על פרשת 'בהר' – ויקרא, כ"ה/א – כ"ו/ב, ועל הפטרתה

(משופץ ומורחב: 19.5.17)

ויקרא, פרק כ"ה/א  וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר.  ב  דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם–וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהוָה.  ג שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ; וְאָסַפְתָּ אֶת-תְּבוּאָתָהּ.  ד וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ–שַׁבָּת לַיהוָה:  שָׂדְךָ לא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לא תִזְמֹר.  ה אֵת סְפִיחַ  קְצִירְךָ לא תִקְצוֹר, וְאֶת-עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לא תִבְצֹר:  שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ.  ו וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם, לְאָכְלָה– לְךָ, וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ, וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ.  ז  וְלִבְהֶמְתְּךָ– וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ:  תִּהְיֶה כָל-תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל.

– –  יא  יוֹבֵל הִוא, שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה–תִּהְיֶה לָכֶם; לא תִזְרָעוּ–וְלא תִקְצְרוּ אֶת-סְפִיחֶיהָ, וְלא תִבְצְרוּ אֶת-נְזִרֶיהָ.  יב  כִּי יוֹבֵל הִוא, קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם; מִן-הַשָּׂדֶה– תאכְלוּ אֶת-תְּבוּאָתָהּ.

 – – יח  וַעֲשִׂיתֶם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם– וִישַׁבְתֶּם עַל-הָאָרֶץ לָבֶטַח.  יט וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע; וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ.

כג  וְהָאָרֶץ לא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת–כִּי-לִי הָאָרֶץ: כִּי-גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי.  כד  וּבְכל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ. 

"וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח": איך נשיג בארץ ביטחון ושפע

בפרשת 'בהר' מוצגת הארץ – האדמה, כישות מובחנת, כדמות בעלת צרכים: הארץ, כאדם, זקוקה למנוחה על-מנת להחליף כוח; יש להתייחס אליה בכבוד ולא למכור אותה לצמיתות (לתמיד), משום שהאל נתן אותה לבני ישראל, לפי שהיא בעצם קניין שלו –  וְהָאָרֶץ לא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת– כִּי-לִי הָאָרֶץ.

כפי שיום השבת, היממה השביעית בשבוע, הוא יום מנוחה לאדם, כך גם השנה השביעית החקלאית היא שבת מנוחה לאדמה – בַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ–  שַׁבָּת לַיהוָה. המנוחה-ההפוגה בעבודת האדמה מצוינת במודגש ב'יובל', בשנת החמישים, לאחר שבעה מחזורי שבע השנים  – שש שנות עבודה ושנה שביעית של הפוגה -שביתה (ש.ב.ת.). גם בתחום היובל  מובלעת ההקבלה, מקדשת הארץ ביובלה, בין יום-שבת-לאדם לבין שנת יובל-שבת-לאדמה:  י וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל-יֹשְׁבֶיהָ; יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ.  יא יוֹבֵל הִוא, שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה–תִּהְיֶה לָכֶם; לא תִזְרָעוּ–וְלא תִקְצְרוּ אֶת-סְפִיחֶיהָ, וְלא תִבְצְרוּ אֶת-נְזִרֶיהָ.  יב כִּי יוֹבֵל הִוא, קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם.

בעבור התנהלות נמ"ר (נכונה, מתאימה וראויה) של בני האדם בשנת השמיטה – כמובא כאן לעיל בפסוק י"ח, מובטחות ישיבה "לבטח" בארץ ואספקת פרי-האדמה לאכילה של שובע. ההתייחסות לאדמה כאל יצור חי, תואמת את התפישות הקדומות בתרבויות העולם, כמו גם את תפישת העידן החדש, לפיה יש להתייחס לגאיה (שמו היווני-האוניברסלי של כדור הארץ), כאל הוויה בעלת רגשות ורצונות מובחנים, שהחופשה דרושה לה, לשם גְאֻלָּה – כלומר, להתחדשות והתרעננות.

ו א ו ל ם – התנאי לישיבה בטוחה ושלווה בארץ, לפי פסוקי הפרשה, הוא תנאי מפתיע ואולי גם לא-בהיר, אך למעשה הוא תנאי הנגזר מחוקי הברזל של היות האדם בעולם: וַעֲשִׂיתֶם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. כלומר, קיום מוקפד על 'החוקים האוניברסאליים' בלשוננו היום, או בלשון המקרא – "חוקי האל" ומשפטי הנהגתו, יאפשרו בטחון והישרדות נאותה.

מכאן ניתן גם להסיק כי ציות ל'חוקותיי ומשפטיי' – שהם הנחיות התורה להתנהלות בני ישראל, יביא-ימגנט לפי החוק האוניברסלי "דומה מושך דומה" – שפע של טוב – בתחום הביטחון הפיסי והנפשי ובתחום ההתקיימות והקיימות – וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ.

ומה הן הנחיות התורה האלה, המבטיחות קיום של שפע ובטחון?

התשובה היא, כאן ובכל מקום – הנחיות ברוח "ואהבת" – כמו בציווי "ואהבת לרעך כמוך, אני ה' ", שפירושו, אני, בוראך, נמצא בכל אחד מבני האדם, ולכן אהוב את זולתך ואפשר לו את מה שהוא זקוק לו, את מה שהוא בוחר בו, כשם שאתה אמור לאהוב ולתת לעצמך. האיפשור-באהבה לזולת הוא איפשור-באהבה לעצמך, ולהפך, כי -אני ה'- נמצא בשניכם במידה שווה! חד משמעית: כל בני האדם שווים בעיני האל, וקדושת חיי אדם (באשר הוא) עולה על קדושת האדמה! האדמה לפי המשתמע כאן תגיב בחיוב אם בני האדם יתנהלו עליה בחיוב, איש אל איש (פס' יח-יט).

לפיכך, מובאים בפרק שלפנינו ציוויים המממשים את תפישת 'ואהבת' לכל "יושבי הארץ": אזהרת יושר –  אַל-תּוֹנוּ אִישׁ אֶת-אָחִיו, פירוט הדרכים הכלכליות שיש לנקוט כדי לעזור למי שנאלץ למכור את אחוזתו, דרכי גאולת האחוזה מקוניה, וכן התנהלות של צדק והוגנות ביחס לשכיר, לגר, לעבד ולאמה.

המסר העיקרי בפרשה, היפה מאוד גם לימינו – כאן ועכשיו, הוא אם-כן גם מסר על-אודות חוק המיגנוט, חוק ה'מידה כנגד מידה': ככל שבני ישראל יחיו ויפעלו מתוך נתינה, אחדות ואהבה, כן ייטב להם על אדמתם, שתתנהל למענם אף היא – בנתינה, באחדות ובאהבה, כחלק ממחזור ה"גמול" הכללי העולמי, המתמגנט אל אנרגיית בני האדם לפי רמתה – יח  וַעֲשִׂיתֶם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם– וִישַׁבְתֶּם עַל-הָאָרֶץ לָבֶטַח.  יט וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע; וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ.

וכן גם: אִם-בְּחֻקותַי תֵּלֵכוּ וְאֶת-מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם – וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם; וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיו (מתוך פרק כ"ו – בפרשת השבוע הבאה).

*

"…גאיה היא הישות הקרויה בפיכם הכוכב ארץ. חשבו על האנרגיה של כל הארץ כבעלת אישיות, אולי אפילו צורה מלאכית. כמה מביניכם, כשאתם הולכים על עפר הארץ, חשים את האנרגיה של גאיה? האם אתם מכבדים את מה שאתם קוראים לו אימא אדמה? הידעתם שגאיה יודעת על היהודים? האם ידעתם שגאיה מחכה לפעולתכם? — לאן שהולכים היהודים הולך שאר הכוכב…".(קריון, ספר 11, עמ' 193-195)