על פרשת השבוע 'אמור' – ויקרא, כ"א – כ"ד

 

ויקרא, כ"א/ח: וְקִדַּשְׁתּוֹ– כִּי-אֶת-לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב; קָדֹשׁ יִהְיֶה-לָּךְ– כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם.

בעת הקריאה בפרשות השבוע של ויקרא, בעיקר בשלוש הפרשות 'אחרי מות-קדושים-אמור', וביתר-שאת בפסוק המובא כאן למעלה, ובו ארבע (!!) פעמים מלים משורש ק.ד.ש.  –  אני חושבת על מהות המושג 'קדושה' ועל משמעותו עבורי. "מהי הוראתו הייחודית של ק.ד.ש." – אני תוהה ביני לביני, וכיצד אני יכולה להתמיד ולשקוד (ש.ק.ד.) על-מנת להתחבר לרגעי קדושה בחוויה ובמחשבה.

התשובות בתוכי נעות ברוח… מתגבשות… וכך אני מבינה יותר ויותר שהקדושה, ביישות מטאפיסית, באדם מסוים, בזמן מסוים ובחלל מסוים –  פירושה 'יותר':

יותר אנרגיה של אור האהבה, יותר אחדות, יותר הרמוניה ומעין שלמות, המביאות לרטט-תדר גבוה יותר, זורם ושלם יותר.  גם המילה קדוש באנגלית –  HOLY, אני מבחינה, היא קרובה למילה שלם – WHOLE .

וככה אני סוף-סוף מבינה טוב יותר את פרשת השבוע 'אמור', שהייתה עד כה רצופת קושיות עבורי, וההבנה באה מהלב; נתמכת בשכל, אך באה מהלב:

הכוהן, המכהן בקודש לפני ה', אמור להיות קדוש, כלומר, אמור להיות בעל אנרגיה גבוהה יותר מהממוצע, ולכן עליו להתרחק ממה שמייצג הפרדה גמורה – מוות (כ"א/א-ד).

לפי אותה הבנה, הכוהנים אינם אמורים להיות חסרים דבר-מה ולו רק באורח ייצוגי, שכן חוסר מעלה על הדעת הפרדה, באשר החסר הוא ההפך מן השלם. לכן הכוהנים אמורים להיות בעלי חזות של שלמות – ולא להציג חוסר, לא בקרחת ראשם ולא בפאת זקנם, ואפילו לא לפחת בשלמות עורם:

ה לא-יקרחה (יִקְרְחוּ) קָרְחָה בְּרֹאשָׁם, וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ; וּבִבְשָׂרָם–לֹא יִשְׂרְטוּ, שָׂרָטֶת. ו קְדֹשִׁים יִהְיוּ  לֵאלהֵיהֶם, וְלֹא יְחַלְּלוּ  שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם:  כִּי אֶת-אִשֵּׁי יְהוָה לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם, הֵם מַקְרִיבִם — וְהָיוּ קֹדֶשׁ.

מדוע אמורים הכוהנים להוות חזות של שלמות? הנימוק כאן הוא גלוי ומובהק: משום על הכוהנים לשמור על תדר גבוה, על אחדות ועל שלמות, בפני קהלם ובפני עצמם, היות שהם עובדי עבודת הקודש, שליחי הציבור לאל, ועליהם להשתדל להעלות תדר לשם עשייתם המקודשת בהקרבת הקורבנות. הימנעות משמירת התדר והעלאתו 'מפילה' כביכול את הקשר הכוהני "אנחנו-אתה" עם האל, ויוצרת מפולת אנרגטית הגורמת ל'ריק' – ל'חלל' – , וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם . שורש ט.מ.א. הוא היפך ה-א.מ.ת. (האות טי"ת מתחלפת בתי"ו) – ההיפך מן הראוי והנכון, המכוון לאי-קבלה, לחיץ. למולו שורש ט.מ.ע. (להטמיע) מכוון לקבלה ולספיגה.

הקרבת הקורבנות מקודשת משום שהיא מאפשרת חזרה לאיזון אנרגטי, של יחיד ורבים, באמצעות כפרה ואיזון החטא מן הבחינה הסמלית. הקורבן הוא הגמול האנרגטי המתממש בנתינה, שהיא ההפך ממעשה שולל-אנרגיה, "שלילי", כגון מעשה של 'לקיחה'-לעצמו ללא רשות, או 'הפרת הסדר הטוב' ו"הזרקת" דיסהרמוניה לעולם.

העגינה המתמדת באיזון אנרגטי חיונית לאדם, שכן היא מאפשרת לו תדר גבוה, גם לאחר ש'נפל' לתדר נמוך בגין מעשה מסוים. מכאן מובן מדוע הכוהן – אֶת-ראשׁוֹ לא יִפְרָע, וּבְגָדָיו לא יִפְרם  – אפילו לא לאות אבל, כמנהגם של בני ישראל.

לפי תובנת הקדושה אני קוראת כעת בהבנה חדשה את הפסוקים הבאים:

טז וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-משֶׁה לֵּאמר.   יז דַּבֵּר אֶל-אַהֲרן, לֵאמר:  אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם,אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם –לא יִקְרַב, לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו.   יח כִּי כָל-אִישׁ אֲשֶׁר-בּוֹ מוּם, לא יִקְרָב:  אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ, אוֹ חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַ. יט אוֹ אִישׁ, אֲשֶׁר-יִהְיֶה בוֹ שֶׁבֶר רָגֶל אוֹ שֶׁבֶר יָד.   כ אוֹ-גִבֵּן אוֹ-דַק, אוֹ תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ, אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת, אוֹ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ.  כא כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-בּוֹ מוּם, מִזֶּרַע אַהֲרן הַכּהֵן–לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת-אִשֵּׁי יְהוָה:  מוּם בּוֹ– אֵת לֶחֶם אֱלהָיו לא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב.   כב לֶחֶם אֱלהָיו  מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, וּמִן-הַקֳּדָשִׁים יאכֵל.   כג אַךְ אֶל-הַפָּרכֶת לא יָבֹא, וְאֶל-הַמִּזְבֵּחַ לא יִגַּשׁ–כִּי-מוּם בּוֹ; וְלא יְחַלֵּל אֶת-מִקְדָּשַׁי, כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדְּשָׁם.   כד וַיְדַבֵּר משֶׁה, אֶל-אַהֲרן וְאֶל-בָּנָיו, וְאֶל-כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

לפי אותו עיקרון, של קדושה-שלמות, מודגש בפרשת 'אמור' אפילו האיסור על הקרבת קורבן שיש בו מום –בפרק כ"ב/כ: כֹּל אֲשֶׁר-בּוֹ מוּם, לא תַקְרִיבוּ.

תובנת הקדושה מאפשרת לי כעת להבין את המועדים המפורטים כאן בפרשה, המצוינים כמתאימים למפגש של בני ישראל עם האל, ובראשם השבת. אלו הם פרקי זמן ייחודיים, עתירי אנרגיה גבוהה מהרגיל,שראוי להתקדש בהם, כלומר להעלות את רמת האנרגיה האישית, ולכן גם הקולקטיבית, לשם קליטה טובה יותר של האנרגיה הקוסמית הגבוהה (לפי 'דומה מושך דומה'), באמצעות 'שביתה' מאירועי החומר היומיומי ובאמצעות קריאה בכתבי הקודש:

פרק כ"ג/א וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-משֶׁה לֵּאמֹר.   ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם,  מוֹעֲדֵי יְהוָה, אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ–אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי.   ג שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא-קֹדֶשׁ, כָּל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ:  שַׁבָּת הִוא לַיהוָה, בְּכֹל מוֹשְׁבותֵיכֶם.

פסח, חג (שבעת-) השבועות, ראש השנה, יום הכיפורים וחג הסוכות – מועדים שיש בהם העשרה אנרגטית מיוחדת, גם הם מוזכרים כאן כמועדים מיוחדים ל'מקראי קודש' – כלומר לקריאה בתורה, שאף היא, בין היתר, פעולה של תיגבור אנרגטי המכונה התקדשות. ההתקדשות, הבאה להעלות את התדר כתוצאה ממגע עם הקדושה (התורה), מסייעת מאוד לאדם בהטמעת האנרגיה המובחרת של 'היום המקודש'.

לשם קיום שליחותו של עם-השליחים, 'עם ישראל', ובחיריו הכוהנים, יש אם-כן צורך מובהק בשמירה ובהעלאה מתמדת של התדר, בהקפדה על אחדות ושלמות והרמוניה, בזמן ובמקום המיוחדים, עקב הרטט האנרגטי הגבוה הנדרש מהם.

היות שאחדות, אהבה, שלמות והרמוניה הן תכונותיו של ה'אחד הגדול' ברור ששליחיו אמורים להיות אף הם באנרגיה דומה גבוהה, אנרגיה של 'יותר', של קדושה.

מכך מובנת לי כעת יותר פתיחת פרק י"ט בויקרא על מלת הנימוק שבה: כי –

א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.   ב דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם–  קְדֹשִׁים תִּהְיו

כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה אֱלהֵיכֶם.

"כי קדוש אני" – לאמור: היות שאתם עמי-שלי, העם הנבחר לממש את דרך החיים הראויה לאדם בעולם, גם אתם, ולא רק כוהנייכם, שקדו על קיום הוראותיי והיו 'יותר'. כלומר, גם אתם-כולכם, בהתאם לשקידתכם – "קְדֹשִׁים תִּהְיו".

*

על ההפטרה לפרשת השבוע 'אמור' (ויקרא, כ"א – כ"ד) – יחזקאל, מד/טו-לא

טו וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק, אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת-מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי– הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי; וְעָמְדוּ לְפָנַי, לְהַקְרִיב לִי חֵלֶב וָדָם–נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה.   טז הֵמָּה יָבֹאוּ אֶל-מִקְדָּשִׁי, וְהֵמָּה יִקְרְבוּ אֶל-שֻׁלְחָנִי– לְשָׁרְתֵנִי וְשָׁמְרוּ אֶת-מִשְׁמַרְתִּי.   יז וְהָיָה, בְּבוֹאָם אֶל-שַׁעֲרֵי הֶחָצֵר הַפְּנִימִית, בִּגְדֵי פִשְׁתִּים יִלְבָּשׁוּ; וְלֹא-יַעֲלֶה עֲלֵיהֶם צֶמֶר בְּשָׁרְתָם בְּשַׁעֲרֵי הֶחָצֵר הַפְּנִימִית, וָבָיְתָה.   יח פַּאֲרֵי פִשְׁתִּים יִהְיוּ עַל-רֹאשָׁם, וּמִכְנְסֵי פִשְׁתִּים יִהְיוּ עַל-מָתְנֵיהֶם:  לֹא יַחְגְּרוּ בַּיָּזַע.   יט וּבְצֵאתָם אֶל-הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה אֶל-הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה אֶל-הָעָם, יִפְשְׁטוּ אֶת-בִּגְדֵיהֶם אֲשֶׁר-הֵמָּה מְשָׁרְתִם בָּם, וְהִנִּיחוּ אוֹתָם בְּלִשְׁכֹת הַקֹּדֶשׁ וְלָבְשׁוּ בְּגָדִים אֲחֵרִים, וְלֹא-יְקַדְּשׁוּ אֶת-הָעָם בְּבִגְדֵיהֶם.   כ וְרֹאשָׁם לֹא יְגַלֵּחוּ, וּפֶרַע לֹא יְשַׁלֵּחוּ; כָּסוֹם יִכְסְמוּ אֶת-רָאשֵׁיהֶם.   כא וְיַיִן לֹא-יִשְׁתּוּ, כָּל-כֹּהֵן, בְּבוֹאָם אֶל-הֶחָצֵר הַפְּנִימִית.   כב וְאַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה לֹא-יִקְחוּ לָהֶם לְנָשִׁים:  כִּי אִם-בְּתוּלֹת מִזֶּרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר תִּהְיֶה אַלְמָנָה, מִכֹּהֵן יִקָּחוּ.   כג וְאֶת-עַמִּי יוֹרוּ: בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל וּבֵין-טָמֵא לְטָהוֹר יוֹדִעֻם.   כד וְעַל-רִיב, הֵמָּה יַעַמְדוּ לשפט (לְמִשְׁפָּט)–בְּמִשְׁפָּטַי, ושפטהו (יִשְׁפְּטֻהוּ); וְאֶת-תּוֹרֹתַי וְאֶת-חֻקֹּתַי בְּכָל-מוֹעֲדַי יִשְׁמֹרוּ, וְאֶת-שַׁבְּתוֹתַי יְקַדֵּשׁוּ.   כה וְאֶל-מֵת אָדָם לֹא יָבוֹא לְטָמְאָה:  כִּי אִם-לְאָב וּלְאֵם וּלְבֵן וּלְבַת לְאָח, וּלְאָחוֹת אֲשֶׁר-לֹא-הָיְתָה לְאִישׁ–יִטַּמָּאוּ.   כו וְאַחֲרֵי טָהֳרָתוֹ–שִׁבְעַת יָמִים יִסְפְּרוּ-לוֹ.   כז וּבְיוֹם בֹּאוֹ אֶל-הַקֹּדֶשׁ אֶל-הֶחָצֵר הַפְּנִימִית, לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ, יַקְרִיב, חַטָּאתוֹ–נְאֻם, אֲדֹנָי יְהוִה.   כח וְהָיְתָה לָהֶם לְנַחֲלָה – אֲנִי נַחֲלָתָם; וַאֲחֻזָּה, לֹא-תִתְּנוּ לָהֶם בְּיִשְׂרָאֵל– אֲנִי אֲחֻזָּתָם.   כט הַמִּנְחָה וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם, הֵמָּה יֹאכְלוּם; וְכָל-חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל, לָהֶם יִהְיֶה.   ל וְרֵאשִׁית כָּל-בִּכּוּרֵי כֹל וְכָל-תְּרוּמַת כֹּל, מִכֹּל תְּרוּמוֹתֵיכֶם–לַכֹּהֲנִים יִהְיֶה; וְרֵאשִׁית עֲרִסוֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַכֹּהֵן, לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל-בֵּיתֶךָ.  לא כָּל-נְבֵלָה וּטְרֵפָה, מִן-הָעוֹף וּמִן-הַבְּהֵמָה–לֹא יֹאכְלוּ, הַכֹּהֲנִים. 

פרשת השבוע 'אמור' עוסקת, כנאמר, בהיבטים של קדושה בתחומי הכהונה, הקורבנות, החגים ועבודת האל וכבוד שמו. ההפטרה לפרשה מביאה גם היא את ה'יותר': באמצעות איזכור דיני הקדושה החלים על הכוהנים, אך מדגישה שאין הכוונה לאלו שהזניחו את תפקידם המקודש ועסקו בעבודה זרה בסוף תקופת הבית הראשון, לפני ההגליה לבבל (ונראה שהדברים מכוונים לכוהנים משושלת איתמר). רק אלה – אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת-מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי– הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי; וְעָמְדוּ לְפָנַי, לְהַקְרִיב לִי חֵלֶב וָדָם.

יחזקאל הנביא, אף הוא כהן, בגלות בבל, מתאר בפרקים הקודמים לפסוקי הפטרה את בית המקדש לעתיד לבוא, ומדגיש את ההדרה הרצויה של המלכים ובני העם ממנו, עקב חטאיהם בתקופת הבית הראשון ומעורבותם הבלתי-רצויה בו.

יחזקאל חוזר בדבריו על האמור בפרשת 'אמור' לגבי דיני הכוהנים בנוגע לבגדיהם, עשיית שערותיהם, שתיית יין, לקיחת נשים הראויות להם, היחס למתים, אוכלם והביכורים והתרומות המיועדים להם. תפקידי הכוהנים לפי יחזקאל יהיו קשורים בהקרבת הקרבנות, ניהול משפטים ושמירת התורה. בנוסף לאלה, מעלה יחזקאל מעלה עשייה ישנה-חדשה, ייחודית לתפקיד הכוהנים:

(כג) וְאֶת-עַמִּי יוֹרוּ: בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל וּבֵין-טָמֵא לְטָהוֹר יוֹדִעֻם  (יודיעום). 

הדגשת ההוראה, כמקנה לעם את ההבחנה בין קודש לחול ובין טמא לטהור, מעידה על הצורך בריענון ידע זה, שאולי דהה ונשכח. נראה כי בגלות, בהעדר עבודת ה' בבית המקדש, ממליץ הנביא על פועלם של הכוהנים בשמירה על ייחודו של 'בית ישראל' ועל השרשת תורת ישראל בקרבו:

(כד) וְעַל-רִיב, הֵמָּה יַעַמְדוּ לשפט (לְמִשְׁפָּט)–בְּמִשְׁפָּטַי, ושפטהו (יִשְׁפְּטֻהוּ); וְאֶת-תּוֹרֹתַי וְאֶת-חֻקֹּתַי בְּכָל-מוֹעֲדַי יִשְׁמֹרוּ, וְאֶת-שַׁבְּתוֹתַי יְקַדֵּשׁוּ.  

למקרא הדברים עולה בי השאלה: האם אני, מבחינות מסוימות, שוהה עדיין ב"גלות"? האם יודעת אני, כיום, להבדיל באמת בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל וּבֵין-טָמֵא לְטָהוֹר?  מה הם 'קודש' ו'חול' עבורי? ומי הוא "הכוהן" האמור ללמדני את אלה? מהו "טהור' (שאינו 'טמא') לגביי, בקיום זה, כשאיני "דתיה" וחילוניותי חשובה לי, מטעמים שונים. 

בקריאה של 'כאן ועכשיו', אני מוצאת שמידת ה'הפרדה', על מכלול ביטוייה בעולמי – ה'חול' בחיי, תלויה במידת ה'אחדות', ה'קדושה', ה'יותר' – שאני נותנת בה, וכן תלויה היא בחוויית ה'טוהר' שאני מבקשת להכניס אל סיגי המציאות שלי. בית המקדש שלי הוא בתוכי ואני הנני הכוהן של עצמי, כאשר אני מטה אליו אוזן קשבת, מדי יום, ולומדת יום-יום את ה'בין לבין'.

אני מבחינה שלמלה 'כן', המסמלת עבורי את ההיענות למשמעת עצמית ולמחויבות לאיזון פנימי, 'כן'  ל'רוח' המביאה את ה'קודש' ל'חול', מוכנסת האות ה"א, האות החזקה ביותר באותיות הא'-ב' (האנרגיה הקוסמית נשאפת וננשפת בהגייתה ללא התערבות הגוף הגשמי); בכך מתקבלת המלה 'כהן', כסמל פנימי וסימן לדרך המבקשת בי את אחדות הרוח והגוף, ופועלת בחיוב-תמיד, ב'כן' שהוא 'כהן', בְּ"מִשְׁפָּטַי", ב"תּוֹרֹתַי" ובְ"חֻקֹּתַי" – להשגת 'אחדות הניגודים', בעולמי, ולהאדרת רוחי בגופי.