על פרשת השבוע 'ואתחנן', דברים, ג/כג – ז/יא

(שתי רשומות)

1.

דברים, ג/כג  וָאֶתְחַנַּן אֶל-יְהוָה בָּעֵת הַהִוא  לֵאמר כד  אֲדנָי יְהוִה, אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת-עַבְדְּךָ, אֶת-גָּדְלְךָ,וְאֶת-יָדְךָ הַחֲזָקָה–אֲשֶׁר מִי-אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרותֶךָ. כה  אֶעְבְּרָה-נָּא, וְאֶרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה  אֲשֶׁר  בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן: הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנון. כו  וַיִּתְעַבֵּר יְהוָה בִּי לְמַעַנְכֶם, וְלא שָׁמַע אֵלָי; וַיאמֶר יְהוָה אֵלַי, רַב-לָךְ–אַל-תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה. כז  עֲלֵה ראשׁ הַפִּסְגָּה, וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה–וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ: כִּי-לא תַעֲבור אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה.

כִּי-לא תַעֲבור: חוק הסיבה והתוצאה

וָאֶתְחַנַּן – – – וְלא שָׁמַע אֵלָי… כי-כן

וַיאמֶר יְהוָה אֵלַי: "…כִּי-לא תַעֲבור אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה".

 "כִּי-לא תַעֲבור" –

הוא ביטויו של חוק הסיבה והתוצאה,

החוק הקובע שהעתיד מקופל בבחירות ההווה,

והוא חוק תשתית

החל גם על משה,

שבחר להכות בסלע, כפי שלימדוהו בחוג הקסמים, מוריו הפרעונים,

אף כי התבקש על-ידי אלהים רק לדבר אליו,

למען ייתן לעדה כולה

מים.

לכן, בשומעי את הקול הפנימי המנחה אותי

לפעול כך ולא אחרת,

לפעול באחדות לבי ומעשיי,

ללא חציצה והפרד,

אקשיב ואשמע לו באהבה,

ואבחר –

בדבריו-דבריי שבלבו-לבי,

גם אם חדשים הם ואינם מוכרים לי כלל.

זאת בחירת ה'אני' ב'הנני' –

שניים שהם אחד;

זו בחירת האמון וההתמסרות;

זו הבחירה הבאה מאמונה שלימה,

ושכרה – התגשמות התשוקה לאחדות פנימית

ומימוש הרצון להדביק 'גופנפש' ב'נשמה' –

הרצון לחבור עם עצמי בעצמי,

הרצון ההולך עמנו, סמוי או גלוי,

בכל נפתולי  ה ד ר ך .

 

2.

פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-הַדְּבָרִים: הנהגת בני ישראל למילוי ייעודם בעולם

פרשת 'ואתחנן' היא אחת הפרשות האהובות עלי, גם משום שהיא סובבת סביב הדמות המקראית המרתקת אותי מאוד – משה, וגם משום שהיא כוללת שלל נושאים מעניינים וקרובים ללבי:

פרק ג', כג-כט: המורה הרוחני והמנהיג, משה, העורך מעין 'חשבון נפש' בדבריו אל העם, מספר על כך שהאל משיב את פניו ריקם ואינו מאפשר לו להגיע אל הארץ אלא רק לצפות בה מראש ההר;

פרק ד', א-כד:  דברי משה המורים את בני העם להיצמד למצוות האל ולזכור את מעמד הר סיני ומתן תורה כמעמד מכונן, שיש לטפחו ולקבעו בזיכרון הקולקטיבי, גם כדי למנוע 'ירידה' באמונה וגם כדי להיות מופת לשאר העמים;

פרק ד', כה-מ: משה מבקש מן העם לזכור את חסדי האל וגבורותיו ולא לסור, ברבות השנים, מן האמונה ב'אחד' ומחוקיו ומצוותיו – עקב סכנת הגלות הצפויה לבני ישראל כתוצאה מזניחת האמונה;

פרק ד', מא-מג: משה מקצה שלוש ערי מקלט לרוצחים-בשגגה ממזרח לירדן;

פרק ד/מד –פרק ה/ל: חזרת משה על עשרת הדברות ואזכור יראת האל במעמד מתן תורה, האמור לפרנס לאורך כל השנים את יראת הכבוד של בני ישראל כלפי האל, שתהווה בסיס לשמירת חוקי האל ומצוותיו;

פרק ו', א-ט: משה ממשיך ומביא לעם את 'אמירת שמע' המדגישה את עיקרי האמונה באלוהים  – אהבת האל בלב ובמעשה, שמירת המצוות, הוראת מסורת ותורת ישראל לבנים, מצוות תפילין ומצוות מזוזה.

פרק ו/י -פרק ז/יא: משה מזהיר מפני סכנת האלילות, לכשיגיע העם לארץ המובטחת וישב בה באין מפריע. משה שב ומבקש מהעם לא לשכוח את נפלאות האל ולא את תפקיד עם ישראל – 'החניך התורן' הבא להזכיר לעמי העולם את אמונת 'האחד' – האמונה בו ובתורתו, והחשיבות בקיומה-מימושה המעשי. אלוהים הוא רב-חסד לעם השומר את תורתו אבל ייפרע ממפירי הברית, אם לא ישמרו את חוקיו ומצוותיו.

*

דברים, ד/א  וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל, שְׁמַע אֶל-הַחֻקִּים וְאֶל-הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם, לַעֲשׂוֹת– לְמַעַן תִּחְיוּ, וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם. ב לֹא תוסִפוּ עַל-הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ–לִשְׁמֹר אֶת-מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם. ג עֵינֵיכֶם הָרֹאוֹת אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה יְהוָה בְּבַעַל פְּעוֹר: כִּי כָל-הָאִישׁ אֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרֵי בַעַל-פְּעוֹר–הִשְׁמִידוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ. ד וְאַתֶּם, הַדְּבֵקִים בַּיהוָה אֱלֹהֵיכֶם–חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם. ה רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים, כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי יְהוָה אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת כֵּן– בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.  ו וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם–כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ, רַק עַם-חָכָם וְנָבוֹן, הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה. ז כִּי מִי-גוֹי גָּדוֹל, אֲשֶׁר-לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו, כַּיהוָה אֱלֹהֵינוּ, בְּכָל-קָרְאֵנוּ אֵלָיו. ח וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר-לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם, כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם. ט רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד, פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן-יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ; וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ.

פעם, לפני ימים רבים, הבנתי, בתמיהה רבה, את 'עונש אלהים' כגזר-דין של שופט מחמיר, שעם ישראל החוטא, ה"נאשם", אנוס לסבול ממנו, ואת זעם האל כזעמו של מי שכרת ברית עם אברהם אבינו וצאצאיו, ובגלל אי-קיום הברית הוא דן בחומרה רבה את הסוטים מתורתו.

היום אני מבינה שעיקר התורה הוא אוסף של הנחיות-המלצות לכלל נשמות העולם הבאות לעמוד במשימה מאתגרת מאוד: להיות רוח-נשמה המנהיגה ופועלת בחומר, בתוך החומר (גוף-אדם בשר-ודם). היום אני מבינה שהנחיות-המלצות אלו שבתורה, חיוניות הן על-מנת לקיים חברה מאוזנת ובכדי לחיות חיים פרטיים של רווחה ואושר, ושראוי היה לקיימן, כלשונן, למרות פיתויי העממים מסביב, כדי לממש את 'תוכנית הנשמה' הקולקטיבית של בני ישראל בארצם, ארץ שאנרגטית תמכה, עקב עוצמת כוחה הלא-נראה, בנשמות היושבות בה ובייעודן.

ייעודם של בני ישראל היה להפיץ את רעיון ה'אחד', לא במובן של 1 אלא במובן של 'אחד-ות', כלומר, כמוטו עילאי לחיי הנשמה בגוף האדם: אחדות בעולם הפנימי (בעיקר בין יצר הטוב ליצר הרע), אחדות במשפחה ובחברה, אחדות עם הטבע (גם במובן האקולוגי) ואחדות עם הבורא, כלומר, עם התדר הגבוה-מכל-גבוה הנמצא בכל ובאדם. רעיון ה"הכל אחד" הוא רעיון-התשתית של תורת ישראל, והנחיותיה הן לפיכך להעדיף אחדות ולהימנע מהפרדה בכל התחומים.

על-מנת להשריש את אמונת האחד בקרב בני-אברהם, מעוצבת 'תכנית נשמה' הכוללת גלות (ירידה מצרימה), עבדות, שחרור רב-נסים להוכחת כוחו של האחד הבורא מעול מצרים, "מסע גיבוש" בן ארבעים שנה במדבר, שבמהלכו עם העבדים שהווייתו הפרדה (תשוקה ל'סיר הבשר') מותמר בעם מאוחד, חזק, הכובש את ארצו. כמו-כן נדרשות לאורך המסע במדבר סנקציות מילוליות ואף מעשיות כדי להרתיע מעבודה זרה ומהפרדה בין אדם לחברו ובין האדם לחברה הייחודית שאליה הוא משתייך.

לפיכך אני קוראת את התורה בשונה ממה שפעם קראתי, וכך, למשל, אני קוראת במשובץ את פסוקי הקטע המובאים כאן מן הפרשה, מדברי משה לעם, בשם אלהים:

דברים, ד/א וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל, שְׁמַע אֶל-הַחֻקִּים וְאֶל-הַמִּשְׁפָּטִים – אלו הם יסודותיה של התורה על חוקיה האוניברסאליים המורים אחדות ושוללים הפרדה –  אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם, לַעֲשׂוֹת– לְמַעַן תִּחְיו – כדי שתהנו מחיים פיסיים של בשר-ודם וחיים של אחדות פנימית נשמה-גופנפשּ, וכדי שתפיצו כראוי את אמונת ה'אחד'.

וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם – הארץ הנחשבת בתורות שונות כצ'אקרת הלב של הגוף האדיר המכונה 'כדור-הארץ', והיא מועצמת באנרגיה רבה (יחסית למקומות אחרים בתבל), כך שתסיע לנשמות בגופי-האדם שידורו בה בפועלן.

ב לֹא תוסִפוּ עַל-הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ– לִשְׁמֹר אֶת-מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם – האוטוריטה הדוברת דרך משה מופיעה כבלעדית וכמצווה -צ.ו.ה. – פעמיים, כדי שהחוקים יתקבלו באופן מוחלט.

ג  עֵינֵיכֶם הָרֹאוֹת אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה יְהוָה בְּבַעַל פְּעוֹר: כִּי כָל-הָאִישׁ אֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרֵי בַעַל-פְּעוֹר–הִשְׁמִידוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ. – מי שנפתה לעבוד עבודה זרה המפרידה בין המציאות לבין ה'אחד' ומנסה להשפיע על המציאות בדרכי שווא – יקבל כגמולו, לא כעונש, אלא לפי חוק קוסמי החובר לכורח השרשת אמונת האחד – ויוצא מקרב בני העם, כפי שתואר קודם לכן במעשה בעל פעור.

ד וְאַתֶּם, הַדְּבֵקִים בַּיהוָה אֱלֹהֵיכֶם–חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם – פסוק הנאמר זה 2500 שנה בתפילות השבוע כחמש פעמים, לחיזוק הסיבה והתוצאה: דבקות ב"אחד' = חיים, לפני המוות וגם לאחריו.

ה רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי יְהוָה אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת כֵּן– בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. ו וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם– כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, וְאָמְרוּ, רַק עַם-חָכָם וְנָבוֹן, הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה – שמירת חוקי התורה ברוחם של בני העם ויישומם בחומר-במעשה ממש, חיוניים לא רק לבני ישראל אלא גם לעמי העולם, שאמורים להיות מושפעים מעוצם רוחו של עם ישראל, כאשר ישמעו על חוקי תורתו ויחוו אותו כעם חכם ונבון, המורה את כוחו רב-הרבדים של האחד-בכול.

ז כִּי מִי-גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר-לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּיהוָה אֱלֹהֵינוּ בְּכָל-קָרְאֵנוּ אֵלָיו – השפעת העם הנבחר תהיה ניכרת מעצם החיבור-האחדות של בני העם לאלהים.

ח וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר-לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם, כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם – חוקיו המאוזנים של עם ישראל, שהיא תורתו שקיבל מאלהים, מייחדים אותו מסביבותיו, ולכן אין גוי-עם גדול כמוהו. לא מדובר על שווים-יותר או שווים-פחות מעצם בריאתם, אלא על בעלי תדר גבוה יותר, לפי מידת האיזון הנרכשת בזכות קיום החֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם.

ט רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד, פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן-יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ; וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ – הייעוד הקולקטיבי של העם אינו רק לדור אחד אלא חל על כל הצאצאים, ולכן יש להישמר ולשמור על הנפש הנוטה לאבד את מהות התורה – האחדות, פן יסורו הדברים מן הלב. המשתמע מכאן הוא שחוק המשיכה, "דומה מושך דומה", או בעברית הקדומה – "מצא מין את מינו", יפעל כך, שבהעדר בחירה באחדות יימשכו-יתמגנטו אל בני העם הסורר היבטים ואירועים שלולי-אור, עד כדי השמדה וגלות.

זוהי קריאתי בתורה כיום, קריאה המוותרת כליל על תפישת האל כזועם, נוקם ומעניש. סנקציות 'העונש האלוהי', אזהרות האל ופעולות "השמדתם" (כלשון התורה) של הסוטים, מתחוורות לי כעת פשוט כפעולות 'טבעיות', בהתאם לחוקי היסוד של העולם והאדם, החוקים האוניברסאליים. מנקודת ראות אנושית, של הנפש-גוף, מדובר בחטא ועונש, אך מנקודת מבט גבוהה יותר, של הנשמה הערה והזוכרת, מדובר בחוקים המכוננים את הניסוי, הניסיון וההתנסות (נינו"ה); חוקים שאנו, הנשמות בגופי-האדם, חוקקנו בטרם-לידתנו בגוף – כדי להיעזר בהם, לבטאם בהתנסויותינו ולמלאם כראוי.