מושגי יסוד במרחב הרוחני

(סעיפי התבוננות וניסיון להמשיג את הבלתי-מושג. ולמרות הטל"ח: רשומה חיונית לשם קריאה באתר)

*אינטליגנציה רוחנית היא סך כל היכולות הרוחניות של האדם במועד מסוים; זוהי אינטליגנציה הנקבעת על-פי טבע הנשמה, נתונים גנטיים ודרכי חניכה. ככל אינטליגנציה אחרת – ניתן לפתח אותה.

*ככל אינטליגנציה אחרת (מוטורית-פיסית, רגשית, שכלית, חברתית, פיננסית) האינטליגנציה הרוחנית תלויה בעיקר בכישוריה וברמת התפתחותה של הישות הנצחית באדם: ניצוץ הנשמה, או בקצרה – הנשמה.

מצלמות בעלות רגישות גבוהה עשויות לקלוט ולצלם נשמות. בתמונות להלן (צולם בארה"ב) – נשמה של רוכב אופנוע שנפגע בתאונה. הנשמה יצאה מהגוף ונמצאת מעליו, מתבוננת בנסיונות ההחיאה.

*(ניצוץ) הנשמה – ישות משתנה, דינאמית, מתהווה תדיר, 'נזילה' ובת-התחלקות. נצחית.

בגוף האדם נוכחת הנשמה בשלוש רמות של הוויה תודעתית ושל רטט (ויבראציה): ברום-מעלתה ('הניצוץ', או 'הנשמה'), בנומך-מעלתה (נפש-גוף) וברמת-האמצע (הרוח). לפיכך ניתן להבחין ב'נשמה-נשמה', 'נשמה-גופנפש', ובתווך: 'נשמה-רוח'; ולשם קיצור: נשמה, נפשגוף, רוח. בספרות הקבלה – נר"ן (נפש-רוח-נשמה).

*נשמת האם, 'אשכול הנשמות', היא ה'בית' ממנו מגיע ניצוץ הנשמה, בדומה לעינב הנתלש מן האשכול (מכאן השם 'ניצוץ' – שהוא חלק משלם). 'ניצוץ הנשמה' (שמתחבר עם העובר ברחם, בערך בסוף החודש השלישי להריון), מקרין את אורו אל הגוף ומעצב אותו. אור הנשמה (המהות שלה) מעצב את מהויות ה'נפש', המורכבת עם הגוף בהוויה אחת: גופנפש. כאמור, הגוף והנפש נכללים, ביחד עם הרוח, במכלול אורות הנשמה-בגוף.

*הקיום בגוף האדם ומסביבו, 'מצמיד' את הנשמה לגוף רק במידה מסוימת, והיא מקיימת בו-זמנית מערכת מסועפת של יחסים עם מימדיה השונים: עם המדרגים הגבוהים שמעליה, לרבות עם המדריכים הרוחניים, שליחי נשמת-האם להנחותה; עם "אחיה", הניצוצות מ'אשכול הנשמות' שלה, בהתגשמותם על כדור הארץ; עם רישומים אנרגטיים שלה שנותרו אחריה מקיומים (גלגולים) קודמים ("רוחות רפאים"), או מטראומות ב'הווה התגשמותה בגוף' (רישומים המכונים "רסיסי נשמה").

היות שהתדר האנרגטי של (ניצוץ) הנשמה ברום-מעלתה מאוד גבוה, יחסית לתדר של נומך-מעלתה, הנפשגוף (או, הגופנפש), המורכב מתדר החומר הנמוך (גוף-חומר), יש צורך במעין טרנספורמטור בתקשורת ביניהם, שהיא תקשורת 'פנים נשמתית', כאמור. רכיב זה נקרא בעברית 'רוח', שכן הוא אכן מניע את ענפי הנשמה, כמו בדימוי לרוח הנושבת בעץ, אך אינו בר-ראייה.

*התפתחותו של חלק הנשמה המוגשם בגוף בא מהתנסויותיו בעולם החומר, בעיקר בתהליכי למידה המושתתים על פעילות האדם במחשבה, רגש, דיבור ותנועה.

*מהו כיוון ההתפתחות של האדם ושל האנושות בכלל, ומהי משמעות החיים? לפי הספר נינוה – ניסוי, נסיון והתנסות.

*רמת ההתפתחות והבשלות של ניצוץ הנשמה מעצבת את רמת האינטליגנציה הרוחנית של האדם. ההתפתחות הרוחנית תלויה בשיתוף הפעולה של הגופנפש. זכירת הנשמה את עצמה כנשמה, ולא, בטעות, כגופנפש בלבד, תלויה בתוכנית הנשמה ("החוזה המקודש") שנערכה לפני הלידה ובמוכנות האדם ללמוד מודעות רוחנית וליישם בחיי היום-יום שלו את עקרונותיה.

*רמת המודעות והיכולת של ניצוץ הנשמה – הקרוי בפינו גם "העצמי הגבוה" – לנווט את הגופנפש להתפתחות רוחנית היא תלויית רמת ההתפתחות שלו ומעצבת את רמת האינטליגנציה הרוחנית באדם.

*הכרת האדם-הגופנפש ממוקדת באשליית המציאות הנפרדת בעולם החומר, אך במודעות רוחנית יכולה הכרת האדם להתרחב ולאפשר לעצמו לקלוט את הבנת האשליה (לאור ה'רווח' שיש לו מהבנה זו, בעיתות משבר או חולי, למשל). הבנה כזאת עשויה להעיר את הניצוץ מנימנומו. הבנת אשליית-הנפרדות בעולם, ביחד עם הפנמת הניצוץ את ההבנה – משפרת מאוד את היכולת הרוחנית באדם, ואפילו מבטיחה שינוי בדנ"א של הגוף. זוהי, כהגדרת האגף הרוחני בעידן החדש – האבולוציה הרוחנית-ביולוגית.

*הנשמה "מנשימה" את הגופנפש גם אם אינה מודעת לעצמה כנשמה; לפעמים היא מנמנמת ומאפשרת לעצמה-הנפש להנהיג את הגוף, ולעתים היא מתעוררת למודעותה העצמית כנשמה ומנהיגה את הגופנפש; במקרים כאלה היא לעתים מעבירה אליו מעין-מסרים ומנסה להנחותו. ב'התעלפות' יוצא חלק גדול מן הנשמה 'אל מחוץ לגוף'.

*תודעה מורחבת וכוללת אחת, המשותפת ל'אני' (נפשגוף) ול'הנני' (ניצוץ הנשמה), ובתווך – הרוח, היא שיא בהישגיה של הנשמה, ומכאן גם של מקור הנשמה – 'הנשמה הגדולה' (נשמת האם, ה'חיה'). אכן, תפקיד ניצוץ הנשמה הוא, בין השאר, לקדם את התפתחותה של נשמת-האם שלו, בעצם התגשמותו בגוף האדם ובהתנסויותיו, ולמעשה, בכך – מקודמת כל ההוויה האינסופית, המכונה 'האחד'.

(המשך – בתיכנון…)