רמת התדר האישי וחשיבותה בחיי היומיום

שתי תת-אנרגיות עיקריות נמצאות באנרגיה הקוסמית, הבוראת, כפי המשוער, את כל העולמות ומקיימת את כל נמצאיהם:

אנרגיית האחדות, האהבה, החמלה והאמפטיה, הנתינה ללא תנאי, ואנרגיית ההפרדה, הפחד, העוינות והשליטה (או הישלטות), ההתנשאות (או הנחיתות) והלקיחה-לעצמו.

כל אדם מקבל אנרגיה קוסמית לשם חיים וחיות, והוא יכול לייצר ממנה, בעצמו ומעצמו, בעיקר ארבעה סוגי אנרגיה של עשייה: אנרגיית מחשבה , אנרגיית רגש , אנרגיית דיבור , אנרגיית מעשה.

פעולות הבאות מאנרגיה של אחדות מרוממות את התדר. ולהיפך, פעולות הבאות מאנרגיה של הפרדה מורידות את התדר.

 

כשאנו מתמירים (יוצרים תמורה, משנים) אנרגיה קוסמית, ומייצרים ממנה ומאנרגיות נוספות, בחיי את ארבע האנרגיות האלה (או חלק מהן) מתוך יחס כללי של אחדות ואהבה, ואף מחברים בינן לבין עצמן באמצעות אותם גוונים של אחדות ("נאה דורש ונאה מקיים"), התדר שלנו, בלשון אחרת – 'רמת האור' שלנו – עולה. ככל שנייצר אנרגיות אלה, אפילו בלא כוונה, מתוך הפרדה ופחד – התדר  ירד.

תדר גבוה נובע מתחושות מתמידות, דומיננטיות – של שמחה , התמלאות, "נעים לי", נתינה, הודיה, אהבה.

תדר ירוד הוא אם-כן תדר הנובע מרמת אור (אנרגיה) נמוכה, הבאה מקושי מסוים מתמשך – חסר כלשהו, ערך עצמי לא-מאוזן, עצב, כעס, מתח, אגוצנטריות, פחדים .

אנרגיות המחשבה והרגש הן אנרגיות גבוהות ומהירות יותר, יחסית. האנרגיות של הדיבור ושל המעשה איטיות ובהיבטים מסוימים אף פחותות-משקל, אך גם הן קובעות את רמת התדר הממוצע של כל אחד, בעיקר אם הן חוזרות ונישנות בתכיפות גבוהה.

מגמתנו, בהיבט הכללי, היא להעלות את התדר, בעיקר משום שתדר גבוה מאפשר לנו להרגיש טוב יותר וכן הוא מאפשר לנו להתחבר אל עצמנו, בהווייתנו הפנימית, באופן מוצלח יותר – ואת כל זאת ועוד אנחנו לומדים בשיעורי המודעות הרוחנית.

כאשר התדר בעלייה אנחנו 'מאושרים' – על-ידי נשמת האם (היא מאושרת ואנחנו מקבלים בזכות כך אישור גורף!): נעים לנו יותר בעולם, זרם החיים הנתפש כ'בעדנו' – מאתגר אך בהחלט יותר מענג, רצונותינו יותר בהירים ולכן גם יותר מתממשים, ואפילו רמת הבריאות הפיסית משופרת ומשתפרת.

למה רצוי לנו לייצר רוב הזמן עשייה של  אחדות? כדי להעלות את התדר, שיהיה לנו נעים ואז 'הולך לנו יותר טוב בחיים', רצונותינו יותר בהירים ויותר מתממשים (על פי חוק המשיכה).

כדי לדעת מתי נכון לנו להמשיך בתדר הנוכחי או מתי לשנות אותו, יש לנו מנגנון ותיק-עתיק מששת ימי בראשית: אם אנחנו מרגישים טוב מאוד, פירושו בדרך-כלל שהתדר גבוה. אם איננו מרגישים בטוב -ראוי שנבדוק ונבין האם אכן התדר נמוך.

ניתן להתנהל מתוך הקפדה על תדר-אחדות, במיוחד כשמתמצאים במודעות עצמית ורוחנית, ובכך לטפח ולשמר, ביודעין ובכוונת מכוון, תדר גבוה.

מה פירוש הדבר שיש לי 'תדר-אחדות'? האם הוא נמצא במחשבה או ברגש? ואיך אזהה את הסך-הכל שלי, כיותר הפרדה או כיותר אחדות ?

התשובות מובהקות: כאשר אין כמעט שום קונפליקט פנימי ממושך, ההבנה היא שההפרדתיות באדם נמוכה ושהאחדות מולכת.כשהאחדות מולכת אני בחשיבה ובהרגשה חיוביות, בנתינה לעצמי ולזולת; אני בתחושה טובה, אני מחייך, שמח, יצירתי, זורם.

איך נזהה מחשבה ורגש לא רצויים? על-ידי זיהוי של ההפרדה שהם מביאים: ביני לבין העולם או ביני לביני. למשל, כשאני מערער על זרימת החיים אני שופטני וכועס, ואני כאילו אומר בכעסי ש'זה' היה צריך להיות אחרת. כשאני בכעס, בשיפוטיות, בקנאה או בעוינות, בעלבון, במסכנות עצמית ובבקשת רחמים – אני מתנגד לזרימת החיים, לא מקבל את המציאות ואולי אפילו מתווכח איתה במרירות.

ההתנגדות למציאות, החיצונית או הפנימית, ממקום של תחושה שוללת – יוצרת הפרדה. לרוב האנשים קשה לא לכעוס ולא להיות בהפרדה. הכעס הוא על זרם החיים, והזרם הזה כולל אנשים שנמצאים במציאות שלי, קרובים ורחוקים. הכעס הוא ביקורתיות ופסילה של מה שמתרחש, סיבוב סירתך לחתירה מאומצת, קשה, סובלת – במעלה הזרם.

פעולות של שפיטה והתנגדות ל'משהו' או ל'מישהו' מורידות תדר, ופעולות 'בעד', שיש בהן יסודות ברורים של סולידריות ואמפטיה, שאיפת צדק לכולם ('אחדות') וכן אהבה, חמלה וכבוד לעצמי ולזולת – מעלות בהצלחה את התדר, בתנאי שמקפידים על ביצוען יום-יום.

במצב בעייתי נראה שנכון יותר לתמרן עם זרם החיים ולתכנן מהלכים שיביאו אותי לחוות הקלה, הסכמה לשינוי, רצון לתיקון – מתוך ניסיון להבין מה משקף לי הקושי. להתיידד עם הקושי ולשחררו.

שכן, 'מה שמתרחש היה אמור להתרחש'…  בדרך-כלל! לכן, במקום להתנגד למתרחש ולהיכנס להפרדתיות מתעבה והולכת ככדור שלג, אפשר אולי לומר – "ככה זה – בוא נשנה את זה כי זה לא נעים ולא טוב לי, מגביל וחוסם וסוגר אותי. ובוא נעשה את השינוי כך שיתאים לכולנו".

כי כולנו – אחד.

–