על פרשת השבוע – 'בחוקותי' (ויקרא, כו/ג-כז/לד) והפטרתה

ויקרא, כו/ג אִם-בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת-מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אתָם. ד וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם; וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. ה וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת-בָּצִיר, וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת-זָרַע; וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשׂבַע, וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. ו ונָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד; וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן-הָאָרֶץ, וְחֶרֶב לא-תַעֲבר בְּאַרְצְכֶם. ז וּרְדַפְתֶּם אֶת-איְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב. ח וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה, וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדּפוּ; וְנָפְלוּ איְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב. ט וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם–וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם, וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם; וַהֲקִימתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתְּכֶם. י וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ. יא וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלא-תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם. יב וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי לְעָם. יג אֲנִי יְהוָה אֱלהֵיכֶם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִהְיות לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבּר מטת עֻלְּכֶם, וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת.

פרשת בְּחֻקּותַי, הפרשה האחרונה בספר ויקרא, פותחת, בפרק כו, בדברי האל, המעלה רשימת הבטחות הצפונות כברכה לבני ישראל, כשהן מובאות על-תנאי: "אִם-בְּחֻקּותַי תֵּלֵכוּ וְאֶת-מִצְו‍ותַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אותָם…". בהמשך הפרק מובאים דברי קללה, שיתגשמו אף הם רק במקרה שיתוקף תנאי הופכי: "וְאִם-לא תִשְׁמְעוּ לִי וְלא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל-הַמִּצְו‍ות הָאֵלֶּה…".

פרשני מקרא רבים דנו בהיבטים השונים העולים מפסוקי 'הברכה והקללה', ואף הקבילו אותם לפרשת 'כי תבוא' בסוף ספר דברים, המביאה גם היא שורת הבטחות ו'איומים' של ברכה וקללה. השאלה העיקרית שעסקו בה הפרשנים היא: האם מדובר כאן בחיוביות על-תנאי ובשלילה על-תנאי לצורך אזהרה בלבד, או שמא מובאים כאן דברי נבואה ממש – על חורבן ישראל וגלותו, עקב אי-מילוי החוקים והמצוות כיאות.

היום, מתוך "חילוניות" המחויבת-בשמחה למודעות רוחנית מתפתחת-תדיר, אני קוראת את הפסוקים הראשונים של הפרשה (המובאים כאן לעיל), כבאים להורות אותנו-כולנו, כל מי שרוצה ללכת ישר(-אל-ה)אל(='ישראל'), לקיים את חוקי-האל המושתתים על העקרונות והחוקים האוניברסאליים, הדוגלים באחדות ובאהבה.

ההבנה שלי היא ש'אלהים' משמעו כל היש והאין, לרבות היש האנושי, וכי האל-הדובר בפסוקים אלה הוא התודעה הגבוהה-מכל, תודעת-הכל, המורה אותנו להתקדם לאור הנחיותיה בתהליך התפתחותי שיש לשאוף לקיימו כל העת ("בְּחֻקּותַי תֵּלֵכוּ"). כל זאת לאור ציוויים שיש להקפיד על שמירתם ("מִצְו‍ותַי תִּשְׁמְרוּ"), משום שהם מרבים אור (תדר גבוה, אחדותי) ומסכלים חשך-אור ('חשך' הוא 'חסך', תדר נמוך, הפרדתי). חוק המיגנוט, חוק ה"מידה כנגד מידה" – הוא החוק האוניברסאלי החבוי כאן כרקע לדברים.

ומעניין לראות בפסוקי הפרשה את ההדדיות שבין האל לבני-האדם:
בהקבלה-חפיפה לדרך שבו מצווה העם ללכת, בְּחֻקּותַי תֵּלֵכוּ – אמורה גם להתנהל, לפי הפסוק הבא, ה"הליכה" האלוהית: "וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי לְעָם". ההדדיות העולה מתוך השימוש בשורש ה.ל.ך. – המתייחס הן לאדם והן לאל, מצביעה לדעתי לא רק על חוק המיגנוט אלא גם על כך שההקפדה על כל החוקים והמצוות, שעיקרה הקפדה על אחדות מירבית בין אדם לאדם ובין אדם לאלוהיו, חיונית – לא רק לאדם אלא גם לאל.

אם כן, בהנחה שכך הוא, אני שואלת את עצמי – מדוע חיונית שמירת החוקים והמצוות גם לאדם וגם לאל? – ומנסה להשיב:

לאדם חיונית שמירת 'חוקי-האל' על-מנת שיוכל לחיות בתדר גבוה, המבוסס על ציות ל'חוקי האור', כך שאורו ימגנט אליו – בהתאם לעיקרון 'דומה מושך דומה' – טוב ושפע. ציות כזה יאפשר לאדם קיום שליו ומאוזן, 'מאושר' על-ידי הרמות הגבוהות שבשרשרת הכוחות האלוהיים, ומאושר באושר ועושר.
רכיבי העולם, שהם הייצוג האלוהי בחומר, יהיו בתמורה לאדם המקפיד על חוקי-האחדות (בין אדם לאדם ובין אדם לאל) שופעי ברכהְ: "וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם; וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת-בָּצִיר, וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת-זָרַע; וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע". גם תחושת ביטחון ושלוות נפש מובטחות לאורך חיים כאלה: "וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד; וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן-הָאָרֶץ, וְחֶרֶב לא-תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם, ואם יתנפל אויב- וּרְדַפְתֶּם אֶת-אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב".

כללית, מדובר אם-כן בקשר הדוק של אל טוב ומיטיב עם ההולכים בדרכו המומלצת, "הטובה"; אל שיגמול למקיימי הוראותיו בשפע, פריון וריבוי: "וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם–וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם, וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם".

נראה איפוא שלפי חוק המיגנוט 'דומה מושך דומה', ראוי לו לאדם (מבני ישראל ומכל לאום ושבט) – כאשר הוא רוצה ללכת ישר אל האל ולהתברך באורו, ללכת ב'דרכי האור'; באופן כזה הוא יוכל להשכין בתוכו את תדר האל (וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם) על-מנת למגנט אליו את 'ברכת האל', את 'תוצריו' הטובים; כלומר, על-ידי התנהלות של אור ("ואהבת") יכול האדם להעיר את 'מהות האל' שבו – ניצוץ הנשמה שבו, להזכיר לו את מהותו האלוהית ובכך להגדיל את מידת אורו האלוהי, ולהדק את מידת חיבורו עם מכלול הוויית ה'אני-הנני'.

תובנה זו מניחה את דעתי, ואולם השאלה ששאלתי את עצמי נותרת פתוחה במחציתה השנייה: מדוע חיונית שמירת החוקים והמצוות לא רק לאדם אלא גם לאל? והלא מובן שהאל שוכן בקרבו של כל אדם "בדמות" הנשמה האלוהית ה'עושה אותו'.
מעין-תשובה לשאלה נמצאת בפסוקי ההמשך: "וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלא-תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם. וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי לְעָם". מפסוקים אלה מהדהד הרושם שהצירוף 'לשכון בתוככם', בא כאן בהוראת "יותר", כלומר,  רצוני 'לשכון בתוככם' יותר ממה שאני שוכן בתוך בני אדם אחרים שאינם מטפחים את הניצוץ האלוהי שבתוכם. הדבר אכן מודגש לדעתי כחשוב גם לאל, ולא רק לעם, מתוך אהבה וחסד ומחויבות עמוקה לאושרם של בני 'עמו' כמו גם לאושרם של בני האדם בכלל.

תשובה משלימה העולה מן הפסוקים האלה, מביאה עמה את ההבנה הנוספת שלי, שקיום החוקים והמצוות על-ידי בני ישראל נדרש כדי שהתדר הכללי הקולקטיבי, תדר העם כגוף אחד (תדר שמכוחו "ישראל ערבים זה לזה") יהיה גבוה דיו כדי לאפשר חיבור עם תדר האל, תדר המצוי בלאו הכי בתוך כל אדם כ'נשמת אלהים'. כך יוכל האל להתהלך 'בְּתוֹכְכנו' – 'להיות לָנו לֵאלהִים', בעוד שאנו 'נהיה לו לְעָם'.

ומדוע נצרך האל לעם שלם 'משלו' ולא לבודדים, אנשים המפוזרים בכל זמן ובכל מקום על פני העולם כולו? מדוע הוא חפץ בעם שלם שמלתחילה נכרתה עמו ברית-עולם; עם שאמור לאפשר לו, לאלהים, 'להתהלך בתוכו'?
התשובה הנראית לי כיום היא שהאל מבקש 'לעצמו' עם שיפיץ את תורתו, תורת האהבה והאחדות בעולם, ולשם כך הוא מצווה על עם הברית, הסגולה והמופת – לאחוז בכל האמצעים להעלאת התדר, כלומר, להעלותו באמצעות כך שיתהלך בעולם לפי חוקיו ומצוותיו.

עם זאת יתכן גם שהאל 'נצרך' לעם שלם "משלו" מפני שהוא מבקש חוויה של התפתחות-באור לא רק באדם הפרטי אלא בתוך קהילה שלימה של המתהלכים-בדרכיו, העובדים עבודת אור פרטית וקהילתית להשגת תדרים גבוהים. כלומר, האל לכאורה מבקש לחוות חוויה של התפתחות-אור גם בקרב ציבור רחב, ולפיכך יש לו צורך לחוות עם שלם, המואר באור תורתו וציווייה.

מפסוקי הפרשה אני שומעת המלצה גורפת: לקיים בחיי יום-יום את רוח החוקים האלוהיים-האוניברסליים, כך שייווצר בתוכי יותר איפשור של אור להתעוררות הוויית-האור המצויה בי. הציווי האלוהי בכללו, ממליץ, לתחושתי, לעשות בתוכי מקום נרחב לאהבה, לרעי כמו גם לעצמי, ולהפציר בקולי הפנימי האמיתי להיות דובר בי, מנחה אותי ומאפשר לי בכך חיים של 'יותר'. בהתעוררות מודעותי לרוחני שבי, אני מאפשרת לניצוץ-נשמתי להתעורר ולהזריח את אורו בתוך הגופנפש שלו ('אני') ומסביב – במעגלי עם ועולם.

למה אין הדברים נאמרים מפורשות, כאן או בכל מקום אחר בכתבי הקודש שלנו? למה לא נאמר לנו מפורשות ש'הגיבור הראשי' של חיינו הוא ניצוץ-הנשמה שבקרבנו, ושלכן עלינו 'לעבדו באמונה'? – כתשובה לשאלה זו (ולאין-ספור שאלות הנגזרות ממנה) נכתב הספר נינוה.

*