על פרשת השבוע 'ויגש' – בראשית, מד/יח – מז/כז

(2 רשומות)

א.

בראשית, מד/יח וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי, יְדַבֶּר-נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי, וְאַל-יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ:  כִּי כָמוֹךָ, כְּפַרְעֹה.  יט אֲדֹנִי שָׁאַל, אֶת-עֲבָדָיו לֵאמֹר:  הֲיֵשׁ-לָכֶם אָב, אוֹ-אָח.  כ וַנֹּאמֶר, אֶל-אֲדֹנִי, יֶשׁ-לָנוּ אָב זָקֵן, וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן; וְאָחִיו מֵת, וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ.  כא וַתֹּאמֶר, אֶל-עֲבָדֶיךָ, הוֹרִדֻהוּ, אֵלָי; וְאָשִׂימָה עֵינִי, עָלָיו.  כב וַנֹּאמֶר, אֶל-אֲדֹנִי, לֹא-יוּכַל הַנַּעַר, לַעֲזֹב אֶת-אָבִיו:  וְעָזַב אֶת-אָבִיו, וָמֵת. כג וַתֹּאמֶר, אֶל-עֲבָדֶיךָ, אִם-לֹא יֵרֵד אֲחִיכֶם הַקָּטֹן, אִתְּכֶם–לֹא תֹסִפוּן, לִרְאוֹת פָּנָי.  כד וַיְהִי כִּי עָלִינוּ, אֶל-עַבְדְּךָ אָבִי; וַנַּגֶּד-לוֹ–אֵת, דִּבְרֵי אֲדֹנִי.  כה וַיֹּאמֶר, אָבִינוּ:  שֻׁבוּ, שִׁבְרוּ-לָנוּ מְעַט-אֹכֶל.  כו וַנֹּאמֶר, לֹא נוּכַל לָרֶדֶת:  אִם-יֵשׁ אָחִינוּ הַקָּטֹן אִתָּנוּ, וְיָרַדְנוּ–כִּי-לֹא נוּכַל לִרְאוֹת פְּנֵי הָאִישׁ, וְאָחִינוּ הַקָּטֹן אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ.  כז וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ אָבִי, אֵלֵינוּ:  אַתֶּם יְדַעְתֶּם, כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה-לִּי אִשְׁתִּי.  כח וַיֵּצֵא הָאֶחָד, מֵאִתִּי, וָאֹמַר, אַךְ טָרֹף טֹרָף; וְלֹא רְאִיתִיו, עַד-הֵנָּה.  כט וּלְקַחְתֶּם גַּם-אֶת-זֶה מֵעִם פָּנַי, וְקָרָהוּ אָסוֹן–וְהוֹרַדְתֶּם אֶת-שֵׂיבָתִי בְּרָעָה, שְׁאֹלָה.  ל וְעַתָּה, כְּבֹאִי אֶל-עַבְדְּךָ אָבִי, וְהַנַּעַר, אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ; וְנַפְשׁוֹ, קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ.  לא וְהָיָה, כִּרְאוֹתוֹ כִּי-אֵין הַנַּעַר–וָמֵת; וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת-שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ, בְּיָגוֹן–שְׁאֹלָה. לב כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת-הַנַּעַר, מֵעִם אָבִי לֵאמֹר:  אִם-לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ, וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל-הַיָּמִים.  לג וְעַתָּה, יֵשֶׁב-נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר–עֶבֶד, לַאדֹנִי; וְהַנַּעַר, יַעַל עִם-אֶחָיו.  לד כִּי-אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל-אָבִי, וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי: פֶּן אֶרְאֶה בָרָע, אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת-אָבִי.

 

כִּי עוֹדְךָ חָי: סוף מעשה במחשבת האל תחילה

אַתֶּם יְדַעְתֶּם, כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה-לִּי אִשְׁתִּי.   

וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי, וָאֹמַר, אַךְ טָרֹף טֹרָף…

אַךְ האמנם טָרֹף טֹרָף?

אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם,

אֲשֶׁר-מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה.

וַיֶּאְסר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ,

וַיַּעַל  לִקְרַאת-יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה;

וַיֵּרָא אֵלָיו, וַיִּפֹּל עַל-צַוָּארָיו, וַיֵּבְךְּ עַל-צַוָּארָיו עוֹד.

וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף,

אָמוּתָה הַפָּעַם,

אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת-פָּנֶיךָ,

כִּי עוֹדְךָ חָי,

וכול הדרמה הזאת, המרתקת,

באה ומלמדת אותנו

בפשטות –

סוף מעשה

במחשבה האלוהית

תחילה.

ולפי הניסיון הדל שלי –

באמת תמיד כך.

ב. וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלהִים

לאחר דברי תחנוניו של יהודה, המפציר ביוסף לקחת אותו כעבד תמורת שחרור בנימין והחזרתו ליעקב אביו – בפתיחת הפרשה (מד/יח ואילך) –  וְלא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק:  

יוסף מתוודע אל אחיו, נותן קֹלוֹ בִּבְכִי ומזדהה בפניהם לאמור: אֲנִי יוֹסֵף. הַעוֹד אָבִי חָי? – וְלא-יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ, כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו.בהלת האחים מובנת – שכן הם אלו אשר הטילו את יוסף אל הבור, בכוונה לגרום למותו.

דברי ההרגעה לאחים, הבאים מפי יוסף, אחיהם הקטן שעלה לגדולה, הם מן הפסוקים היפים ביותר בעיני, בספר בראשית:

ד וַיֹאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו, גְּשׁוּ-נָא אֵלַי, וַיִּגָּשׁוּ; וַיֹּאמֶר, אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם,אֲשֶׁר-מְכַרְתֶּם אֹתִי, מִצְרָיְמָה.  ה וְעַתָּה אַל-תֵּעָצְבוּ, וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם, כִּי-מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה: כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם.  ו כִּי-זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ; וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים, אֲשֶׁר אֵין-חָרִישׁ וְקָצִיר.  ז וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלהִים לִפְנֵיכֶם, לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ, וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה.  ח וְעַתָּה, לֹא-אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי  הָאֱלהִים. וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעה, וּלְאָדוֹן לְכָל-בֵּיתוֹ, וּמֹשֵׁל בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם.  ט מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל-אָבִי, וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו, כֹה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף, שָׂמַנִי אֱלהִים לְאָדוֹן לְכָל-מִצְרָיִם; רְדָה אֵלַי, אַל-תַּעֲמד.

מן הפסוקים המרגשים האלה אני לומדת שה"רע" (כמעשה הטלת יוסף לבור, וכהשלכתו, מאוחר יותר, לבית האסורים) הוא רק רע-לכאורה, וכי עוולה, ולו גם עוולה חמורה, עשויה להתפענח, בזמן ובמקום אחרים, עתידיים, כמעשה ראוי ונכון.

כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלהִים לִפְנֵיכֶם  וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלהִים לִפְנֵיכֶם, לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ, וּלְהַחֲיוֹת – – –לא-אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי הָאֱלהִים

התכנית האלוהית לקולקטיב העברי מובנת ליוסף – בעל הלב הרגיש, החווה עצמו בענווה כשליח אלהים – על רקע הגעתו למצרים, יכולתו בפיענוח חלומות, השתלשלות כל המוצאות אותו. יוסף מבין לאשורה את שליחותו: להחיות את אביו ואת כל אשר לו בשנות הבצורת הקשה. כמ-כן יוסף מבין את מעשה אחיו ושליחותם האכזרית-מבחינתו, כחלק מתכנית אלוהית כוללת. דבריו לאחיו מעידים על לב פתוח וחומל ועל תפישה גבוהה של המציאות הגשמית, "הנמוכה"-היומיומית, תפישה המעוגנת כולה באמונה בלתי-מעורערת באל.

יוסף מבאר לנו, אם-כן, שהווייתנו האמיתית,

מעבר לאשליית הקיום האנושי, הנפרד-כביכול מן המדרגים הגבוהים שלנו,

היא הוויה 'גדולה מאיתנו' ומראייתנו קצרת-הטווח,

וכי היא ארוגה, לפי תכנית-אב, 

ברקמת האל הבלתי-מובנת לנו, 

'רקמ-ה' שהיא רקם ה'.

לרשימת כול פרשות השבוע