*

לרשומה – "הכניסיני תחת כנפך" לביאליק – הגילוי המרהיב

פני נייר מאת מורדה שילה

ראשי פרקים לסדנה/הרצאה של שוש על "אופקים חדשים בשירת ביאליק": 

1. הרקע לצמיחתו של המשורר ופרטים ביוגראפיים עיקריים עד לפטירתו (כולל סרטון). מהו 'עיקרון מכונן' ('חוט שני') של יצירות אמן; מהי חשיבותו להבנת היצירות.
2. החיפוש אחר העיקרון המכונן של שירי ח"נ ביאליק  – הצעותיהם של חוקרי שירתו. "ממך אליך" – קוד משמעות מרכזי לחוויה חדשה בקריאה חדשה של שירי ביאליק.
3. קריאה באיגרת ביאליק מוולוז'ין ובשירי ההתבגרות – ראשית התהוות העיקרון המכונן.
4. קריאה וניתוח של מבחר משירי האהבה בלוויית הקרנת סרטוני מוסיקה (לקט משיריו המולחנים)
5. מה אומרת לנו שירת ביאליק כאן ועכשיו ובמה היא רלוונטית לחיינו?

 

שיעור מוקלט על העיקרון המכונן של שירת ביאליק והדגמתו בקריאת "לא זכיתי באור מן ההפקר"

לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר

לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר,
אַף לֹא-בָא לִי בִירֻשָּׁה מֵאָבִי,
כִּי מִסַּלְעִי וְצוּרִי נִקַּרְתִּיו
וַחֲצַבְתִּיו מִלְּבָבִי.

נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר,
נִיצוֹץ קָטָן – אַךְ כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא,
לֹא שְׁאִלְתִּיו מֵאִישׁ, לֹא גְנַבְתִּיו –
כִּי מִמֶּנִּי וּבִי הוּא.

וְתַחַת פַּטִּישׁ צָרוֹתַי הַגְּדוֹלוֹת
כִּי יִתְפּוֹצֵץ לְבָבִי, צוּר-עֻזִּי,
זֶה הַנִּיצוֹץ עָף, נִתָּז אֶל-עֵינִי,
וּמֵעֵינִי – לַחֲרוּזִי.

וּמֵחֲרוּזִי יִתְמַלֵּט לִלְבַבְכֶם,
וּבְאוּר אֶשְׁכֶם הִצַּתִּיו, יִתְעַלֵּם,
וְאָנֹכִי בְּחֶלְבִּי וּבְדָמִי
אֶת-הַבְּעֵרָה אֲשַׁלֵּם.

תרס"ב

ביאליק ואחדות הנו"ן הפשוטה עם הנו"ן הכפופה

על ארבעת המינים בחג הסוכות כתב ביאליק שלושה שירים, ובעיקר כתב בהם על האתרוג והלולב.

א.  

בַּנֵּכָר / ח.נ. ביאליק

(לְחַג הַסֻּכּוֹת)

אוֹר סַהַר זוֹלֵף בְּעַד הַסְּכָךְ
וּדְמִי עֲלָטָה מְלֹא הַסֻּכָּה.
בַּעֲרִיסַת כֶּסֶף עַל מַצָּע רָךְ
הָאֶתְרוֹג יָשֵׁן שְׁנַת עוֹלָל מְתוּקָה.

וּכְשׁוֹמֵר רֹאשׁוֹ, חֲבוּר הֲדָס
עִם עַרְבֵי נַחַל, הַלּוּלָב נִשְׁעָן
בַּקִּיר יָגֵעַ – וּסְבִיבוֹ הָס!
וּפִתְאֹם צָנַח גַּם הוּא וַיִּישָׁן.

וִישֵׁנִים שְׁנֵיהֶם, וּלְבָבָם עֵר
כָּל אֶחָד חוֹלֵם חֲלוֹם מִמְּקוֹמוֹ.
הָהּ, מִי יוֹדֵעַ אֶת הַנֵּר,
וּמִי זֶה יַגִּיד אֶת סוֹד חֲלוֹמוֹ?

הַחוֹלְמִים הֵמָּה עַל גַּנֵּי הוֹד,
עַל שְׁמֵי מוֹלֶדֶת נְצוּרֵי לִבָּם?
אִם עָיְפָה נַפְשָׁם לְנוֹד וּנְדוֹד,
זוּ הִכְהוּ עֵינָם, הוֹבִישׁוּ אִבָּם?

אוֹ חֲלוֹם יְחִתֵּם כִּי אָפֵס חָג,
כִּי רַק לְמִצְעָר מַזָּלָם זִוְּגָם:
הַקֶּשֶׁר הֻתַּר וְרֵיחָם פָּג,
מַרְאֵיהֶם נָמַר וְהוֹדָם נִפְגָּם.

אֵין מַגֵּיד פֵּשֶׁר… בְּעַד הַסְּכָךְ
יִתְגַּנֵּב דּוּמָם אוֹר חִוָּר עֻלָּף,
וּבְקֻפְסַת כֶּסֶף עַל מַצָּע רָךְ
הָאֶתְרוֹג יָשֵׁן וּבְצִדּוֹ לוּלָב.

בספרות הקבלה 'לולב' הוא ה'נשמה' ו'אתרוג' הוא ה'גופנפש'.

קריאה מתוך תובנה זו מצביעה על כך שביאליק מביא כאן – בשיר הילדים הזה – את אופציית החיבור של שני הנון'ים – נ'שמה ונ'פש, אבל המצב, הלא-אידיאלי, הוא שהם "ישנים" ואינם מתחברים… האופציה אינה מתממשת בגלל התרדמה…ברור שהמסר הוא מאוד עקיף – מעוצבת כאן הפרדה בין גופי האור באדם, למרות שנכון יותר שיהיה חיבור ותתרחש אחדות… הצער על ההפרדה והניתוק, כלומר על הזרות ההדדית, בין האתרוג- הנפש המוקרנת מן הנשמה לבין הלולב-הנשמה, מובהק כאן, ולכן השיר קרוי "בנכר" (גלות, נכר – כינויים מובהקים בחכמת הנסתר העברית להפרדת הנשמה מן הגופנפש…). הקשר המותר (שנפתח) – "הַקֶּשֶׁר הֻתַּר וְרֵיחָם פָּג,/ מַרְאֵיהֶם נָמַר וְהוֹדָם נִפְגָּם", מעצב, על-פי "הצופן הביאליקאי", תיאור נסתר של ההפרדה הסופית, המוחלטת – המוות, ולכן מרמז אל קשר-לא-קשר או אל חיים-לא-חיים, חיי החי-המת – האדם החי שהעצמי היומיומי שלו מנותק מן העצמי הגבוה, 'הנשמה'.

מעניין מאוד לקרוא בהיבט זה את השיר הבא –

ב.

קִינָה עַל הָאֶתְרוֹג וְהַלּוּלָב / ח.נ. ביאליק

מִי זֶה שָׁלַף
מִן הַלּוּלָב
מַחְגְּרוֹתָיו
וּמַכְלוּלָיו?
 
הוֹי, אֶתְרוֹגִי
לָמָה הֲמִתֶּם?
מִי זֶה קִטֵּם
אֶת הַפִּטֵּם?
 
פְּרִי זְהָבִי
צָפַד גִּלְדּוֹ,
בּוֹש לוֹלָבִי,
נֶחֱשַׂף שִׁלְדּוֹ.

עָבַר חַגָּם,
הוּסַר צִלָּם,
יָרְדוּ פְּלָאִים
וְאֵין מַצִּילָם.

לַמִּרְקַחַת
יָרַד אֶתְרוֹג,
מִן הַלּוּלָב
זֵרִים אֶסְרֹג;

זֵרִים קְטַנִּים
וּמִקְלָעוֹת,
גַּם טַבָּעוֹת
לָאֶצְבָּעוֹת…

גם השיר הזה נכתב כביכול לילדים וגם בו מציג המשורר תמונה עגומה, והפעם תמונה של סוף מובהק. הכותרת (קינה…) ושאלת הפתיחה מאנישה את הנסתר החבוי בעולם החומר, ה'כליון'. הבית השלישי מעיד במיוחד על הקשר הנפשי של 'הילד' אל הלולב והאתרוג – שני הרכיבים מ'ארבעת המינים'. זהו קשר של אבל על סיום, ואכן המלה 'מוות' מופיעה כבר בבית ב'. מתוך האבל עולה מעין נחמה פורתא – ששון לא-רוחני אלא חומרי: האתרוג משמש לריבה (מרקחת) ו"מִן הַלּוּלָב / זֵרִים אֶסְרֹג;" – כלומר אקלע מן הלולב – זרים, וגם 'מקלעות' ו'טבעות'. ה'חומר' גובר על ה'רוח'.

לתחושתי, מצויה גם בשיר שאלה חבויה המופנית למבוגרים – מי אחראי על שיקום הנתק בין ה'לולב' ל'אתרוג', בין הנשמה לנפש –  אחריות הנוגעת לדור הבא, המתגלה בסיום כילד/ה משחק/ת השואל/ת את השאלות הקיומיות האלה.

ג.

שיר נוסף בנושא משל ביאליק, שיר שלא נכלל בקורפוס הרשמי שבחר המשורר, מעצב כבר ממש במלואה – כנראה לקורא המבוגר – את ההפרדה בין הרוח (נשמה) לחומר (גוף). ההפרדה מודגשת כאן במלוא עוזה, ולכן השיר מדגיש גם את השיממון ואף את החידלון. בשיר מולך המוות ביד רמה, וביטויי המוות משקפים את תוצאות ההפרדה ואת המסר הסמוי בו: כשהרוח מנותקת (עד כדי "אלמנות" ו"יתמות") החומר נותר מופרד ומת. 

עָבִים חוֹשְׁרִים / ח.נ. ביאליק

(עוֹד לְהוֹשַׁעְנָא רַבָּה)

עָבִים חוֹשְׁרִים, עָבִים כּוֹבְרִים: [מלשון: כביר]
אֶת הַשֶּׁמֶש הֵמָּה קוֹבְרִים.
וְזַרְזִיף טוֹרֵד, טוֹרֵד וְאוֹמֵר:
כָּלָה חַג, הַקַּיִץ גּוֹמֵר.
עַרְבֵי נַחַל – פְּגָרִים מֵתִים,
דְּרוּסֵי רֶגֶל מִבְּלִי מֵשִׂים.
וּבַפִּנָּה אַלְמָן וְיָתוֹם –
לוּלָב חִוָּר, אֶתְרוֹג כָּתֹם.
וּבַחַלּוֹן מֵצִיץ דּוֹמֵם
עוֹלָם עָכוּר, עוֹלָם שׁוֹמֵם.

 

כמה סוף ומוות, דיכאון, עכירות ושיממון… הלולב אלמן והאתרוג יתום – ממי? אולי מן 'האם הגדולה' – השכינה… והיות שאין כלום… העולם דּוֹמֵם / עוֹלָם עָכוּר, עוֹלָם שׁוֹמֵם. כשאין חיבור בין נשמה לגופנפש – השמש קבור… אין חיים בכלל, וכמעט אין עולם…

אני מאמינה ששירי הדיכי האלה – מקורם בתחושת הדיכאון של ביאליק שעמד בין שני עולמות: את העולם הדתי עזב ואל עולם המודעות הרוחנית האסלית, הלא-דתית, לא הגיע…

ועם זאת ניתן להבחין בבירור שביאליק יודע: חיבור זה – אחדות הנ' הפשוטה (נשמה) עם הנון הכפופה (נפש), הוא סם החיים. בלי חיבור זה שורר שיממון ועולה תחושה של מוות-בחיים. זוהי מודעות רוחנית! דתית או חילונית – ממש לא משנה…

*

"אין רואים את הרוח, אבל היא הנוהגת את הספינה, ולא הסמרטוטים האלה המתנפנפים מעל התורן לעיני כל" (חיים-נחמן ביאליק)