על פרשת השבוע – 'תרומה', שמות כה/א – כ/יט

 

שמות, כה/א וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה:  מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי.  ג וְזֹאת, הַתְּרוּמָה, אֲשֶׁר תִּקְחוּ, מֵאִתָּם:  זָהָב וָכֶסֶף, וּנְחֹשֶׁת.  ד וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ וְעִזִּים.  ה וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים, וַעֲצֵי שִׁטִּים.  ו שֶׁמֶן לַמָּאֹר לִי, וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים, וַעֲצֵי שִׁטִּים.  ו שֶׁמֶן, לַמָּאֹר; בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים.  ז אַבְנֵי-שֹׁהַם, וְאַבְנֵי מִלֻּאִים, לָאֵפֹד, וְלַחֹשֶׁן.  ח וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם.  ט כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ, אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן, וְאֵת תַּבְנִית כָּל-כֵּלָיו; וְכֵן תַּעֲשׂוּ. 

 

פרשת 'תרומה' עוסקת כידוע בפירוט עשיית המשכן לארון הקודש, ובו – לוחות הברית. משכן מקודש זה נישא על כתפיים לאורך שנות נדודיו של העם במדבר. ההבנה היא שאנרגטית היה במבנה המשכן, בחומריו ובתכולתו – סוד מיוחד, מרכיב רב-חשיבות, שהיה חיוני למסעי ישראל עד הגיעו לארץ המובטחת, ואף כמובן בהמשך עלילותיו בארץ.

תשומת לבי מופנית לפסוקי הפתיחה של הפרשה, ובעיקר למבנהו הייחודי, התמוה, של פסוק ח': וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. נראה כאילו 'ושכנתי בתוכו' היה הולם יותר…
להבנתי – "בתוכם" פירושו שהאנרגיה האלוהית נמצאת, קודם-כל, בכל תרומה ותרומה שמגיעה מבני ישראל!! בכל ה-
זָהָב וָכֶסֶף, וּנְחשֶׁת. וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ וְעִזִּים. וְערת אֵילִם מְאָדָּמִים וְערת תְּחָשִׁים, וַעֲצֵי שִׁטִּים. שֶׁמֶן, לַמָּאר לִי, בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְלִקְטרֶת הַסַּמִּים. אַבְנֵי-שׁהַם, וְאַבְנֵי מִלֻּאִים, לָאֵפד, וְלַחשֶׁן.
כלומר – ה(קול ה)אלוהי מדבר אל משה על כך שכל תרומה ותרומה היא עבורו – "לי" ו"תרומתי": דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה: מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי. והיות שזוהי תרומה "לי", ולא תרומה למשכן! – כפי שאולי היינו עשויים לסבור, הגמול לכך הוא שמה שהיה שלכם יהיה "שלי", חוסה באנרגיה שלי, ולכן "אני אשכון בכל תרומה" – מן המפורטות לעיל.

כלומר, האנרגיה האלוהית תישרה בכל מה שבני ישראל יתנו לאל כתרומות, ובאמצעות התרומות – מכוח הנתינה בעבר, ומכוח 'הכל קורה עכשיו' – בהווה – היא, במעין-"משוב" מתמיד, תעשיר את בני ישראל ותשרה 'בְּתוֹכָם'.

ובפרספקטיבה מכלילה: הבחירה החופשית לתת לאל, עושה אותו להיות אל 'שלך'/'שלכם' ולשכון בתוכך/בתוככם. ומכאן ניתן להסיק גם מסקנת יסוד: ככל שהתדר שלך גבוה (והדבר מושג על ידי נתינה לאל ונתינה בכלל, שפירושה: בחירה באחדות) כך אתה מזמן את האנרגיה הקוסמית הנפלאה-מכול לשכון בך.

כוונת ההעצמה של האנרגיה האלוהית את התורמים באה כבר במלה 'תרומה' כרמז ל'התרוממות', ל'הרמת' התדר, האישי והכללי. בעצם המלה 'תרומה' חבויה ההצעה לנתינה קולקטיבית לשם השגת ה'הרמה' האנרגטית.
במלים אחרות – התהליך האנרגטי הוא כזה: אתם נותנים לי מהאנרגיה שלכם (חפציכם, קנייניכם) – אני משרה את אנרגייתי ביתר-שאת בנתינתכם הפיסית ובכך מקדש את מה שנתתם לי. באמצעות 'העשרת' השלוחות-התרומות שלכם באנרגיה שלי אני משרה גם את אנרגייתי העוצמתית-יותר בתוככם, וממקד אותה בנקודה מסוימת, פיסית וערטילאית-רוחנית כאחת, המשכן.

למעשה, ניתן להבחין כאן במעין חנוכתה של 'שמיניה אנרגטית' (אתם-אני-אתם-אני וכו'), שאמורה להתרחש לאורך כל הדורות, כש'בני ישראל' מתחלפים בגוף אך לא ברוח (צביר הנשמות יציב). מכאן תובנת 'ירושלים של מעלה' ו'בית המקדש (גילגולו של המשכן במדבר) של מעלה'.
וחשוב מאוד לראות שהשמיניה האנרגטית המקודשת מתבצעת קודם-כל בהזרמה אנרגטית מן הלב: 
מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי.

ובהקשר נוסף לאמירה וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם: הבנת המושג 'שכינה' כ"צביר-הנשמות העברי", מקבלת כאן משנה-תוקף. ככל שהנשמה הפרטנית מכוונת את ה'איש' מישראל לכך ש-יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, כך הקולקטיב הרוחני, השכינה, מתחזק ומתרומם – מכוח התרומה, הנתינה.

סוד ההצלחה של הגעת בני ישראל לכנען וסוד המשך הצלחותיהם, ואף הישרדותם (כקהילות) מעבר למקום ולזמן, נעוץ אם כן במידת הנתינה-לקולקטיב (כאן, לבניית המשכן-המרכז לרוח הקולקטיבית) הבאה מן הלב, של כל פרט ופרט.

הקטע המדהים כאן הוא, שבעצם אנחנו שומעים בעומק הטקסט, כבר כאן! – שהאנרגיה האלוהית לא נמצאת רק בלוחות הברית אלא גם שרויה בכל מה שמקיף מסביב, בכל המשכן כולו, באפוד ובחושן. הבית האלוהי ("המשכן") הוא אם-כן 'חומר' רווי ב'רוח', משום שהכול עשוי מאותה אנרגיה אלוהית אחת! יוצא שאנחנו שומעים כאן שגם ה'חומר' אינו בעצם 'חומר' אלא 'רוח' הנתפשת כ'חומר' בחושיו של האדם. 

ולפי זה ניתן להמשיך ולהסיק שאפילו "המשכן האנושי", הגוף-חומר האנושי, "עשוי", כמשכן לנשמה שבו, מאותה אנרגיה אלוהית. יש הבדל ברמת הרטט, אבל: "הכל אחד!".