר – אימא / יומולדת!
ואף לא פעם אחת מאז,
עד מותה,
מהצבא, ממרחקים, מן המסע המפרך, הזוקק-כל, של טיפוח הטף,
מהדיאדה הארוכה עם החיים, עד מותה –
לא שכחתי לברך…

והבוקר, לאות חופשה גמורה, הקצתי אל יום ללא תאריך וכשהבשיל זה בתודעתי, וכשנמצאה לי משמעותו מן הנבכים, אמרתי פתאום:
"הי אימא-שאינך, יומולדת שמח!".

*

הענן ההר העץ
אני ואתה
והכל
אחד

*

לשיר

כשאני מרגישה
תחושה של חוסר,
של אי-שביעות-רצון,

אני עוצרת
ושוהה בה ארוכות,
מודה על נוכחותה

המתמררת לי
את הכיוון
שבו אבחר ללכת,

ואז לאט נרגעת
אל הרגע
הנמשך הזה,

כדי לנשום אותו
ולשחרר
את התמרור,

ושוב לשוב, לשיר עצמי
בדרך העולה אל
האני-העודיותר-גבוה,

הבוטח ושמח בכל אשר
עמו: בחוזקותיו,
ביכולתו האינסופית לברוא