על פרשת השבוע – 'משפטים', שמות, כא-כד

 

 

שמות, פרק כא / א: וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם.  ב כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי, חִנָּם.  ג אִם-בְּגַפּוֹ (ללא אישה) יָבא, בְּגַפּוֹ יֵצֵא; אִם-בַּעַל אִשָּׁה הוּא, וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ.  ד אִם-אֲדניויִתֶּן-לוֹ אִשָּׁה, וְיָלְדָה-לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת–הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדנֶיהָ, וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ.  ה וְאִם-אָמר יאמַר הָעֶבֶד, אָהַבְתִּי אֶת-אֲדנִי, אֶת-אִשְׁתִּי וְאֶת-בָּנָי; לא אֵצֵא חָפְשִׁי.  ו וְהִגִּישׁוֹ אֲדנָיואֶל-הָאֱלהִים (בית הדין), וְהִגִּישׁוֹ אֶל-הַדֶּלֶת אוֹ אֶל-הַמְּזוּזָה, וְרָצַע אֲדנָיו אֶת-אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ, וַעֲבָדוֹ לְעלָם. ז וְכִי-יִמְכּר אִישׁ אֶת-בִּתּוֹ לְאָמָה–לא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים.  ח אִם-רָעָה בְּעֵינֵי אֲדנֶיהָ אֲשֶׁר-לא (לוֹ) יְעָדָהּ–וְהֶפְדָּהּ:  לְעַם נָכְרִי לא-יִמְשׁל לְמָכְרָהּ, בְּבִגְדוֹ-בָהּ.  ט וְאִם-לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה–כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה-לָּהּ.  י אִם-אַחֶרֶת יִקַּח-לוֹ–שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעונָתָהּ לֹא יִגְרָע.  יא וְאִם-שְׁלָשׁ-אֵלֶּה–לא יַעֲשֶׂה לָהּ:  וְיָצְאָה חִנָּם, אֵין כָּסֶף. – – – יב מַכֵּה אִישׁ וָמֵת, מוֹת יוּמָת.  יג וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה (התכוון מראש להרוג) וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ–וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה.   

פרק כב / א: אִם-בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב, וְהֻכָּה וָמֵת–אֵין לוֹ דָּמִים (אם נהרג גנב בגניבתו אין לנקום את דמו).  ב אִם-זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו, דָּמִים לוֹ:  שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם–אִם-אֵין לוֹ, וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ (אם נתפס הגנב ביום – יחול על הורגו עניין נקמת הדם ולכן אין להורגו אלא עליו לשלם בעד הנזק, ולא – יימכר כעבד).  ג אִם-הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ הַגְּנֵבָה, מִשּׁוֹר עַד-חֲמוֹר עַד-שֶׂה–חַיִּים:  שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם (אם נתפס והגנבה בידו – ישלם כפליים קנס מערכה). ד כִּי יַבְעֶר-אִישׁ, שָׂדֶה אוֹ-כֶרֶם, וְשִׁלַּח אֶת-בְּעִירֹה, וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר–מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ, יְשַׁלֵּם. – – – – –

פרק כג / א: לא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא (לא תקבל עדות שקר); אַל-תָּשֶׁת יָדְךָ עִם-רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס (אל תשים ידך עם איש רשע להיות לו עד-תומך שמשקר).  ב לֹא-תִהְיֶה אַחֲרֵי-רַבִּים לְרָעֹת; וְלֹא-תַעֲנֶה עַל-רִב, לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים—לְהַטֹּת (לא תתפתה להעיד במחלוקת נגד המיעוט כשלדעתך, אך לא לדעת הרוב, הוא הצודק).  ג וְדָל – לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ (ועני לא תעדיף במריבתו).- – – – –  

פרשת משפטים פורשת את הבסיס של חוקי המשפט העברי, האזרחי והפלילי. מסכתות רבות במשנה ובגמרא מפתחות את מה שניתן כאן בתימצות רב.

במושגי המודעות הרוחנית, הפרשה עוסקת (א) במכשולים ובגדרות שיש להציב בפני יצר הרע של האדם – בפני 'גוף הכאב', או 'גוף ההפרדה', או 'תדר הצד האחר'. (ב) הפרשה מרמזת לאיפשורי ההתמרות האנרגטיות, כלומר, היא מסבירה-מדגימה איך ניתן לאזן "חשבון אנרגטי" שהופר: האנרגיה שלולת האור (אנרגיה הפרדתית), המבוססת על לקיחה, אמורה – בהתאם לחוקי האל – להתאזן על-ידי פעולה מסוימת של עשייה מסוימת, בדרך-כלל: נתינה (אנרגיה אחדותית).

דוגמה ל-(ב) נמצא בראש הפרשה:

פס' ה: וְאִם -אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד, אָהַבְתִּי אֶת-אֲדֹנִי, אֶת-אִשְׁתִּי וְאֶת-בָּנָי; לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי.  ו וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיואֶל-הָאֱלֹהִים (בית הדין), וְהִגִּישׁוֹ אֶל-הַדֶּלֶת, אוֹ אֶל-הַמְּזוּזָה, וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת-אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ, וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם.  כלומר, עקב הבחירה החופשית של העבד להישאר עבד, מוסרת מן האדון הסכנה שייחשב כעבריין-קוסמי ששיעבד את עבדו והחזיק בו מעבר לשנה השביעית. קבלת הגושפנקא של בית הדין וביצוע האקט הסימבולי של ניקוב האוזן, משחררים את האדון מאחריותו לקיום הוראת הוצאתו-לחופשי של העבד בשנה השביעית לעבדותו. זוהי אם-כן התמרת אנרגיה שלולת-אור (אי-שחרור העבד) באנרגיה של אור – קיום בחירתו העצמאית של העבד והנצחתה בעשייה מוסכמת וחוקית – בניקוב האוזן במרצע.

דוגמה אחת מני רבות ל-(א), נמצא בהמשך הפרשה:

פס' י: אִם (אישה)-אַחֶרֶת יִקַּח-לוֹ (בעלה של האמה, עדיין -)  שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע. – יצר הרע עלול להשיא את הגבר המעדיף אישה אחרת לא לדאוג לאשתו-אמתו, אך החוק מחייבו לא לזלזל בחובותיו כלפיה ולדאוג למזונותיה, לבגדיה ולמשכב-דודים עימה. החוק מהווה סייג וגדר בפני יצר הרע, כידוע לנו, "למען יראו – וייראו",ובפרשה מודגש היבט עקרוני זה של 'מה שאינך רוצה שיקרה לך כעונש – אל תזמן עליך באמצעות חטאך'.

מה שמוצא-חן בעיני בעת שאני שבה וקוראת את הפרשה – הוא עניין ההתמרות האנרגטיות. אני מבינה יותר ויותר שמתחת לפני השטח, מעביר אלהים למשה ולנו את ההבנה שיש אפשרות לאיזון כל מעשה שלילי, ואף כי 'יצר לב האדם רע מנעוריו' וגוף ההפרדה עלול להניע את האדם לבצע מעשים קשים, שלולי-אור, הרי שבסופו של דבר ניתן – במעט (בכסף) או בהרבה (מוות!) – "לכפר" על המעשים האלה וחשוב מאוד לאזן את "הסטטוס האנרגטי" בין ניצוצות-הנשמה המוגשמים בגוף, וכך גם בין נשמות-האם שלהם.

זאת ועוד, מוצא-חן בעיני מאוד, ונפלא בעיני מאוד, לקרוא שוב על-כך שהחוקים הרבים המוזכרים בפרשה לא "מונחתים" על בני ישראל על-ידי אלהים ושליחו משה, אלא מוחלים עליהם מתוך בחירה אישית קולקטיבית שלהם-עצמם, באמירה הרוויה באמונה שלמה של 'כך נעשה'. הבחירה החופשית הקולקטיבית (וַיַּעַן כָּל-הָעָם קוֹל אֶחָד) באה לידי ביטוי מרגש בברית הנכרתת עם האל, לפי כל כללי טקסי-הברית הקדומים:

פרק כד/זג וַיָּבא משֶׁה, וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל-דִּבְרֵי יְהוָה וְאֵת כָּל-הַמִּשְׁפָּטִים; וַיַּעַן כָּל-הָעָם קוֹל אֶחָד, וַיּאמְרוּ: כָּל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה – נַעֲשֶׂה.  ד וַיִּכְתּב משֶׁה אֵת כָּל-דִּבְרֵי יְהוָה, וַיַּשְׁכֵּם בַּבּקֶר, וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר, וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל.  ה וַיִּשְׁלַח, אֶת-נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיַּעֲלוּ עלת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַיהוָה–פָּרִים.  ו וַיִּקַּח משֶׁה חֲצִי הַדָּם, וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנת; וַחֲצִי הַדָּם, זָרַק עַל-הַמִּזְבֵּחַ. ז וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית, וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם; וַיּאמְרוּ: כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע.  ח וַיִּקַּח משֶׁה אֶת-הַדָּם, וַיִּזְרק עַל-הָעָם; וַיּאמֶר: הִנֵּה דַם-הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת יְהוָה עִמָּכֶם, עַל כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.

אכן – הלוואי ויהי כבוד הבחירה החופשית של כל אדם, באשר הוא, נר לרגלינו, היום ובכל יום – נר דולק בל יכבה – גם אם אין אנו מסכימים עמו, ובלבד שאין הוא בא לשלול את אורנו ולהזיק לנו. הכבוד לבחירה החופשית באשר היא, הוא תנאי מובהק לתחושת הקבלה והאחדות שלנו, לרבות 'אחדות הניגודים' – עם העולם הרבגוני שבו אנו פועלים.