על פרשת השבוע 'ואלה שמות', שמות, א/א-ו/א

פרשת 'שמות' פותחת את ספר שמות, השני בחמשת חומשי התורה, ובה: עבדות בני ישראל, פרקי חייו הראשונים של משה, נישואי משה, התגלות האל למשה מן הסנה במדבר, הכרת השם האלוהי – 'אהיה אשר אהיה', שליחות משה למצרים ובואו, עם אהרן אחיו, אל פרעה.

מבין כל הנושאים המעניינים ומעוררי המחשבה לאור המודעות הרוחנית, הכלולים בפרשה, בחרתי להביא שלושה עניינים בשלוש רשומות –

א. כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ

שמות, א/א וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת-בַּת-לֵוִי.  ב וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן; וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי-טוֹב הוּא, וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלושָׁה יְרָחִים.  ג וְלֹא-יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ, וַתִּקַּח-לוֹ תֵּבַת גּומֶא, וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת; וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת-הַיֶּלֶד, וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל-שְׂפַת הַיְאור.  ד וַתֵּתַצַּב אֲחותוֹ מֵרָחוק, לְדֵעָה מַה-יֵּעָשֶׂה לוֹ.  ה וַתֵּרֶד בַּת-פַּרְעה לִרְחוץ עַל-הַיְאור, וְנַעֲרֹותֶיהָ הֹולְכֹות עַל-יַד הַיְאור; וַתֵּרֶא אֶת-הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף, וַתִּשְׁלַח אֶת-אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ.  ו וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת-הַיֶּלֶד, וְהִנֵּה-נַעַר בּוכֶה; וַתַּחְמול עָלָיו–וַתּאמֶר, מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה.  ז וַתֹּאמֶר אֲחותוֹ אֶל-בַּת-פַּרְעה, הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת, מִן הָעִבְרִיֹּות וְתֵינִק לָךְ אֶת-הַיָּלֶד.  ח וַתּאמֶר-לָהּ בַּת-פַּרְעֹה, לֵכִי; וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה וַתִּקְרָא אֶת-אֵם הַיָּלֶד.  ט וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת-פַּרְעה, הֵילִיכִי אֶת-הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי, וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת-שְׂכָרֵךְ; וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד, וַתְּנִיקֵהוּ.  י וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד, וַתְּבִיאֵהוּ לְבַת-פַּרְעה, וַיְהִי-לָהּ לְבֵן; וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, משֶׁה, וַתּאמֶר, כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ.

מן הפסוקים האלה, הזכורים לי בקסמם הבראשיתי מסיפורי גן הילדים ובית הספר העממי, עולה כעת משהו חדש וצף, מאתגר, בתודעתי: משה מוקף למן לידתו בנשים, והדבר מודגש בריבוי הפעלים בלשון נקבה (31 פעלים): ותהר, ותרא, ותצפינהו, ולא-יכלה, ותיקח, ותחמרה, ותשם, ותשם, ותתצב, ותרד, הולכות, ותרא, ותשלח, ותקחה, ותפתח, ותראהו, ותחמול, ותאמר (ועוד ארבע פעמים נוספות בהמשך), ותינק, לכי, ותלך, ותקרא, היליכי, והיניקיהו, ותקח ותניקהו, ותקרא. 

היות התינוק מוקף בנשים, ככל תינוק כמעט, אינו רבותא גדולה, אך עומס הפעלים בלשון נקבה, והופעת דמותן של אם-משה, אחותו, בת פרעה, 'נערותיה' ו'אמתה', מדגישים כאן את האנרגיה הנשית המשפיעה על משה, בילדותו ובנעוריו. נראה לי שאנרגיה נקבית זו היא המאפשרת למשה להתחבר בהמשך אל הקול הפנימי שלו, שהוא הקול האלוהי. זאת, משום שהאנרגיה הנשית מעניקה יותר איפשור לחוש ולהרגיש, ובזכות תגבור הרגש (ר.ג.ש.) באדם, כזכור לכולנו, אנו יכולים ליצור גשר (ג.ש.ר.) וחיבור עם הקול הפנימי, הקול המטא-פיסי שבתוכנו.

גם המים, הרומזים לרגש-גשר, בתרבויות שונות, מופיעים כאן בהקשר זה. אלו הם מי-היאור, שבהם שטה תֵּבַת הגּומֶא, ובה משה התינוק שזה עתה נולד. שמו של משה "נוטף" כידוע, מאז הצלתו – מים, לאמר: "וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, מֹשֶׁה, וַתֹּאמֶר, כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ". כלומר, מן-המים, שהם'רגש' זורם ומפכה, בא התינוק, והרגש, לכשיגדל, הוא מקור כוחו ושורש חיבורו למדרגים הגבוהים שבתוכו ומחוצה לו.

[ נ.ב. נדמה לי שגם ר' עקיבא, גדול חכמי ישראל – קשור במים… ועל כך אולי ארשום רשומה בפעם אחרת… ]

 

ב.  וַיַּאֲמֵן הָעָם

פרשת הפתיחה של ספר שמות עוסקת בעבדות ובהבטחה לגאולה: במישור הלאומי (הטרום-לאומי, ליתר דיוק) של בני ישראל – בני יעקב, ובמישור האישי –  של משה. גם פרשה זו, כקודמותיה, מעניקה היכרות מעמיקה עם צייני ההוויה המטא-קוסמית הגדולה, המכונה בעברית 'אלהים'. היכרות זו באה לאפשר התוודעות למהותו האינסופית, המסתורית ("אהיה אשר אהיה") של אלהים, התוודעות המובילה בעצם להבנת אי-ההשגה השכלית שלו על-ידי האדם. יחד עם זאת מצוינות גם סגולותיו השונות ודרכי פעולתו, בעקיפין ובמישרין (וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו, מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם, אוֹ מִי-יָשׂוּם אִלֵּם, אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר–הֲלֹא אָנֹכִי, יְהוָה).  העיקרון המנחה כאן את הפרשה הוא לדעתי זה: כל דבר נעשה לפי תכנית אלוהית, נסתרת – ברובה – מן האדם, שנערכה לפי רצון אלוהי – חידתי לאדם, ו"סוף (כל) מעשה – במחשבה (עליונה) תחילה". כלומר – אין מקרה; הכול (בהיפוך אותיות) רקם ה'.

הגאולה, כהוויה של אחדות, המובטחת על-ידי אלהים בהתמרת העבדות (הוויית ההפרדה), מותנית, לפי המוסק מן הפרשה, בהתנהלות 'ראויה' בהתאם ל"הוראות היצרן", בתואם עם חוקים אלוהיים שונים, המזהים אחדות עם חיובי ונעים, ראוי ומומלץ, והפרדה – עם שלילי ובלתי-נעים, בלתי-ראוי ושאינו מומלץ.

התנהלות 'ראויה' כזאת, פרי הבחירה החופשית של כל אדם, מודגמת במובהק בעניין המיילדות העבריות, המתוגמלות על מעשיהן החיוביים שנעשו לפי חוק בראשית, חוק שמירת חיי אדם –  וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת, אֶת-הָאֱלֹהִים, וְלֹא עָשׂוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם; וַתְּחַיֶּיןָ, אֶת-הַיְלָדִים.   וַיִּקְרָא מֶלֶךְ-מִצְרַיִם, לַמְיַלְּדֹת, וַיֹּאמֶר לָהֶן, מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה; וַתְּחַיֶּיןָ, אֶת-הַיְלָדִים.    וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל-פַּרְעֹה, כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת:  כִּי-חָיוֹת הֵנָּה, בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ.   וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים, לַמְיַלְּדֹת; וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ, מְאֹד.    וַיְהִי, כִּי-יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת-הָאֱלֹהִים; וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים. (פרק א').

המנהיג המיועד להנהיג את העם ליציאה מגלות מצרים – משה בן עמרם משבט לוי, עובר, בבחינת 'סוף מעשה במחשבה תחילה', שלוש "יציאות לגלות": מבית אמו היאורה, לתיבה, מאמו-מיניקתו לבת-פרעה המאמצת אותו כבן לאחר גמילתו, וממצרים למדיין. מעברים אלה מעניקים לו חוסן פנימי וגמישות, ואילו החניכה הפרעונית מעניקה למשה את כישוריו, ואולי גם את חסינותו, להתמודד עם מלך מצרים כהתמודד ראש-עם עם ראש-עם. תכונת ה'כבד-פה' מאפשרת למשה את העזרה שהוא מקבל מאחיו אהרן, עזרה המאפשרת לקורא לראות שניים הפועלים בתואם עם ה'אחד', כך שלא תוענק למשה, בעיני הקורא, פוזיציה סוליסטית, העלולה להתוות לו, בהמשך עלילותיו, מעמד של בן-אל (כישו הנוצרי). הפרשה, המראה כי יש לקחת בחשבון את הצורך האנושי ליסד אמונה על מראית העין, מדגישה חזור והדגש כי כול מה שבא למשה כעשייה שלמעלה מן הטבע, נובע מחניכת האלהים אותו, למשל:   וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוָה, מזה (מַה-זֶּה) בְיָדֶךָ; וַיֹּאמֶר, מַטֶּה.    וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה, וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ; וַיָּנָס מֹשֶׁה, מִפָּנָיו.    וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, שְׁלַח יָדְךָ, וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ; וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ, וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ.   לְמַעַן יַאֲמִינוּ, כִּי-נִרְאָה אֵלֶיךָ יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתָם:  אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק, וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב.    וַיֹּאמֶר יְהוָה לוֹ עוֹד, הָבֵא-נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ, וַיָּבֵא יָדוֹ, בְּחֵיקוֹ; וַיּוֹצִאָהּ, וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג.    וַיֹּאמֶר, הָשֵׁב יָדְךָ אֶל-חֵיקֶךָ, וַיָּשֶׁב יָדוֹ, אֶל-חֵיקוֹ; וַיּוֹצִאָהּ, מֵחֵיקוֹ, וְהִנֵּה-שָׁבָה, כִּבְשָׂרוֹ.   וְהָיָה, אִם-לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ, וְלֹא יִשְׁמְעוּ, לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן–וְהֶאֱמִינוּ, לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן.   וְהָיָה אִם-לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה, וְלֹא יִשְׁמְעוּן לְקֹלֶךָ–וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר, וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה; וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן-הַיְאֹר, וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת. 

גם "תכנית הנשמה הקולקטיבית" של בני ישראל-יעקב, המתפתחת בהתאם להבטחות האל שניתנו לאבות האומה בספר בראשית, מושתתת על המחשבה העליונה ועל התכנון האלוהי:  וַיֹּאמֶר יְהוָה, רָאֹה רָאִיתִי אֶת-עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם; וְאֶת-צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו, כִּי יָדַעְתִּי אֶת-מַכְאֹבָיו.    וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם, וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן-הָאָרֶץ הַהִוא, אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה, אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ–אֶל-מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי, וְהַחִתִּי, וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי, וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי.   וְעַתָּה, הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי; וְגַם-רָאִיתִי, אֶת-הַלַּחַץ, אֲשֶׁר מִצְרַיִם, לֹחֲצִים אֹתָם.   וְעַתָּה לְכָה, וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל-פַּרְעֹה; וְהוֹצֵא אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם.  – – –   וַאֲנִי יָדַעְתִּי–כִּי לֹא-יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם, לַהֲלֹךְ:  וְלֹא, בְּיָד חֲזָקָה.    וְשָׁלַחְתִּי אֶת-יָדִי, וְהִכֵּיתִי אֶת-מִצְרַיִם, בְּכֹל נִפְלְאֹתַי, אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה בְּקִרְבּוֹ; וְאַחֲרֵי-כֵן, יְשַׁלַּח אֶתְכֶם.   

הנימוק הישיר לפעולת האל ביחס לבני ישראל, ואפילו ביחס למכה העשירית מעשר המכות העתידות לגאול את עם העבדים מעבדותו, מופיע במובהק בפרק ד':  וְאָמַרְתָּ, אֶל-פַּרְעֹה:  כֹּה אָמַר יְהוָה, בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל.   וָאֹמַר אֵלֶיךָ, שַׁלַּח אֶת-בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי, וַתְּמָאֵן, לְשַׁלְּחוֹ–הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג, אֶת-בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ. 

'הוראות היצרן' הסמויות, באות אם-כן, למלוא אורכה של הפרשה, בהקשרים רבים ומגוונים, ללמדנו, כלמוד העם בארץ גושן – אמונה ויראה. 'יראה' לא כפחד, אלא כיראת-כבוד לאמת האחדות ולחוקי ה'אחד', המוצפנים, כמצפן מאיר ומורה-דרך, בתוכנו – תהי אמונתנו ב'אחד' הגדול אשר תהיי…  וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן; וַיַּאַסְפוּ, אֶת-כָּל-זִקְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.    וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן–אֵת כָּל-הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה; וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת, לְעֵינֵי הָעָם. וַיַּאֲמֵן הָעָם…

ג. וַיַּרְא מַלְאַךְ יְהוָה אֵלָיו

שמות, ג/א וּמשֶׁה הָיָה רועֶה אֶת-צאן יִתְרוֹ חותְנוֹ–כּהֵן מִדְיָן; וַיִּנְהַג אֶת-הַצּאן אַחַר הַמִּדְבָּר, וַיָּבוא אֶל-הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה.  ב וַיַּרְא מַלְאַךְ יְהוָה אֵלָיו, בְּלַבַּת-אֵשׁ–מִתּוֹךְ הַסְּנֶה; וַיַּרְא, וְהִנֵּה הַסְּנֶה בּועֵר בָּאֵשׁ, וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל.  ג וַיּאמֶר משֶׁה–אָסֻרָה-נָּא וְאֶרְאֶה אֶת-הַמַּרְאֶה הַגָּדול הַזֶּה:  מַדּוּעַ לא-יִבְעַר הַסְּנֶה.  ד וַיַּרְא יְהוָה כִּי סָר לִרְאוֹת; וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, וַיּאמֶר: משֶׁה משֶׁה–וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.  ה וַיּאמֶר, אַל-תִּקְרַב הֲלום; שַׁל-נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ–כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו, אַדְמַת-קודֶשׁ הוּא.  ו וַיּאמֶר, אָנכי אֱלהֵי אָבִיךָ, אֱלהֵי אַבְרָהָם אֱלהֵי יִצְחָק, וֵאלהֵי יַעֲקב; וַיַּסְתֵּר משֶׁה פָּנָיו, כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל-הָאֱלהִים.  ז וַיֹּאמֶר יְהוָה, רָאֹה רָאִיתִי אֶת-עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם; וְאֶת-צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נוגְשָׂיו, כִּי יָדַעְתִּי אֶת-מַכְאובָיו.  ח וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם, וּלְהַעֲלותוֹ מִן-הָאָרֶץ הַהִוא, אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה, אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ–אֶל-מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי, וְהַחִתִּי, וְהָאֱמורִי וְהַפְּרִזִּי, וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי.  ט וְעַתָּה, הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי; וְגַם-רָאִיתִי אֶת-הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לוחֲצִים אותָם.  י וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל-פַּרְעה; וְהוֹצֵא אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם.

למקרא הקטע המתאר את התגלות האל למשה ואת דבר שליחותו למצרים, אני שמה לב לראשונה לכך שפעלי ר.א.ה. מופיעים תשע פעמים (!) בעשרת הפסוקים המובאים כאן לעיל. מעניין במיוחד השימוש, בשורש ר.א.ה. בהכפלת ' וַיַּרְא' בפס' ב'. הכפלה זו, לצורך יצירת קירבה ושוויון בין שניים לא-שווים בישותם, מוסבת הן על מַלְאַךְ יְהוָה, הישות המטאפיסית המתגלה למשה, והשימוש כאן ב'וַיַּרְא' הוא בהוראת 'התגלה', וכן היא מוסבת על משה, הישות הפיסית-האנושית, אף כי השימוש כאן הוא בהוראת 'ראה'.

השיתוף-שיוויון ביניהם מגיע לתכלול לשוני בתיאור האירוע: הַמַּרְאֶה הַגָּדול. 

בפס' ד' מוסב הפועל על האל ועל משה, ושוב, באופן התיאור הזה, מתהדק הקשר ביניהם –וַיַּרְא יְהוָה כִּי סָר [משה] לִרְאוֹת; וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, וַיֹּאמֶר: משֶׁה משֶׁה–וַיּאמֶר הִנֵּנִי. ז וַיּאמֶר יְהוָה, רָאֹה רָאִיתִי אֶת-עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם…

האמירה האלוהית, המעלה את חוש הראיה האנושי למדרגה אלוהית, נשנית גם בפס' ט' – וְגַם-רָאִיתִי אֶת-הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אותָם.

להבנתי, השימוש המרובה בפועל ר.א.ה. בא להדגיש את המתרחש הניסי כקורה בפועל, 'על באמת', וראיית (ר.א.ה.) הדברים, על ידי הישות הפיסית-אנושית והישות המטאפיסית-אלוהית גם-יחד, מגשרת כאמור בין הבורא לנברא, בין השולח לשליחו, בין 'שמיים וארץ' ובכך נוצר ביניהם חיבור לשוני, שהוא גם רמז מדהים לחיבור האמיתי – רמז מחודד ומרתק, לפריצת דרך המחשבה האנושית, לאמור: מה למעלה – מה למטה / רק אני, אני שהוא גם אתה…