לצאת מ'מקרבן-קורבן' ולהיפקח לאור

(שלוש רשומות)

א.

מערכת יחסים פנימית מועצמת של 'מקרבן-קורבן' היא בעייתית מאוד כי היא מייצרת בתוך האדם אנרגיה רבה של הפרדה ופחד, הבאה על חשבון אנרגיית האחדות והאהבה שבתוכו. חשוב להדגיש שאין אדם נטול תסמיני 'קורבן-מקרבן', משום שכולנו נולדים חסרי ישע ובתוך כך נעשים מעין 'קורבן של המבוגרים'. הקורבן והמקרבן תמיד מצמיחים זה את זה והם מהווים שני צדדים של אותו מטבע. הורים מעטים משכילים לאפשר לילדיהם התפתחות נאותה, בלי שיכנסו לא-בכוונה, פה ושם, לסטטוס של קורבן או מקרבן.

ומזווית אחרת – עם ישראל, במיוחד לאחר השואה, התמודד רבות עם תסמיני 'קורבן-מקרבן', ולמעשה אנחנו מתמודדים מאז הקמת המדינה, בזירה הפוליטית, עם סינדרום הקורבן שנחרט מאוד עמוק בנפש הקולקטיבית העברית-יהודית, והוא מניע רבים מן המהלכים שלנו בארץ ובעולם, תוך שימת דגש חזק על תוצרים, מכוונים ושאינם-מכוונים, של פחד הקורבן. כישות קולקטיבית התחלנו את הדרך הלאומית שלנו בארבע מאות שנות עבדות במצרים. כפי שקראנו בתורה, משה רוצח את אחד המצרים, טומן את גופתו בחול ובורח למדבר, ובכך ניתן לראות גם את צד המקרבן, הצד הנסתר שלנו, המציץ מאחורי כתפו של מנהיג עם-העבדים ביציאת מצרים. יסוד הקורבן מלווה את ההסטוריה שלנו מאז שנות הנדודים הקשות במדבר ואחר-כך באין-ספור מלחמות של הישרדות. תקופת השואה הייתה הנוראה-מכול וכתוצאה ממנה בכל ענף ששייך לצביר העברי יש מרכיבים של מקרבן וקורבן, יותר מבצבירים אחרים.

אחד האתגרים המרכזיים שלנו הוא לרפא בתוכנו את המקום הזה, והדבר אפשרי בהחלט. כשכל אחד מאיתנו מבריא את עולמו הפנימי ומשחרר ממנו את יסוד 'קורבן-מקרבן', יש לדבר השפעה על סדר גודל של מאות אלפים בצביר שלנו. זוהי השפעה מבורכת, מדהימה בחשיבותה, ולכן חלה אחריות גדולה על כל אדם שמנסה להבריא ולתקן את התסמינים של 'קורבן-מקרבן' בתוכו. ההצלחה של נשמה אחת כאמור היא הצלחה של מאות אלפי נשמות שבאות לידי קשר וסינכרון ב"אשכולות" של צביר הנשמות העברי. כל ריפוי מכל סוג משפיע על רבים, ולכן כל תיקון שאדם מחוייב לו ומבצעו הוא חשוב ומעצים.

ב.

בתוספת להתנהלותי כמורה רוחנית בימים עברו,
אני פונה כיום בדבריי ישירות
אל בעלת הארמון (במי שיושב/ת מולי),
שבה אני רואה את התלמיד/ה העיקרי/ת שלי,
והיא המתדרת את תדר ההאשמה בתוכנו.

אני מבארת לזו המנשימה אותנו, הקרויה 'נשמה',
שהאשמה עצמית וזולתית, תוצאת חניכה בקיום הנוכחי או
באירועי קיומים שונים, ובהם טראומות קשות –
היא טבעית אך מוטעית
ומשובשת בבסיסה.

אני מזכירה לבעלת הארמון, שהשיבוש אינו חל באשמתה
וכי הוא מתרחש משום שאלו חוקי המשחק על הפלנטה:
לא לגלות ולא להבין שהרוע הוא מדרגה לטוב,
לא לדעת שהאירוע ה'רע' מתוכנן בחוזה החיים
שגובש לפני הלידה בגוף,
על-מנת לממש כראוי את הבחירה העצמאית, החופשית  
בין טוב לרע,
מתוך חוויית הרוע ולא רק מלימוד עקיף עליו, ועל-מנת
לבחור בשביל הזהב, שביל האמצע בין הפרדה לאחדות.

אני פונה אל הגבירה ומבקשת ממנה לשקול
לפי ידע זה, המתאפשר כעת לכול:
לחדול מלהאשים את סביבתה ואת עצמה
כפי שנחוו בקיומיה השונים, או בקיום הנוכחי,
להתפקח מן האשליה של הנפרדות,
להודות באהבה למי שפעם גילמו למולה את
"האיש/ה הרע/ה",
ו ל ס ל ו ח
להם
ואף לעצמה,
על גילום תפקידי האיש/ה הרע/ה,
וגם לסלוח לעצמה
על אי-תובנותיה עד כה.

אני מעודדת את האדונית הנעלה
להפנים את משמעות החיים (להבנתי), 
הגלומה בראשי התיבות נינו"ה,
ולוותר לחלוטין על החיצוי המלאה והמחליש של
שולט/נשלט, חזק/חלש, מבקר/מבוקר,
שופט/נשפט, מקרבן/קורבן.

ככה נפקחת בעלת הארמון, המתעוררת לאט יותר ויותר
אל האמונה, אל החמלה, אל  המחילה ואל האחריות,
ומתנערת מהאשמה עצמית וזולתית ומערך עצמי משובש.

ככה הדרך נפקחת לאורך,
נפקחת לאור

*

אגו מדולדל שהופך לעתים 'קורבן'
ואגו מנופח שהופך לעתים 'מקרבן',
הם שני צדדים
של מטבע ההפרדה, או
הפרוסה הכהה בעיגול האור של הנשמה; 
שני שחקנים, המתחפשים לאויבים,
בגוף הכאב.

*
כששמים לב לא לפעול מן הביצות האלה
הן מתייבשות,
ואפשר לשתול בהן
פרחי נוי, פרחי 'אחד',

פרחי 'זיכריני – אני עיגול האור שלך',
פרחי אלמוות

 

עוד בנושא 'מקרבן-קורבן' ראו גם בפרשת השבוע כי תצא